המקור העיקרי שלנו למידע על הורדוס הם כתבי יוסף בן מתתיהו, הלוא הוא יוספוס פלאביוס, ההיסטוריון היהודי בשירות הרומאים. יוספוס התבסס על חיבור של ניקולאוס איש דמשק, שהיה מקרוב להורדוס והיסטוריון החצר שלו. כמו כן ידוע שהיה חיבור של פטולמאיס בשם 'ההיסטוריה של המלך הורדוס'. אולם חיבור זה אבד ברובו. מעט מידע, אגדתי ברובו, יש על הורדוס בברית החדשה (בנוגע לטבח התמימים. וuנדבר על הענין בהמשך). חרס או שניים עם שמו התגלו במצדה. אבל המורשת הכי גדולה שלו פזורה ברחבי הארץ בדמות המבנים האדירים שהוא הקים. ישנה בדיחה בקורס מורי דרך, שלפיה הורדוס רצה שבכל סיור יזכירו אותו. ואכן קשה לטייל בארץ מבלי להיתקל בעקבותיו של הורדוס. מצדה, הרודיון, שומרון, קיסריה ושיא השיאים הר הבית. צורתו המלבנית של הר הבית – היא מעשה ידיו של הורדוס. מסגד אל אקצה בנוי על יסודות הרודיאניים שמחזיקים מעמד מעל 2000 שנה.
הסיפור של הורדוס מתחיל כמה דורות לפניו. יוחנן הורקנוס גייר את האדומים שישבו בדרום יהודה, מה שמכונה אדומיאה. המרחב שמחברון עד מרשה, כולל הר חברון ושפלת יהודה הדרומית. נקרא עדות של ההיסטוריון פטולמאיס מסוף המאה הראשונה לפה"ס (ציטוט): האדומים לעומת זאת, לא היו במקורם יהודים, אלא פיניקים וסורים, אך מאחר שהוכנעו על ידם ונאלצו לקיים את המילה, באופן שנמנו עם העם (היהודי) וקיימו אותם המנהגים, הם נקראו יהודים (סו"צ). אחד המתגיירים הללו היה סבו של הורדוס. אדם בשם אנטיפס. אציל אדומי, שהפך לנציב אידומאיה מטעם אלכסנדר ינאי החשמונאי. הורדוס עצמו נולד לאנטיפטרוס שכבר היה יהודי. אנטיפטרוס אבי הורדוס היה גם כן הנציב מטעם המלך באדומיאה. הדעה המקובלת היא שהורדוס נולד בשנת 73 או 72 לפני הספירה. אמו של הורדוס היא קיפרוס נסיכה נבטית. על שמה בנה הורדוס את מבצר קיפרוס בסמוך ליריחו. אחד ממבצרי המדבר של ממלכת יהודה בימי בית שני. מקורות נוצריים מאוחרים טענו כי הורדוס הוא למעשה בן לעבד באשקלון, שנשבה בהיותו ילד על ידי האדומים, וכיוון שלא נפדה על ידי אביו העני – גדל להיות כמותם. מה שקרוי 'תינוק שנשבה'. אבל מותר לפקפק בסיפור המשנמך הזה, כיוון שלנוצרים יש חשבון פתוח עם הורדוס על הנסיון לחסל את ישו בטבח התמימים המתואר בברית החדשה (טבח לכאורה שביצע הורדוס בכל הילדים באזור בית לחם מגיל שנתיים ומטה, על מנת להרוג את המשיח. כלומר ישו. אבל הורי ישו לקחו אותו ועשו ויברח למצרים. סיפור די מפוקפק מבחינה היסטורית יש לציין).
עליית הורדוס התאפשרה בעיקר בשל ריב האחים בין יוחנן הורקנוס ליהודה אריסטובולוס. שניהם השניים. היה את יוחנן הורקנוס הראשון סבם של השניים, ואת יהודה אריסטובולוס הא' דודם של השניים. האחים לא השכילו להבין כי צלה של רומא כבר מסתיר את השמש, ולא נערכו לשינוי בזירה הבינלאומית. בסדרה החשמונאית עסקנו בנושא זה בהרחבה, ופה ניתן תקציר לצורך הבנת הרקע. עם מות שלומציון התמנה בנה, יוחנן הורקנוס הב', למלך (הוא כבר היה כהן גדול לאחר מות אביו אלכסנדר ינאי. ציטוט): הורקנוס קיבל איפוא את המלוכה... דלגתי קצת מיד יצא אריסטובולוס למלחמה עליו... דילוג אחר הדבר הזה (עריקת רוב הצבא אל אריסטובולוס) ברח הורקנוס אל המצודה (הר הבית) שם היו בניו ואשתו של אריסטובולוס אסורים מטעם אמו (שלומציון. כצעד מנע נגד בנה. עוד דילוג) ... ולאחר שבא עם האח (אריסטובולוס) בדבר פשרה בתנאי שאריסטובולוס ימלוך והוא, הורקנוס, יחיה את חייו בלי להתערב (בעניני המדינה דלגתי שוב)... עשו על כך הסכם בבית המקדש, ואישרו את ההסכם בשבועות ובתקיעת כף ימינם וחיבקו זה את זה דילוג אחרון ... והלכו, אריסטובולוס אל הארמון, והורקנוס אל בית אריסטובולוס כאחד העם (קדמוניות י"ד 4 - 7). לכאורה הכל בא על מקומו בשלום... אך לא רודף שררה כהורקנוס הב' יוותר כה מהר. להורקנוס היה ידיד בשם אנטיפטרוס (אבי הורדוס) הנציב באדום. אנטיפטרוס ראה בהורקנוס כלי להשגת כח אישי, כבוד ויוקרה. עם הדחת הורקנוס, תכניתו השתבשה. הוא הימר על הסוס הלא נכון. היה חשש אמתי, שאריסטובולוס יבין מי באמת המושך בחוטי הורקנוס, ויתנכל לו. מה עושים? מחזירים את הסוס למרוץ איכשהו. אנטיפטרוס שכנע את הורקנוס לברוח מירושלים אל חרתת מלך הנבטים. אנטיפטרוס עצמו היה נשוי לקיפרוס, אשה נבטית, שילדה לו את הורדוס. כך שכבר היה לו נסיון במגעים עם הנבטים. חרתת המלך הנבטי קיבל אותם בסבר פנים יפות, ואמר שהוא ישמח לעזור להורקנוס לשוב אל כסאו הגזול בירושלים. זאת תמורת החזרת ערים שכבש אלכסנדר ינאי.
