בפעם שעברה גמרנו את הפרק בכך שהורדוס דיכָּא את המרד בגליל, והרג את המתבצרים בִּמְערות הארבל. אבל למרות דיכוי המרד בגליל מתתיה אנטיגונוס עדיין שלט בִּ(י)רושלים. אני מזכיר שהורדוס ברח לרומא, ושם מונה ע"י הסנאט למלך יהודה. הוא חזר לארץ, כמלך מטעם הרומאים. 'מלך קליינט'. אני מדלג קדימה אמנם, ויש פה קלקלן (ספוילר בלעז), אך לאחר מאבק בן שלוש שנים, הורדוס הִכריע את המערכה. מתתיה אנטיגונוס הב' יילקח לאנטיוכיה ושם ייערף ראשו (לבקשת הורדוס. נרחיב על כך בפרק הבא). זה היה צעד ראשון בחיסול שושלת החשמונאים. הורדוס הבין שכל עוד לחשמונאים יש תקוה לחזור ולתפוס את השלטון הגזול (מנקדות מבטם) – הלהבה נגדו לא תדעך. מות מתתיה אנטיגונוס השלים את המהפך בארץ יהודה. מקור הסמכות של שליטי יהודה עבר לרומא. מי שלא הבין זאת (החשמונאים) ירד מעל בימת ההיסטוריה. מי שהבין זאת (אנטיפטרוס ובניו) – עלה על במת ההיסטוריה. ניתן לחלק את ימי הורדוס, כמו בצה"ל, לשלוש תקופות: התקופה הראשונה בין השנים 37 עד 27 לפני הספירה (וּבִכלל כל התאריכים הם לפני הספירה, אלא אם אומר אחרת): שנות ההתבססות בשלטון. התקופה השניה בין השנים 27 עד 13 שנות פריחה וּבְניה. והתקופה השלישית בין השנים 13 עד 4 שנות דעיכה. על הורדוס נאמר: הורדוס התמלך כשועל, מלך כאריה ומת ככלב רחוב. הציטוט נראה כלקוח מחז"ל. אבל כשחיפשתי את המקור המדויק, גיליתי (להפתעתי) כי מדובר בציטוט מודרני למדי משנת 1833 מאת ההיסטוריון הצרפתי ז'אן בפטיסט קפפינג (Jean-Baptiste Capefigue). כבר ארמוז לכם שהחלק האחרון אינו נכון.
מבחינת הרומאים היה הורדוס עוד מלך 'קליינט' במזרח. בהמשך תעלה חשיבותו אמנם. אבל כרגע לא היה בו דבר יוצא דופן. הרומאים (וְכִמְעט כל אימפריה) העדיפו לעבוד עם מלך מקומי. 'קליינט'. מבחינת (חלק מ)היהודים הוא היה מלך יהודי למחצה, שמלך בּכֹח הזרוע. הורדוס, שהיה מודע לחוסר הלגיטימציה אצל חלק מִנְתיניו, ביסס את שלטונו בכמה דרכים: ראשית כל הוא התחתן עם מרים החשמונאית. בתם של אלכסנדר ואלכסנדרה. נכדתם של הורקנוס השני ואריסטובולוס השני אחיו. כך הוא קיבל לגיטימציה של בית המלוכה הקודם. הוא לא חשמונאי אמנם, אבל בְּ(י)לדיו, שתלד לו מרים, יזרום דם חשמונאי. ממש כשם שדוד התחתן עם מיכל בת שאול. באופן דומה עלי אבן אבו טאלב התחתן עם פאטמה בת מוחמד. עלי אינו בן הנביא, אבל ילדיו חסן וחוסיין הם נכדי הנביא. בקיצור, הבנתם את הנקודה. בנוסף הוא הִשיב את הורקנוס הב' מבבל. אמנם הורקנוס לא יכול להיות כהן גדול (בשל מעשה ואן גוך שאחיינו ביצע בו), אבל הוא היה מלך חשמונאי לפרק זמן מסוים. כדאי להורדוס לשמור מקרוב על מלך לגיטימי שעלול לחולל בעיות אצל הפרתים. אני מזכיר שיהדות בבל הייתה גורם מרכזי בממלכה הפרתית. צעד נוסף הוא הוצאה להורג של רבים מתומכי מתתיה אנטיגונוס. בנוסף לאנטיגונוס עצמו שהוצא להורג כאמור. לצעד זה היו שתי מטרות. גם למען 'יראו וייראו' וגם נפטר ממתנגדים מסוכנים. צעד נוסף הוא מינוי חברו חננאל הבבלי לכהן גדול. כך הורדוס שלל מהחשמונאים את מקור כוחם וסמכותם, והִקטין את חשיבותם.