הורקנוס הסכים, וחרתת בא לעזרתו. חרתת הביס את אריסטובולוס, והמליך את הורקנוס. אריסטובולוס מצדו התבצר בהר הבית. אצל יוספוס יש סיפור (די מפוקפק) על הריגת חוני המעגל, ואי אספקת קרבנות. גרסה דומה ישנה בתלמוד. בסדרה החשמונאית דנו בנושא באריכות ואין כאן מקום להאריך.
בעוד היהודים מתכתשים בינם לבין עצמם הגיעו הלגיונות הרומיים למזרח. השאלה הייתה לא האם יגיעו הרומאים אלא מתי? בתהליך איטי אך ברור מאז קרב מגנסיה (189 לפה"ס) בו הביסו הרומאים את הסלווקים – היה ברור שיגיע הרגע בו הקליגה (סנדל מסומר) הרומי ידרוך על אדמת ארץ הקודש. מה שנקרא באנגלית boots on the ground. רבים סבורים כי מהמילה הלטינית caliga נגזרה המילה החז"לית קלגס ככינוי לחייל הרומי.
כמו תמיד שיקולי פנים וחוץ מתערבבים זה בזה. הרומאים הגיעו בעיקר משיקולים פנים רומאיים של יוקרה וכבוד. בהכללה גסה ניתן לומר שמסעות פומפיוס במזרח (הדברת שודדי הים באגן המזרחי של הים התיכון, והנצחון במלחמת מיתרדטס (Μιθραδάτης) השלישית) היו מעין משקל נגד למסעות יוליוס במערב (גאליה ובריטניה). כך או אחרת הגיע לדמשק המצביא הרומי סקאורוס. הוא הגיע על מנת להפוך את הממלכה הסלווקית לנציבות רומית. התהליך שהחל בקרב מגנסיה (189 לפה"ס כאמור) – תם ונשלם. רומא הגיעה למזרח על מנת להישאר. הנשר הרומאי יישאר במרחב 705 שנים (כולל האימפריה הביזנטית). אני רק מזכיר שלפני 705 שנה, לפני הקלטת הפרק, הממלוכים עדיין היו פה.
הגעת הלגיונות הרומיים לדמשק הייתה הזדמנות עבור שני הצדדים. יש 'בעל בית' חזק וחדש, וכדאי שהוא יהיה בצד של 'האח הנכון'. השאלה היא כמובן מיהו האח הנכון?
סקאורוס, שפחות התעניין, בלשון המעטה, בפוליטיקה הפנים יהודית, זהה הזדמנות פז להפיק רווחים נאים למען רומא וגם למענו... שתי משלחות (אחת מטעם הורקנוס והשניה מטעם אריסטובולוס) הגיעו לסקאורוס. כל אח הבטיח לו 400 כיכר כסף (1.2 טון. סכום מכובד לכל הדעות). סקאורוס העדיף את אריסטובולוס על פני הורקנוס. דבר ראשון אריסטובולוס היה השליט בפועל – כך שהמצב נשאר כשהיה בנוסף בקשותיו היו צנועות יותר. הוא רק ביקש לשמר את המצב, ולא לשנותו לחלוטין כמו הורקנוס. סקאורוס הוא הורה לחרתת להסיר מיד את המצור מעל ירושלים. חרתת הבין מיד מיהו הבריון עם הנבוט הכי גדול בשכונה, ונסוג. אריסטובולוס לא היסס לרגע, ניצל את ההזדמנות, רדף אחרי חרתת והביס אותו. המאבק הסתיים בנצחון אריסטובולוס. לכאורה...