אבל הצעד הרביעי היה הפיך. לעת עתה. בלחץ אלכסנדרה (בת הורקנוס הב'. חמותו. אם מרים) הוא מינה את אריסטובלוס הג' (גיסו. אחי מרים) לכהן גדול. למעשה הייתה פה תגובת שרשרת. אלכסנדרה דיברה עם קליאופטרה, שדיברה עם מרקוס אנטוניוס, שדיבר עם הורדוס. על קליאופטרה ומרקוס אנטיוניוס נדון בהמשך. כך כתב יוספוס (ציטוט): והמלך הורדוס נטל מיד את הכהונה הגדולה מחננאל, שלא היה בן המקום...דלגתי קצת כדי לשים קץ למהומות בביתו (של הורדוס הכוונה)... עוד דילוג הורדוס החזיר את המשרה לנער אריסטובלוס (סו"צ. קדמוניות ט"ו ג. א). הנה כי כן חזר כהן משושלת חשמונאי. מצב בעייתי עבור הורדוס. מאוד בעייתי. במו ידיו הוא קומם מחדש מוקד אופוזיציה אפשרי. אבל לא איש כהורדוס יותיר איום כזה על כנו. אריסטובולוס חי על זמן שאול (ציטוט): וחג הסוכות התקרב, הוא החג הנשמר אצלנו ביותר... דילוג כשעלה הבחור אריסטובולוס בן שבע עשרה על המזבח, לפי חוק, להקריב את הקרבנות... דילוג דגול ביופיו וקומתו גבוהה מכפי גילו, ומתוך קלסתר פניו נשקפת במידה רבה מאוד רוממות משפחתו, עבר את ההמון נחשול של חיבה אליו. וזכר מעשיו של אריסטובלוס זְקֵנוֹ (אריסטובלוס הב', סבו) ניצב חי לפניהם... דילוג חיבת ההמונים נעשתה גלויה לעין... דילוג למראה כל אלה החליט הורדוס להוציא לפועל את המזימה שזמם על הנער. וכשעבר החג סעד (המלך) ביריחו. אלכסנדרה (אם מרים ואריסטובלוס) היא שאירחה אותם. הוא נהג חיבה בעלם וּמְשכו לשתיה ללא חשש, והיה מוכן לשחק איתו ולעשות מעשי נערות כדי לשמחו. וּמאחר שמזג המקום הוא חם מידי, התאספו ויצאו כולם מהר מתוך חולשת חושים, ועמדו ליד הבריכות הגדולות שהיו סביב החצר, וציננו עצמם בחום הלוהט של צהרי היום. תחילה הסתכלו בשוחים מבין העבדים והרֵעים. אחר כך נלווה גם הבחור (אריסטובלוס הג' הכוונה) אליהם. הורדוס הוא שעורר אותו. ואותם מרעיו שנצטוו על כך, הכבידו עליו, וחזרו והטבילו אותו בחשיכה היורדת, כאילו בדרך משחק. ולא הרפו מהשוחה עד שחנקוהו לגמרי. כך נרצח אריסטובלוס ולא הגיע לשמונה עשרה שנים תמימות. הוא החזיק בכהונה הגדולה שנה אחת, וחננאל חזר וקיבלה (קדמוניות ט"ו ג, ג). הבעיה נפתרה ונפטרה בת"ו ובטי"ת גם יחד. אריסטובולוס היה פופולארי מדי, חשמונאי מידי ואיום גדול מידי... אז הוא "טבע" במרכאות. כצעד משלים נערף ראשו של מתתיה אנטיגונוס באנטיוכיה כאמור. למרות שורת תככים (מצד חמותו ומקורביו) הוא הצליח לשמור על כסאו. הורדוס היה אפעה בקן צפעונים. הוא ידע לשחק את המשחק, והצטיין בכך. הוא היה פרנואיד, אבל זה לא אומר שלא רדפו אחריו. לאחר שסולקו רוב החשמונאים, הוא פנה לבסס את אחיזתו בירושלים. על מנת להדק את אחיזתו בירושלים נבנתה האנטוניה. האנטוניה הייתה מצודה (ויש אומרים מגדל גדול במיוחד) מצפון להר הבית. עד היום ניתן לראות את שרידי חציבת האנטוניה בצפון הר הבית, וּבאחת החנויות בויה דולורוזה. המצודה קרויה על שם מרקוס אנטוניוס פטרונו של הורדוס (שהיה הקליינט). כלומר הבניה קדמה לקרב אקטיום בשנת 31 לפה"ס, שאחריו התאבד מרקוס אנטוניוס. ונרחיב בהמשך. המצודה שימשה למגורי משפחת המלוכה, וכן לשליטה מיטבית בהר הבית.
בנקודה זו נעזוב את הורדוס לכמה רגעים, וברשותכם נחזור מעט אחורה בזמן ונסקור את ההתפתחויות ברומא, שהשפיעו באופן ישיר על המתרחש בממלכת יהודה. כמו תמיד הפנים והחוץ כרוכים זה בזה ללא הפרד. זה נכון בישראל בעת הזו, וזה נכון ברומא לפני 2050 שנה. אפשר לומר כי משק כנפי פרפר ברומא גרם לסופה בירושלים. כשם שהורדוס נעזר ברומאים, הרי גם מתנגדיו נעזרו ברומאים. הורדוס היה תחת חסותו של מרקוס אנטוניוס? יפה. אז מתנגדי מרקוס אנטוניוס ישמחו לפגוע בהורדוס, כחלק ממאבקם במרקוס אנטוניוס. מתנגדי הורדוס ניסו, וגם הצליחו, לרתום את קליאופטרה לעגלתם. קליאופטרה זו היא קליאופטרה השביעית, המלכה האחרונה בשושלת תלמי. זוהי קליאופטרה המפורסמת, שגולמה על ידי ליז טיילור בסרט הנושא את השם המתבקש 'קליאופטרה' משנת 1963, שזכה בארבעה פרסי אוסקר, אגב. לאחר מות קליאופטרה הפכה הממלכה התלמית לחלק מהאימפריה הרומית. מותה סימל את תום התקופה ההלניסטית במצרים.
הממלכה התלמית, שמרכזה היה במצרים, הייתה מעצמה עולמית בימי שלושת המלכים הראשונים. מי שרוצה לרענן את זכרונו בנוגע לממלכה זו מוזמן להאזין לפרק 463, הראשון בסדרה החשמונאית. בדף הפרק צרפתי קישור.
לאחר ימי השיא, וכמקובל בהיסטוריה, הממלכה גלשה באיטיות אל החידלון, בדמות השתלטות רומא על מצרים.
קליאופטרה היא בתו של תלמי השנים עשר. תלמי השנים עשר היה מלך חלש של מדינה חלשה. הוא היה תלוי לחלוטין בתמיכה הרומאית. הוא היה 'קליינט' של פומפיוס. לאחר מותו (בשנת 51 לפה"ס. של תלמי, כן?) כתרו התחלק, לאור הצוואה, בין קליאופטרה (אשה צעירה בגיל שמונֶה עשרה) לבין אחיה תלמי השלושה עשר (שהיה ילד בן עשר). כמקובל באותה עת הם נישאו, כי אשה לא באמת יכולה לשלוט לבד, כן? בכך המשיכו התלמים את המסורת הפרעונית של נישואי אח ואחות. ספק אם הנישואים מומשו.
קליאופטרה שאפה 'להחזיר עטרה ליושנה' מבחינת גדולת מצרים. תופעה מוכרת אצל שליטים רבים לאחר ימי השיא. אך הייתה נבונה דיה, כדי לשתף פעולה עם רומא. חלומות לחוד ומציאות לחוד.
בשנת 49 לפה"ס היא שלחה 60 ספינות עמוסות דגן לפומפיוס. מצרים, שנקראה בפי הרודוטוס, מתנת הנילוס, הייתה אסם התבואה של מזרח הים התיכון. משלוח הדגן לפומפיוס היה אות תמיכה ברור מצדה בפומפיוס במאבקיו הפנימיים ברומא. אצילי הממלכה התלמית ראו בכך מעשה לא ראוי. בעיניהם הייתה זו חנופה לרומא על חשבון מצרים, ששילמה ביוקר על החנופה הזולה הזו. שנה לאחר מכן היא הסתכסכה, כמה לא מפתיע, עם אחיה הצעיר. היא ברחה לסוריה. היא גייסה, למעשה שכרה, צבא מן הגורן ומן היקב וצעדה למצרים. גם אחיה גייס צבא משלו. גם צבא זה היה אוסף אקראי של שכירי חרב. הצבאות נפגשו בצפון סיני ליד ימת בארדוויל. אבל הם לא לחמו אלא חיכו. מי ששינה את המצב היה פומפיוס.