להורקנוס היה את אנטיפטרוס. לאריסטובולוס לא. אנטיפטרוס (ממחנה הורקנוס) הבין מהר שסקאורוס הוא קצין רומי מרשים, אבל מי שבאמת מחליט הוא פומפיוס. פומפיוס הגיע לאנטיוכיה בירת הממלכה, קיבל משלחות מטעם האחים. שמע את הטענות והמענות ולא החליט. הוא ציוה על האחים להתייצב אצלו בדמשק בעוד כמה חודשים. הוא צריך לישון על זה. אל דמשק הגיעו שלוש משלחות (בשנת 63 לפה"ס). המשלחת הראשונה הייתה מטעם הורקנוס. המשלחת השניה מטעם אריסטובולוס. עד פה לא משהו מפתיע. אבל גם משלחת שלישית שלא הוזמנה אבל באה בכל זאת מאת 'העם'. כלומר אלה שלא צידדו לא בזה ולא בזה. המשלחת הזו ביקשה את ביטול המלוכה, והכפפת יהודה לרומאים, ובלבד שיישמר חופש הפולחן של היהודים. חזרה לימים שלפני גזירות השמד של אנטיוכוס אפיפנס. פומפיוס שמע את המשלחות. הוא לא התכוון לבטל את המלוכה. הרומאים העדיפו לשלוט באופן עקיף. כלומר מלך מקומי שיסור למרותם (מה שמכונה 'קליינט'), ובלבד שיעלה את המסים בזמן. פומפיוס הכריע בעד הורקנוס הב', שנתפס חלש וכנוע (כ"ף רפה) יותר. כלומר אחד שלא יעשה בעיות לרומא. לעומת זאת אריסטובולוס נתפס כדומיננטי (כלומר אחד שעלול למרוד ברומא בכל עת שימצא לנכון), וכן אויב הערים ההלניסטיות. המשמעות היא שאריסטובולוס יוותר על השליטה בירושלים. תומכי אריסטובולוס בירושלים סירבו להסגיר את ירושלים. מצב מעט משונה כי אריסטובולוס היה 'אורח' במרכאות של פומפיוס. אנשי אריסטובולוס התבצרו בהר הבית. הרומאים לא עשו מזה ענין, ובמצור קצר מילאו את החפיר מצפון להר הבית, וכבשו את המתחם על נקלה. פומפיוס הסקרן נכנס אל קודש הקודשים. רק כדי לגלות שהוא ריק. כיבוש זה היה סמלי, כי בפועל עוד קודם יהודה כבר סרה למרות רומא. לכיבוש הרומי היו כמה תוצאות: הראשונה היא שאריסטובולוס ומשפחתו נלקחו לרומא. ליתר בטחון. עדיף להרחיק מחרחר צרות כזה מארצו. הורקנוס מונה לכהן גדול בלבד. לעת עתה משרת המלך בוטלה. בנוסף צדוקים רבים (תומכי אריסטובולוס ולכן גם מתנגדי רומא) הוצאו להורג. ליתר בטחון חומות ירושלים נותצו. ולבסוף פומפיוס קרע מיהודה שטחים שכבש אלכסנדר ינאי (החוף, השומרון, עבר הירדן). בדגש על שטחים מאוכלסים בהלניסטים. יהודה שמרה על הגליל ואידומאיה, שהיו מאוכלסות ביהודים. העובדה שהאדומים והיטורים לשעבר נשארו בתחום יהודה רומזת כי גיורם לא היה בכפיה. הערים ההלניסטיות (לשעבר) סופחו לנציבות סוריה. רוב מכריע של תושביהן חזרו לחיק ההלניזם. זו עדות לגיור בכפיה של רוב האוכלוסיה ההלניסטית. בין הערים שאיבדה ממלכת יהודה היו: סוסיתא בגולן, פחל, גרש, חשבון ומידבא בעבר הירדן. בית שאן, ושומרון. וכן דור, מגדל שרשון (לימים קיסריה), אפולניה, אפק, יפו, יבנה, אשדוד, עזה ורפיח בחוף.
הארץ חולקה לחמישה מחוזות, כהכנה להפיכת יהודה לנציבות רומאית. זמן קצר לאחר הכיבוש הרומי יהודה הפכה 'שבר כלי'. יהודה נתפסה כמדינה סוררת ועוינת.