שוב הבינו המקומיים שפומפיוס הוא הבריון עם הנבוט, וכדאי שהוא יהיה בצד שלהם. כזכור לכם משיעורי ההיסטוריה פומפיוס ויוליוס קיסר ניהלו מלחמת אזרחים. לחצות את הרוביקון וזה. בקרב פארסלוּס (Pharsallus) הובס פומפיוס על ידי יוליוס. בהערת אגב אציין ששלב זה של מלחמת האזרחים הרומית יגמר ברצח יוליוס בשנת 44 לפה"ס. פומפיוס הבין את הרמז, לקח את רגליו וברח למצרים כמקום ידידותי עבורו. שם הוא יוכל לנוח, להתאושש, לארגן צבא ולהמשיך במלחמה נגד יוליוס. לפומפיוס היה על מה להתבסס. הוא הרי הגיש עזרה רבה לתלמי השנים עשר, אבי קליאופטרה ותלמי השלושה עשר, כן? הוא הניח בתמימותו כי רבה, שבנו אסיר התודה (תלמי השלושה עשר) יעזור למי שעזר לאביו. על זה נאמר אַשְׁרֵ֥י תְמִֽימֵי-דָ֑רֶךְ וכן שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְהֹוָה. משלחת מצרית צנועה שטה בסירה, על מנת להביא את פומפיוס מספינתו אל החוף. בסירה הוא נרצח וראשו נערף. זאת בהוראת תלמי השלושה עשר. למעשה בעצת יועציו. תלמי השלושה עשר ויועציו קיוו שיוליוס קיסר יתרשם לטובה מהצהרת הנאמנות הזו. יתרשם - יתרשם וּבעיקר שלא יפלוש למצרים. היהודים, אגב, הסבירו את הוצאתו להורג של פומפיוס, כעונש על כך שהוא חילל את בית המקדש ונכנס אל קודש הקודשים. לאחר מספר ימים יוליוס הגיע לאלכסנדריה. עוד בהיותו בספינה נשלח אליו שליח מצרי ובידו שי נאה. ראש פומפיוס וטבעת החותם שלו... מזכיר את רכב ובענה שהביאו את ראש אישבשת לדוד, לאחר שרצחו אותו. רבותיי ההיסטוריה חוזרת.
יוליוס הגיע בראש חיל חלוץ קטן, שכלל שמונֶה מאות פרשים ושלושת אלפים וּמאתיים חיילי חי"ר. אבל עוצמת רומא כולה עמדה מאחוריו. אף אחד לא יעז להתעסק עם יוליוס. אל חשש היו כמה שינסו עוד מעט. יוליוס קיסר הגיע למצרים במטרה להילחם בפומפיוס. לכאורה. אבל פומפיוס נרצח, ואין סיבה להישאר. למעט אפשרות להרוויח מהצד עמלת מאמץ קטנה. יוליוס קיסר נכנס לאלכסנדריה בתהלוכה צבאית, והשתלט על ארמון המלוכה לצרכיו. יוליוס דרש מתלמי השלושה עשר לשלם חובות עבר של אביו (שתמך בפומפיוס, כן?), חוב שתלמי השנים עשר היה חייב לאיש רומאי בשם רביריוס פוסטמוס (Rabirius Postumus), שיוליוס היה ערב לו, וכן כסף לתחזוקת צבאו של יוליוס. הסכומים היו עצומים! הם מוערכים ב-30 עד 40 מיליון דינרים. בערך חצי ההכנסה השנתית של מצרים. תלמי השלושה עשר הבין שהוא טעה ובגדול.
קיסר הבין מיד, שמלחמה בין קליאופטרה לאחיה מזיקה לאינטרס שלו, שהוא שליטה במצרים (כלומר מסים, יוקרה, כח אדם וכיוצא בזה. כל מה שיעזור לו במאבקו ברומא). האינטרס שלו לא היה מלחמת אזרחים, שתבזבז את הכסף המצרי, שיוליוס ראה אותו כשלו. יוליוס הזמין את האחים לבוררות. כמו פומפיוס שהזמין את הורקנוס ואריסטובולוס לבוררות.
לצבא קליאופטרה לא היה סיכוי מול צבא אחיה. אבל היא הבינה שמי שבאמת מחליט הוא יוליוס קיסר. ולא מספר החיילים שיש לאחיה. כמו אנטיפטרוס שהבין שמי שיחליט על גורל יהודה הוא פומפיוס. היא המירה את החיילים שאין לה בפגישה אישית עם קיסר. יש סיפור (די מפוקפק) שקליאופטרה התגנבה לארמון בתוך שק. ברגע הנכון יצאה מהשק במלוא הדרה, וכנראה ללא ביגוד רב מדי. הפרש הגילים ביניהם (עשרים ואחת מצדה, וחמישים ושתיים מצדו) לא הפריע להם לבלות את הלילה יחדיו...
בבוקר בבוקר קרו שני דברים. קיסר היה בעד קליאופטרה, ותלמי השלושה עשר הבין את התרגיל של אחותו. הוא יצא זועם מהארמון, השליך את כתרו וצעק להמונים שקיסר בגד בו. קיסר החזיר אותו לארמון וקיים את הבוררות. יוליוס קיסר פסק שצוואת תלמי השנים עשר תקוים. כלומר שלטון משותף על מצרים של קליאופטרה ושל אחיה. בנוסף, האחות ארסינואי והאח תלמי הארבעה עשר הפכו לשליטי קפריסין, שהושבה לשליטת הממלכה התלמית. קפריסין הייתה של הממלכה התלמית, אבל נכבשה ועתה היא הוחזרה לשליטתם. הבוררות והחזרת קפריסין סייעו להרגיע את הרוחות באלכסנדריה. הכל נראה כשב על מקומו בשלום. אבל כמו שאתם יודעים זה אף פעם לא נגמר עד שזה נגמר. מרד של הצבא המצרי פרץ נגד הרומאים. המצב היה עדין. בעוד תלמי השלושה עשר היה 'אורח' במרכאות של יוליוס קיסר בארמון באלכסנדריה, צר צבאו של תלמי על הארמון. הצבא הרומי התבצר בארמון וּבאי פארוס (Φάρος שבו היה המגדלור המפורסם. אחד משבעת פלאי תבל), וּבאותה הזדמנות שרף את הצי התלמי שהיה בנמל. האש שכילתה את הצי, שרפה גם 40000 ספרים שהיו בספרית אלכסנדריה. חבל. בארמון הנצור היו יוליוס כאמור, קליאפוטרה, אחותה ארסינוי ואחֵיה תלמי השלושה עשר והארבע עשר. ארסינוי ברחה מהארמון, והמצור התהדק. הצרים הציעו הצעה. הם ימסרו את ארסינוי לידי יוליוס, ואילו יוליוס ישחרר את תלמי השלושה עשר. וכך היה. תלמי שוחרר מהארמון ומיד עמד בראש הצבא שצר על הארמון. כח משלוח רומי עם חילות עזר הגיע מאסיה הקטנה למצרים, ובין החיילים שחשו לעזרת יוליוס קיסר היו 3000 שי יהודה בפיקוד אנטיפטרוס אבי הורדוס.
לאחר שהצבא הרומי הביס את צבאו של תלמי השלושה עשר, הוא ברח בסירה בנילוס, אך טבע למות. רבים מתומכיו הוצאו להורג. כמקובל. עתה נפטרה קליאופטרה מבעיה אחת. אבל יוליוס קיסר יצר לה בעיה חדשה. יוליוס השיא את קליאופטרה (בת ה-23) עם אחיה תלמי הארבעה עשר (בן ה-13). בפועל הייתה קליאופטרה המלכה. למרות נישואיה (שלא מומשו) – היא המשיכה ביחסיה הצמודים עם יוליוס קיסר. הגם שברומא השתוללה מלחמת האזרחים – קיסר בילה בנעימים במצרים. בחודש יוני שנת 47 לפה"ס נולד לקליאופטרה בן מיוליוס בשם 'תלמי קיסר'. הוא כונה 'קיסריון' (קיסר קטן). בשנת 46 הפליגה קליאופטרה לרומא. את שנותיו הראשונות בילה קיסריון ברומא יחד עם אמו. קליאופטרה ראתה בִּבנה מלך מצרי אפשרי בעל ייחוס רומאי, ואולי יורש לקיסר. קיסר ראה בו אמצעי לשלוט במצרים ותו לא. למרבה צערה של קליאופטרה קיסר לא הכיר בקיסריון כִּבנו. קליאופטרה לא הייתה אזרחית רומית, והילד נולד מחוץ לנישואים (קיסר היה נשוי באותה עת). כלומר ילד לא חוקי בעיני החוק הרומי – ועל כן הוא לא יכול היה לרשת את קיסר. בנוסף קיסר כבר אימץ את אוקטביאנוס כִּבנו וּכיורשו. כך שמדובר היה בחלומות באספמיא במקרה זה. קיסריון זכה לתואר תלמי החמישה עשר. בהמשך הוא יוצא להורג על ידיו אחיו המאומץ אוקטבאינוס (המוכר יותר כאוגוסטוס). הכל נראה שוב על מי מנוחות. אבל רצח יוליוס קיסר במרץ 44 לפני הספירה טרף את הקלפים עבור כל השחקנים. כולל אנטיפטרוס מיודענו. לאחר רצח יוליוס קיסר קליאופטרה חזרה למצרים ורצחה את בעלה, שהיה גם אחיה כזכור, בן החמש עשרה. קיסריון הפך ל'מלך שותף' של אמו בגיל ארבע שנים.
בשנת 43 לפה"ס נוסד ברומא הטריומווירט השני, שכלל את אוקטביאנוס, מרקוס אנטוניוס ומרקוס אמיליוס לפידוס. בדומה לטריומוויראט הראשון גם פה התקיים משחק הילדים הידוע 'משלושה יוצא אחד'. המשותף לחברי הטריומוויראט היה שהם מתומכי יוליוס קיסר. לכן הם נפנו לסגור חשבון עם רוצחי יוליוס קיסר. מרקוס יוניוס 'גם אתה' ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס. בקרב פיליפי (Philippi בצפון יון של ימינו) ניצחו חברי הטריומווירט את רוצחי יוליוס קיסר. בעקבות הקרב הפך אנטוניוס לשליט הרומי במזרח. אוקטביאנוס שלט ברומא, ואילו לפידוס משל בצפון אפריקה. על מנת לחזק את הקשר בין האחים לנשק הרי אוקטביאנוס, בנו המאומץ של יוליוס, נשא לאשה את קלאודיה, בתו המאומצת של אנטוניוס. הרבה אומץ ומאמץ נכרכו בענין האימוץ.