תוך עשר שנים נוספות תהפוך יהודה למדינה מוערכת ובעלת ברית חשובה של רומא במזרח. היו כאלה שלא הבינו שצריך לשנות גישה, אבל היו כאלה שהבינו זאת היטב. תוך עשרים שנה בלבד מובילי השינוי כלפי רומא ינהיגו את יהודה. חשוב להדגיש, כי מגמת ההשתלבות בעולם הרומאי לא הובלה על ידי ההנהגה המסורתית (כהנים, אצולה, צבא). אלא דווקא על ידי קבוצות שוליים. הקבוצות הללו הובילו את מגמת ההשתלבות. דווקא משום שוליותן עד אז. איש המפתח בשינוי הגישה הוא אנטיפטרוס מיודענו. אבי הורדוס, כן? כזכור אנטיפטרוס היה אציל ממוצא אדומי (אביו התגייר כנזכר לעיל). הוא היה יועץ קרוב מאוד להורקנוס הב'. אנטיפטרוס היה זה שאפשר לו לעמוד מול אחיו המוכשר אריסטובולוס הב'. כשם שאנטיפטרוס הבין שפומפיוס הוא האיש הקובע באמת בצד הרומי, כך הרומאים הבינו שאנטיפטרוס הוא מושך בחוטים ביהודה. על כן הם תמכו בו, והוא בהם. התמיכה ההדדית רוממה את מעמדו. עם כל הכבוד ליהודה, המטרה של פומפיוס הייתה מצרים. השלב הבא היה פלישה רומית אל מצרים העשירה. אחרי הממלכה הסלווקית גם הממלכה התלמית עמדה לחלוף מן העולם. גביניוס נציב סוריה מטעם הרומים יצא למצרים. אנטיפטרוס לא החמיץ את ההזדמנות וסייע לגביניוס. הוא העניק לו כסף, נשק, אספקה, וכן את קשריו הטובים עם יהודי מצרים שהיו גורם משמעותי בצבא התלמי, ובמצרים באופן כללי. גם יוליוס קיסר הגיע למצרים לצורך מלחמה בפומפיוס (בשנת 48 לפני הספירה). ושוב היה זה אנטיפטרוס שדאג לסייע ליוליוס קיסר. אנטיפטרוס גייס את שליטי המרחב על מנת לתמוך ברומאים על ידי משלוח כוחות עזר, והוא עצמו יצא להילחם במצרים לצד הצבא הרומי בסיוע יחידות שונות מארץ יהודה ככל הנראה.
בתמורה לשירותיו הטובים עבור האימפריה הוענקה לו אזרחות רומית, פטור ממסים (לו עצמו, כן?), ובעיקר את משרת הנציב ביהודה. אנטיפטרוס הפך לאחראי הרומאי על יהודה. בהתאם למדיניות המסורתית של הרומאים למנות מקומי שינהל את ענייני הפנים, לא יטריד אותם בהבלי העולם הזה, ושיעלה את המסים בזמן. זאת ועוד. שני בניו, פצאל והורדוס, מונו למושלים בשנת 47 לפה"ס. כך כתב יוספוס (ציטוט): וכשראה (אנטיפטרוס הכוונה) את הורקנוס מתון ונרפה, עמד ומינה את פצאל, הגדול שבבניו, לאסטרטגוס (כלומר מושל) של ירושלים והמקומות סביבה, ואת הגליל הפקיד ביד הורדוס בנו השני והוא (עודנו) צעיר מאוד. רק בן חמש עשרה שנה היה (סו"צ קדמוניות. ט' ב). ההערכה המקובלת היא שהורדוס נולד בשנת 73 או 72 לפני הספירה. לפיכך בשנת 47 לפני הספירה הוא צריך להיות בן עשרים וחמש או עשרים ושש. לא ברור האם ישנה שגיאת מעתיק, הערכה כללית, או שמא יוספוס או המקור עליו התבסס יוספוס 'הצעיר' במרכאות את הורדוס בכמה שנים. וקשה הדבר.
פצאל מונה למושל ירושלים מטעם אביו אך בתמיכת הרומאים, ואילו הורדוס מונה למושל הגליל בתמיכתם. גיבור הסדרה שלנו עלה על במת הפוליטיקה וההיסטוריה בשנת 47 לפני הספירה. הוא יֵרד ממנה בעוד ארבעה עשורים. באותה שנה התחתן הורדוס עם דוריס. הראשונה מתוך עשר נשותיו. היא ילדה את בכורו, שנקרא, כצפוי, אנטיפטרוס.
אנטיפטרוס, הסבא כן? הסתדר בחיים מה שנקרא, אבל גם ובעיקר יהודי הארץ נהנו ממעשי אנטיפטרוס. קודם כל חומות ירושלים (שהרס פומפיוס) שוקמו. מעשה בעל חשיבות בטחונית וסמלית. בוטלה החולקה למחוזות. יהודה היא שוב יחידה אחת ולא אוסף שברי ישויות. כמו כן הוחזרו שטחים ליהודה (בדגש על יפו המוצא לים, וחלקים מעמק יזרעאל והגליל התחתון). חשוב לא פחות - הוקל נטל המס שהרומאים דרשו. ולבסוף מעמדו של הורקנוס (זה שאנטיפטרוס היה היועץ הקרוב שלו) ככהן (כ"ף שניה רפה) גדול ואתנרך (תואר שמשמעו 'ראש העם') – אושר שוב.
אנטיפטרוס היה עכשיו האיש החזק ביהודה. התוצאה המידית, והדי צפויה למען האמת, היא שנוצרה אופוזיציה חזקה לו ולבניו. מצד אחד אנטיפטרוס (היהודי, כן?) זכה לתמיכת חלק מהעם, שחש היטב את השיפור במצבו. ממול התייצבו כל אלה שניזוקו מהשלטון הרומי. בראש ובראשונה האצולה, שירד כוחה. האצולה התנגדה לו, ולא בחלה באמצעים לסלקו. כגון האשמות הורדוס בדברים שונים ומשונים, ונסיון לתקוע טריז בין אנטיפטרוס להורקנוס. והטריז לא איחר לבוא. הורדוס היה צעיר אבל נמרץ (ציטוט): בהיותו איש אמיץ ובעל רוח אמיצה מצא לו מיד הזדמנות להראות גבורתו. שכן כשמצא את חזקיה, ראש בריונים (לפי יוספוס. אני מניח שחזקיה קרא לעצמו לוחם חופש או משהו דומה) פושט על המקומות הסמוכים אל סוריה (הכוונה היא לערים ההלניסטיות במרחב) עם גדוד גדול, תפשו והרג אותו ורבים מן הלסטים שהיו אתו. מעשה זה מצא חן מאוד בעיני הסורים (סו"צ. קדמוניות ט' ב'). פצאל החרה החזיק אחריו ופעל בצורה נמרצת לטובת אנשי ירושלים. אבל מעשי הורדוס היו הזדמנות למתנגדי אנטיפטרוס (ציטוט): ואילו ראשי היהודים (המתנגדים לאנטיפרטוס) היו שרויים בפחד בראותם את הורדוס בעל הזרוע והנועז, והתאב לשלטון עריצים, והם באו אל הורקנוס, ועתה קטרגו בגלוי על אנטיפטרוס ואמרו: 'עד מתי תחריש למראה המעשים האלה (אנטיפטרוס שלח מתנות מהורקנוס לרומאים אבל הציג זאת כאילו המתנות הן שלו) כלום אינך רואה, שאנטיפטרוס נאזר בשלטון... (באל"ף. כמו אוזר כוח) דלגתי קצת שהרי הרג הורדוס בנו את חזקיה ורבים אתו, ועבר על חוקנו האוסר להרוג אדם. אפילו אם הוא רשע. אלא אם כן נידון לכך קודם על ידי הסנהדרין. והוא העז לעשות זאת בלי שנטל רשות ממך' (סו"צ. קדמוניות ט' ג'). גם אמהות ההרוגים על ידי הורדוס דרשו ממנו יום יום להעמיד את הורדוס לדין. הלחץ עשה את שלו. הורדוס נקרא למשפט בפני הורקנוס. לפי יוספוס, הורקנוס לא באמת רצה לשפוט את הורדוס, שאותו הוא די חיבב. אפשר להניח שגם מכתב חריף מסקסטוס, הנציב הרומי בסוריה, שבו הוא דרש לזכות את הורדוס, אחרת הוא, סקסטוס ייאלץ להתערב, עזר להורקנוס להטות את הכף לטובת הורדוס. אולם מה שהכריע את הכף בסופו של דבר היה הורדוס עצמו. בהתאם להמלצת אביו, הוא הגיע למשפט מול הורקנוס וחבר הסנהדרין, כשהוא חמוש, לבוש בגדי פאר, ועמו גדוד שומרי ראש בתור 'החליפה של האיומים'. לפי יוספוס כל חברי הסנהדרין שתבעו לשפוט את הורדוס נאלמו דום. מלבד בחור בשם שמאי (לא בן הזוג של הלל. שמאי אחר), שתקף את הורדוס במילים חריפות. לאחר שהורדוס הפך למלך יהודה, הוא הוציא להורג את כל משתתפי אותה ישיבה, מלבד שמאי, אותו הוא כיבד על אומץ ליבו, ועל קריאתו (בעתיד) לקבל את הורדוס כמלך ולהשלים עם שלטונו.
לאחר שהורדוס יצא מהאולם האומץ שב לחברי הסנהדרין והם דרשו להמיתו. הורקנוס שלא רצה להמיתו, עצר את הדיון, וקבע שהוא יימשך למחרת. הוא שלח הודעה להורדוס שכדאי לו, להורדוס, לברוח על נפשו. הורדוס לא היסס לרגע, וברח לדמשק.
סקסטוס חברו של הורדוס מינה אותו לאסטרטגוס של חילת סוריה. המונח 'חילת סוריה' הוא תרגום של המושג היווני 'קוילה סוריה', שהוא כנראה ההגיה היונית של המונח הארמי 'חילת סוריה'. חילא משמעו עמק. כלומר עמק סוריה. דהיינו בקעת הלבנון. השטח הנכלל במונח 'חילת סוריה' משתנה במקורות השונים. החל מבקעת הלבנון בלבד, וכלה בשטח שמנהר אל כאביר הדרומי בצפון לבנון ועד ארץ יהודה. נראה שהורדוס קיבל את בקעת הלבנון וחלק מהרי הלבנון והרי מול הלבנון. החשוב לעניינו הוא, שהורדוס קיבל שטח תחת שליטתו. הורדוס הזועם והנוקם אסף צבא ועלה על ירושלים במטרה לנקום את עלבונו. אולם אביו ואחיו (אנטיפטרוס ופצאל) פגשו אותו בדרך, ושכנעו אותו לזנוח את הרעיון. אין לו מה לנקום בהורקנוס, שהציל אותו. שיגיד תודה, יכיר טובה, ויחכה להזדמנות בעתיד להיפרע משונאיו. הזדמנות שתגיע מהר מהצפוי.