בשנת 41 לפה"ס קליאופטרה הוזמנה אל אנטוניוס בטרסוס שבטורקיה של ימנו. קליאופטרה רצתה את תמיכתו בשלטונה במצרים, והוא רצה את תמיכה במשאבים במסעותיו המתוכננים במזרח. קליאופטרה מה שנקרא 'דפקה הופעה'. היא הייתה בת 28 ואילו מרקוס אנטוניוס בן 42 בלבד. אמנם לא היה לו אקדח, אבל הוא בהחלט שמח לראותה. הרומן ניצת במהירות הבזק והיא קשרה את גורלה במרקוס אנטוניוס. שנה לאחר מכן, בשנת 40 לפה"ס נולדו תאומים. לא זהים. קליאופטרה סלנה השניה ואלכסנדר הליוס. קליאופטרה סלנה (המכונה גם: קליאופטרה השמינית). נישאה למלך מאוריטניה, ומתה בנסיבות לא ברורות. אלכסנדר הליוס מת אולי נרצח ברומא בגיל שבין 12 ל-15.
מרקוס אנטוניוס ואוקטביאנוס חתמו על הסכם ברינדיסיום. ההסכם חילק בינהם את שטחי ההשפעה, וּבפּועל את השליטה באימפריה הגדולה שנוצרה. כדי לחזק את הברית הרי הפעם היה זה מרקוס אנטוניוס שנשא לאישה את אוקטביה אחות אוקטביאנוס, לאחר שאשתו הקודמת מתה. כולם התחתנו עם כולם
עתה יכול היה מרקוס אנטוניוס לצאת למלחמה נגד הפרתים במזרח. במלחמה זו פלשו הפרתים לארץ ישראל והמליכו את מתתיה אנטיגונוס כזכור. וכן הורדוס ברח לרומא כשליט הגליל וחזר כמלך יהודה. אני מזכיר, שאחי הורדוס, פצאל, מצא את מותו באותה מלחמה. אוקטביאנוס הבטיח לשלוח לגיונות לעזרת אנטוניוס (גיסו, כן?) –אך לא שלח. אנטוניוס עזב את אשתו ההרה (אוקטביה אחות אוקטביאנוס) וחזר למצרים. קליאופטרה (אם שני ילדיו) הייתה זו שמימנה את מסעו נגד הפרתים. בסוף המלחמה מרקוס אנטוניוס פעל בסנאט כדי למנות את הורדוס, שלחם נגד הפרתים, למלך יהודה. וקלקלן (ספוילר): הוציא להורג את מתתיה אנטיגונוס השני כזכור. באותה הזדמנות הוא העניק לקליאופטרה שטחים עשירים ביהודה (ציטוט): הדקלים השותים את מימיו (של מעיין אלישע בִּיריחו הכוונה), שונים זה מזה בטעמם ובסגולות המרפא שלהם. המין העשיר שביניהם (מבין התמרים הכוונה) אם כובשים אותו, הוא מוציא דבש לרוב, שאינו נופל הרבה משאר הדבש אשר בארץ (דבש דבורים הכוונה). הארץ מוציאה את צרי השרף, וכן את הקיפרוס (אולי הכוונה היא לאפרסמון) והמור שמוקירים אותו יותר מכל פרי אחר. לא אטעה אם אכנה את מקום זה בשם 'אלוהי', כי בו גדלים בשפע הצמחים הבלתי מצויים והנאים ביותר... דלגתי קצת בכמה מקומות מציף הים גושי אספלט שחורים. כשהם צפים על פני המים הם דומים לשוורים שראשיהם נטולים (סו"צ. מלחמת ד ח ג - ד). בניגוד לדימוי השגוי ים המלח אינו ים המות, אלא עמק הסיליקון של יהודה. בים המלח מפיקים אספלט, ולחופיו מגדלים: תמרים, כופר, ואפרסמון. לחופו המערבי ובאזור יריחו יש מספר נביעות שסביבן התרכז ישוב חקלאי משגשג: נוה זוהר, עין גדי, עינות קנה, עינות סמר, עינת צוקים, יריחו, העוג'ה. דבש התמרים הוא כדבש דבורים. כזכור, ברוב המקראות בתנ"ך המילה 'דבש' משמעה סילאן. דבש תמרים. ככתוב בספר דברים: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דב' ח' 8). יש שני סיפורים בתנ"ך שבהם דבש הוא דבש דבורים. שמשון והאריה ויונתן ויערת הדבש.