אנטיפטרוס היה בשיא כוחו. אבל גם הוא ירד מבמת ההיסטוריה מוקדם משתכנן. האירוע שהוריד את אנטיפטרוס מבמת ההיסטוריה, מוקדם מהצפוי, היה רצח יוליוס קיסר בשנת 44 לפה"ס. הגם אתה ברוטוס? וזה. יוליוס קיסר היה הפטרון של אנטיפטרוס. וכשהפטרון נעלם מעמדו של אנטיפטרוס התערער. אחד מרוצחי קיסר בחור בשם גאיוס קסיוס לונגינוס, הגיע לארץ ודרש מאנטיפטרוס תשלום נכבד לצורך מימון המלחמה בתומכי יוליוס קיסר. לא נעים. ערעור המעמד התבטא בהרחקתו מהחוג המקורב להורקנוס. אחד מהיועצים החדשים, בחור בשם מאליכוס, עליו כתב יוספוס: שהיה רוחש לו (לאנטיפטרוס) איבה, שיחד את שר המשקים של הורקנוס, שהרעיל את אנטיפטרוס בשנת 43 לפה"ס. מאליכוס רחץ בנקיון כפיו, אך הורדוס לא האמין לו, ושאף לנקום את מות אביו באמצעות צבא. פצאל אחיו שכנע אותו שלא לעשות זאת עתה אלא בהמשך, כדי לא להתחיל מלחמת אזרחים חדשה. נקמה היא מאכל המוגש קר כידוע. וכך היה. מאליכוס פותה להגיע למשתה, ובדרך הוא נתפס והומת. החשבון נסגר מבחינת הורדוס. בירושלים הריחו את חולשת משפחת אנטיפטרוס, ופרצה מרידה נגד פצאל. אך היא דוכאה די מהר. את המצב ניצל מתתיה אנטיגונוס בן אריסטובולוס הב'. אנא זכרו את השם. הוא החל מרד בגליל, שאותו לא התקשה הורדוס למחוץ.
הורדוס שב לירושלים, ועל מנת לבסס את הלגיטימציה שלו הורדוס דרש, וגם קיבל מהורקנוס הב' את מרים נכדתו לאשה. כרגע הם רק מאורסים. החתונה עצמה תקרה עוד כמה שנים. דקה של גנאולוגיה ברשותכם. לאריסטובולוס הב' היה בן בשם אלכסנדר, ובן בשם מתתיה אנטיגונוס. שכבר נתקלנו בו. אנחנו עוד נחזור אליו כאמור. לאחיו, הורקנוס הב', הייתה בת בשם אלכסנדרה. אלכסנדר ואלכסנדרה היו בני דודים. כמקובל באותה עת (וגם בימינו קיים הנוהג הזה) – בני הדודים התחתנו. כך האחים – יריבים נקשרו גם בקשרי נישואים. לאלכסנדרה ואלכסנדר נולדו שני ילדים הנוגעים לענייננו. בן בשם אריסטובולוס, להלן אריסטובולוס השלישי, שגם אותו אתם מתבקשים לזכור, כי גם אליו נחזור בהמשך, ובת בשם מרים. זוהי מרים החשמונאית שתינשא להורדוס.
בעקבות רצח יוליוס קיסר פרצה מלחמת אזרחים ברומא. בסופו של דבר ניצח הצד שצידד ביוליוס קיסר המנוח בראשות מרקוס אנטוניוס ואוקטביאנוס, בנו המאומץ של יוליוס קיסר. לימים הוא ייקרא אוגוסטוס. משלחת אצילים מיהודה יצאה אל מרקוס אנטיוניוס (יורשו של יוליוס קיסר). הם התלוננו על פצאל והורדוס, אך לשוא. מרקוס אנטוניוס הבין שמשפחת אנטיפטרוס היא בדיוק מה שהרומאים צריכים. הם אלה שישרתו את האינטרס הרומי בצורה המיטבית. לא רק שמעמדם לא נפגע אלה הם מונו למושלים מטעם הרומאים ישירות (ולא רק בתמיכתם).
משפחת אנטיפטרוס צברה כח רב. וכח רב מזמין התנגדות רבה. זהו טבע האדם. ההתנגדות להורדוס נבעה מכמה טעמים. הטעם הראשון הוא איום על האצולה. האצולה החשמונאית חשה מאוימת מהמתחרים. מי ששלט ועל פיו נשק דבר, גילה כי לא ממש מתחשבים בדעתו. כשמקבלים את ההחלטות – הם אינם בחדר. מאבקי שליטה בין אליטה ישנה לחדשה היו בכל חברה אנושית בהיסטוריה, וימשיכו להיות גם בעתיד. ככה זה. סיבה שניה היא הקשר ההדוק לרומא. הדוק מדי לדעת המתנגדים. אנטיפטרוס לא שלט בזכות תמיכה עממית והסכמה לאומית, כמו שמעון החשמונאי, אלא בשל קרבתו לבריון עם הנבוט. באופן כללי אנשים פחות מחבבים בריון עם נבוט. סיבה שלישית, ודי מעשית יש להודות, היא עול המיסוי הכבד שהטילו הרומאים. זאת בשל מלחמותיהם במזרח. מלחמה היא עסק יקר. הרומאים לא ראו סיבה לשלם על מלחמותיהם בכספם שלהם, אם יש מישהו אחר שניתן להכריחו לשלם עליהן. וסיבה רביעית, הפיל שבחדר אם תרצו, היא היות הורדוס ממוצא אדומי. מה? הלא ממש יהודי הזה ישלוט עלינו? למה מה קרה?
בשנת 40 לפה"ס פלשו הפרתים ליהודה. האימפריה הפרתית היא אימפריה שמרכזה היה באירן. בדומה לאימפריה האחמנית (כורש ויורשיו), גם הפרתים התפשטו מערבה. זה לא יהיה הכיבוש האחרון מכיוון פרס. בשנת 614 לספירה, יגיעו הנה הפרסים הסאסנים. כיבוש יהודה על ידי הפרתים הפך את יהודה לזירת התגוששת בין המעצמות. הפרתים והרומאים כבר נאבקו זה זמן. בקרב חרן, בשנת 53 לפה"ס, נהרג קרסוס, השותף של פומפיוס ויוליוס לטריומוויראט הראשון. בעקבות הפלישה הפרתית פרצה מלחמה בין פצאל והורדוס מצד אחד לבין מתתיה אנטיגונוס הב'. זה שהתבקשתם לזכור. הנה שבנו אליו. מתתיה אנטיגונוס היה בנו של אריסטובולוס הב', ונכדו של אלכסנדר ינאי. בעזרת הפרתים כבש מתתיה אנטיגונוס את ירושלים. הוא צר על הארמון שבו היו הורדוס, פצאל והורקנוס. המצביא הפרתי, אדם בשם פאקורוס (paqoros) הזמין את פצאל ללכת עמו אל המלך הפרתי לצורך ניהול משא ומתן. פצאל והורקנוס יצאו לדרך, ואילו הורדוס החשדן נותר בירושלים במקום בטוח. הורקנוס ופצאל נאסרו על ידי הפרתים, בהפירם את הנוהג שאין לפגוע בשליחים, ונמסרו למתתיה אנטיגונוס. הורדוס קיבל ידיעות על מאסר אחיו, והבין שבירושלים הוא חי על זמן שאול. הוא אסף כח צבאי, לקח את אמו ואת מרים אשתו לעתיד וברח למצדה. בדרך התהפכה העגלה שבה נסעה אמו. הורדוס שחשש שמא אויביו ישיגו אותו (בשל העיכוב שנגרם) שקל להתאבד. אולם אנשיו הניאו אותו מכך. אולם בכך לא תמו צרותיו. במרחק שישים ריס מדרום לירושלים תקפו אותו אויביו היהודים. אך הוא לא התקשה לנצחם. ריס היא מידת אורך המקבילה ל-120 – 150 מטרים של ימנו. יש מחלוקת בנדון. כלומר 7.2 – 9 ק"מ. במקום הזה יקים הורדוס לימים את הרודיון.
את המצב ניצל מתתיה אנטיגונוס ששב לירושלים כמנצח ועמו הורקנוס ופצאל כשבויים.
(ציטוט): והורקנוס ופצאל השבויים נפלו בידו (של מתתיה אנטיגונוס)... דלגתי קצת ומחששו שמא ישיב העם את הורקנוס (דודו, כן?) אל המלכות, ניגש אליו, שכן נשמר על ידי הפרתים, וחתך את אוזניו, וגרם בכך ששוב לא תימסר הכהונה הגדולה לעולם, מאחר שהוטל בו מום, והחוק דורש שמשרה זו תהיה רק לשלמים בגופם (סו"צ. קדמוניות י"ד י"ג י'). החוק המקראי בספר ויקרא ברור מאוד (ציטוט): וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: דילוג על המומים כא כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן--לֹא יִגַּשׁ, לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה... דילוג נוסף. כג אַךְ אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ--כִּי-מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי (סו"צ ויק' כ"א 16 – 23). כלומר די להוריד לכהן איבר מהגוף (אוזן, אצבע, בוהן וכיוצא בזה) – על מנת לפסול אותו מלכהן בקודש. בנוסף, הורקנוס הוגלה לבבל. היו שם הרבה יהודים טובים שידאגו לו, ואילו הוא לא יהווה עוד איום על מתתיה אנטיגונוס. הורקנוס יצא בזול. לעת עתה. לפצאל ציפה גורל אחר (ציטוט): ויכול אדם להשתומם על גבורתו של פצאל, כי אף על פי שידע שהוא צפוי להֶרג לא חשב את המות (לדבר) נורא, אלא סבור היה שחרפה גדולה ומרה ביותר היא לשאת זאת מיד אויב. ומשום שידיו לא היו חופשיות מחמת אזיקים שיאבד עצמו (בהן) הטיח ראשו בסלע, ופרש, כפי שנראה לו, מן החיים באופן היפה ביותר מתוך מצוקה כזו... דלגתי קצת ומספרים שלאחר שהפצע היה גדול שלח אנטיגונוס בחשאי רופאים כאילו לשם ריפוי, והָרָגוֹ, הואיל והללו השתמשו בסמי מות לפצע (סו"צ. קדמוניות י"ד, י"ג י').