הגידול העיקרי והחשוב הוא האפרסמון. אין זה פרי האפרסמון המוכר כיום, אלא צמח בושם מבוקש ונחשק. במסכת אבות במשנה נכתב (ציטוט): עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: והנה אחד מהם לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ (סו"צ. אבות ה ה). הבושם שימש להפגת ריחות רעים במקדשים. ריחות שדי היה בהם לגרום לאשה להפיל את ולדה.
קליאופטרה הרגה שתי ציפורים באבן אחת. גם 'השיבה עטרה ליושנה' (שליטה מצרית בארץ ישראל), וגם דאגה למקור הכנסה שמנמן. כך כתב יוספוס (ציטוט): אנטוניוס שנהרס באהבתו לקליאופטרה הפך עבד נרצע לתאוותו... דילוג דיברה רעות על נכבדי סוריה והמריצה את אנטוניוס להוציאם להורג. היא הייתה סבורה, שבדרך זו תירש את כל נכסיהם. היא אף הרחיבה את חמדנותה על יהודה וארץ ערב (הנבטים הכוונה. יצרני וסוחרי בשמים) ופעלה בסתר שמלכיהם הורדוס ומליכוס יוצאו להורג. אנטוניוס היה די מפוכח כדי להכיר שחלק מדרישותיה, הריגתם של אנשים מוכשרים ושל מלכים מפורסמים, הוא מעשה נבלה ממש. אבל הוא בחר בדרך קרובה יותר. הוא צינן את ידידותו עמם וקרע חלקים גדולים משטח ממלכתם. ביניהם את פרדסי הדקלים שביריחו שנותנים את שמן האפרסמון (חבר מועצת החכמים חיים ארמון הסב את תשומת לבי, כי הדקל לא נותן שמן אפרסמון. כלומר יוספוס חיפף פה) ומסרם לקליאופטרה... דילוג ואז באה ליהודה... דילוג וחזר (הורדוס הכוונה) וחכר ממנה את האדמה שנשללה מממלכתו במחיר שנתי של מאתים כיכרים (כסף הכוונה) (סו"צ. מלחמת א י"ח 5 – 6).
מותר לפקפק עד כמה קליאופטרה הייתה תככנית ומרקוס אנטוניוס היה סמרטוט רצפה. יוספוס כתב 100 שנה לאחר המאורעות, והם היו הצד המפסיד. הוא שירת את יורשי הצד המנצח. אך אין סיבה לפקפק בעצם העברת שטחי גידול האפרסמון לרשות קליאופטרה. אבל כיוון שלא היה לה את הידע הנדרש להפיק את הבושם – היא החכירה את השטח להורדוס. 200 כיכר הם 6 טונות כסף (מתכת) בשנה (כיכר או טאלנט = 30 ק"ג). סכום עצום (אולי מעט מופרז) המלמד עד כמה גידול האפרסמון היה רווחי.
בשנת 36 לפה"ס, די כצפוי, התפרק הטריומווירט השני. לפידוס משך ידיו מההנהגה, בתמורה לחייו שניתנו לו שלל. אוקטבינוס (הגיס) ואנטוניוס (החם) התייצבו זה מול זה. המאבק ביניהם היה גלוי. הורדוס היה קליינט של מרקוס אנטוניוס. עצם מלכותו היה תלוי בכך שאנטוניוס ינצח. בשנת 31 לפה"ס התרגשו על הורדוס שלוש צרות. הצרה הראשונה היא מלחמה בנבטים (למרות שאֵם הורדוס הייתה נבטית). הצרה השניה היא רעידת אדמה בבקעת הירדן, שגרמה נזק כבד וגבתה קרבנות רבים בנפש. אבל הצרה השלישית הייתה חמורה מכל. רעידת אדמה פוליטית, ששוב טרפה את הקלפים.
אוקטבינוס הביס את פטרונו ומטיבו של הורדוס מרקוס אנטוניוס. העימות הסופי התחולל באקטיום שבמערב יון. למרות שפע הלגיונות שהתייצבו לקרב, הרי הקרב היה ימי בעיקרו. רוב החיילים צפו בקרב מהחוף. מעין הצגת בוקר. הצבאות היו דומים בגודלם. אך בעוד שלאנטוניוס היה צבא יבשה מיומן יותר, הרי לאוקטביאנוס היה צי מיומן יותר. ובדומה לקרב סלאמיס ארבע מאות ארבעים ותשע שנים קודם לכן, שבו צבא יבשה פרסי גדול הפסיד בקרב ימי לאתונאים המעטים, גם פה הצי הכריע את הקרב. חשוב להבין דבר אחד. למרות ההפסד הימי אנטוניוס יכול היה להתאושש. אבל להפסד הייתה השפעה מוראלית רבה. חיילים רבים ערקו מהמפסיד למנצח, וּמלכים קליינטים 'עברו צד'. מרקוס אנטוניוס נמלט למצרים, וּבסופו של דבר שם קץ לחייו. כמה ימים אח"כ גם קליאופטרה התאבדה. מתוך כבוד לזוג הרומנטי - הם נקברו בצוותא.