הורדוס, שהצליח לחמוק מירושלים כאמור, השאיר את משפחתו במצדה ויצא אל רומא. מתתיה אנטיגונוס לא ויתר וצר על מצדה. יוסף אחי הורדוס שקל לברוח מחמת מצוקת המים, אולם גשם פתאומי מילא את בורות המים במקום, ומצדה לא נפלה בינתיים.
הוא הגיע אל ברינדיסיום (כיום ברינדיזי בדרום איטליה. הוא שכנע את מרקוס אנטוניוס ואוקטביאנוס, שמשלו ברומא להכתיר אותו כמלך יהודה, תוך הבנה, שהוא ישרת היטב את האינטרס הרומאי.
הורדוס הגיע לעכו, קושש שכירי חרב ועלה על ירושלים. בדרך הוא השתלט על יפו (נמל קרוב לירושלים), ארץ אידומיאה (דרום שפלת יהודה), וחילץ את קרוביו ממצדה. הורדוס הטיל מצור על ירושלים, בליווי קצין רומי בשם סילו. עתה התנהל דין ודברים בין הורדוס למתתיה אנטיגונוס בנוגע לעצם החוקיות של מינוי הורדוס כמלך. מנקודת המבט הרומאית. הרי ברור שמבחינת מתתיה אנטיגונוס הורדוס אינו ראוי להיות מלך כלל ועיקר. הורדוס טען ש(ציטוט): הוא בא לטובת העם והצלת העיר, ולא שייטור אף לאלו שהיו אויביו בגלוי (סו"צ. קדמוניות י"ד י"ד א'). מתתיה אנטיוגונוס השיב שהמלכת הורדוס היא (ציטוט): שלא לפי מידת הצדק שלהם גופם (של הרומאים הכוונה) אם יתנו את המלוכה להורדוס, שהוא הדיוט (כלומר לא בן אצולה, ולכן אינו ראוי למלוך) ואדומי, כלומר יהודי למחצה. והרי הם חייבים לתת לבני משפחת המלכות, כפי המנהג הנהוג אצלם, שכן אם הם כועסים בשעה זו עליו, והחליטו ליטול ממנו את המלוכה, כיון שלְקָחַה מיד הפרתים, יש רבים ממשפחתו שיקחו אותה כחוק (סו"צ. שם). הויכוח התדרדר מהר מאוד לחרפות וגידופים הדדים. בסיבוב זה ניצח מתתיה אנטיגונוס, ששיחד את סילו הקצין הרומי. סילו עזב את ירושלים, ומנע מהורדוס כל סיכוי לכבשה בעת ההיא.
הורדוס נסוג לעת עתה, ויצא לדכא את המרד בגליל. מרד נגד הרומאים ונגדו אישית. הוא הגיע לציפורי שאנשי אנטיגונוס נסוגו ממנה, וזכה בבסיס מנהלתי חשוב. משם הוא המשיך לארבל על מנת לפתור בעיה מציקה (ציטוט): משם (ציפורי) שלח אחר כך קוהורטה של פרשים ושלוש פלוגות רגלים מזוינים נגד אלו הליסטים היושבים במערות, כי החליט לשים קץ למעשי הפשע שלהם. מערות אלו היו סמוכות מאוד לכפר הקרוי ארבל. אחרי ארבעים יום בא בעצמו עם כל צבאו... דלגתי קצת והכניע את הגליל כולו חוץ מאלה שישבו במערות... עוד דילוג המערות היו בהרים מבותרים לגמרי, והמבואות אליהם בלב (ההרים) היו משופעים והם מוקפים צוקים חדים. בתוך אלה רבצו הליסטים עם כל קרוביהם. לשם (מלחמה) בהם עשה המלך תיבות והורידן במכשיר מראש ההר כשהן קשורות בשלשלאות של ברזל, משום שאנשיו לא יכלו לא לעלות מלמטה למעלה, ולא לזחול ולרדת אליהם מלמעלה מפני חודו של ההר. התיבות היו מלאות אנשי צבא מזוינים ובידיהם ווים גדולים, בהם רצו למשוך את אלה המתייצבים נגדם מתוך הליסטים, לשומטם למטה ולהרגם...דלגתי קצת וכשהורדו התיבות לא העז איש מאלה (שעמדו) ליד פי (המערות) להתקדם, אלא דממו תחתיהם מפחד... דלגתי אל יום המחרת (חיילי הורדוס) (ו)נלחמו ליד הפתחים והטילו אש לתוכן... דילוג אחרון אחרי המאורעות אלה כבר היו כל המערות כבושות (סו"צ. קדמוניות י"ד ט"ו ד - ה). הלחימה בארבל הייתה 'מקרה מבחן' לנחישות הורדוס למחוץ את המרד. וכפי שראינו הוא הוא היה נחוש...