הפסדו של מרקוס אנטוניוס, קל וחומר התאבדותו, פתרו להורדוס בעיה, אבל הציבו בעיה חדשה וָעצומה בפניו. הבעיה שנפתרה היא סילוק החשש שמא יהודה תסופח למצרים. הלוא קליאופטרה, יכולה הייתה בשיטת שמשון וּדלילה, להתיש את מרקוס אנטוניוס עד שיאמר 'רוצה אני'. הבעיה החמורה היא, שהורדוס שתמך באנטוניוס, הימר על הסוס הלא נכון. הימור כזה משמעו (במקרה הטוב) גלות. אמנם בעת קרב אקטיום הורדוס נלחם בנבטים, ולא שלח צבא לעזרת מרקוס אנטוניוס, אך הוא שלח לו שווה ערך בדמות כסף. הורדוס הבין שיש שריף חדש בעיר, ויש לפוגשו במוקדם או במאוחר. הורדוס החליט שיפה שעה אחת קודם. הוא התייצב בפני אוקטאביאנוס (ציטוט): ...מיהר (הורדוס הכוונה) לרודוס להיפגש עם הקיסר (אוקטביאנוס -> אוגוסטוס) וּכשהגיע בספינה אל העיר הסיר את כתרו, אך משאר סימני מעלתו לא פשט דבר... דילוג כי לא פנה לדרך של תחנונים... דילוג ולא הביא בקשה לפני (אוגוסטוס) על החטאים שחטא כביכול, אלא נתן דין וחשבון על כל מעשיו ללא התנצלות. שכן אמר לקיסר שידידות גדולה ביותר הייתה בינו לבין אנטוניוס, והוא עשה כל מה שביכולתו שהשלטון יהיה בידיו (של אנטוניוס) אמנם הוא לא השתתף במסע המלחמה... דילוג אולם הוא שלח לאנטוניוס כסף ומזון, וזה פחות ממה שהיה מוטל עליו לעשות... עוד דילוג והנה ציטוט מפי הורדוס 'ועתה, אם אתה דן אותי לכף חובה גם את חיבתי לאנטוניוס על פי כעסך עליו, הרי אין אני מכחיש את מעשי... דילוג אולם אם תסיח דעתך ממנו ותחקור כיצד אני נוהג עם מיטיבַי ומה טיבי בתור ידיד, תוכל לדעת אותי, על סמך נסיון המאורעות שכבר אירעו, שכן עם חילוף שם השליט תוכל הרֵעות האיתנה בינינו, כשהיא לעצמה, להתנוסס לתפארת לא פחות מאשר קודם... דילוג וקיסר חזר ושם את הכתר (על ראשו) ועורר אותו שיתגלה (כידיד) במידה לא פחותה מאשר לאנטוניוס ונהג בו בכל הכבוד... דילוג והורדוס חזר גם הפעם ליהודה ביתר כבוד ובטחון והכה בתדהמה את אלה שציפו אל ההיפך (סו"צ. קדמ' ט"ו 187 – 199). היו כאלה שציפו להיפך ואיבדו את ראשם בשל כך. חיזוק מעמדו גרם לו לסלק את אחרוני מתנגדיו. קודם כל חמותו אלכסנדרה (אם מרים ובת הורקנוס הב'). דוגמה ליחסי בעל – חמות רעועים משהו. אם כבר חמותו, אז גם זו שהפכה את אלכסנדרה לחמותו הוצאה להורג. כלומר אשתו מרים החשמונאית. בנוסף ידיד בשם קוסגבר (שם אדומי! וזה מעניין), שנחשד בבגידה חמורה. ולבסוף, אם כי בעוד כמה שנים, גם את ילדיו המשותפים עם מרים. על אירועים אלה נרחיב בפרק הבא.
לאחר הצהרת הנאמנות הורדוס חזר שוב, כמלך ליהודה. אוקטאביאנוס היה בדרכו למצרים, והורדוס פגש אותו בעכו. הורדוס הבטיח, והורדוס פרע את השטר – הוא סייע לצבאו באספקת מזון ומים. אוקטביאנוס עצמו זכה בשי צנוע בסך 800 כיכר כסף (24 טון). לא רע.
