האזנה.
בפעם שעברה דנו בתככים הבינלאומיים, לצורך הבנת יחסי החוץ של הורדוס. כרגיל הפנים והחוץ קשורים זה בזה ללא הפרדה. הפרדנו את הזירות על מנת למנוע עומס פרטים (גם כך יש המון מהם בלי עין הרע).
בפרק זה נתמקד בתככים הפנימיים ביהודה. הורדוס הוא דוגמה קלאסית לאמירה שזה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. הזכרנו שהורדוס היה אפעה בקן צפעונים, וכי הוא ידע לשחק את המשחק היטב היטב. מה שהוא שכח יריביו עוד לא למדו.
וברשותכם תקציר העלילה עד הנה, טרם נפנה לתככים הפנימיים. אני מזכיר שעיקר המידע שלנו מגיע מכתבי יוספוס פלאביוס, שהיה מפקד הגליל במרד החורבן, ערק לרומאים, וכתב ספרי היסטוריה עבור הקהל ההלניסטי – רומי.
עליית יוליוס קיסר לשלטון ברומא אִפשרה לאנטיפטרוס אבי הורדוס לעלות לגדולה ביהודה. במאבק בין הורקנוס השני (האח הבכור) לאריסטובולוס השני (האח הצעיר) – תמך יוליוס בהורקנוס. כזכור אנטיפטרוס והורקנוס תמכו בו נגד פומפיוס, ושלחו חיילים לעזרתו.
אז בפינה הימנית עמד הורקנוס במכנסיים הירוקים. בפינה השניה עמד מתתיה אנטיגונוס בן אריסטובולוס במכנסיים הכחולים. בשלב הזה המאבק הוא עדיין בין שני ענפים חשמונאים שונים. כל צד ניסה לרתום את רומא לטובתו.
ברשותכם רגע קצר של גנאולוגיה לצורך רענון הזכרון. אלכסנדר ינאי ושלומציון הולידו את הורקנוס השני ואריסטובולוס השני גם כן. הורקנוס הוליד את אלכסנדרה, ואריסטובולוס הוליד את אלכסנדר. אלכסנדר ואלכסנדרה, שהיו בני דודים, נישאו והביאו לאויר העולם את אריסטובולוס השלישי ואת מרים. מרים תתחתן עם הורדוס ותלד לו את אלכסנדר ואריסטובולוס, וכן בת ועוד אח שמת צעיר. כמו ששמתם לב השמות 'אלכסנדר' ו'אריסטובולוס' היו ממש אהובים בַּשושלת החשמונאית. קלקלן. הורדוס יוציא להורג הן את מרים, הן את אמה והן את בניהם. אבל דיה לצרה בשעתה.
בשנת 47 לפני הספירה הורדוס הפך למושל הגליל והתחתן עם דוריס. דוריס ילדה את בנו בכורו, שנקרא, איך לא? אנטיפטרוס.
תקציר קצר של האירועים עד כה, שנדחקו מפאת הסיפור על רומא וקליאופטרה.
אנטיפטרוס הבין שהורקנוס לא ממש כריזמטי ואינו בעל 'קילר אינסטינקט' כביטוי הלועזי, אז הוא מינה את פצאל למושל ירושלים, ואת הורדוס למושל הגליל. יוספוס כתב שהורדוס היה בן 15, אבל כנראה הוא היה בן 25. הורדוס לא התבלבל ולמרות גילו הצעיר, הוא השליט סדר, הרג שודדים רבים ואת מנהיג הקנוניה חזקיה הגלילי.
בקרב ציבור נתיניו שררה שביעות רצון. כיוון שמעשי הורדוס השכינו שלום ובטחון. ואין דבר אהוב יותר על האזרח הקטן מאשר שלום ובטחון. כל זאת נעשה, כשהורקנוס הב' הוא השליט הרשמי, וּבָפּוֹעל – אנטיפטרוס. מתנגדי אנטיפטרוס קפצו על המעשה כמוצאי שלל רב, וקיטרגו על הורדוס, שהוציא להורג אנשים ללא פסק דין מפורש של הסנהדרין. הורקנוס נכנע ללחץ, והזמין את הורדוס למשפט. הורדוס שבא עם גדוד שומרי ראש ולבש את החליפה של האיומים, הצליח לחמוק מגזר דין המות שהיה צפוי לו. הוא ברח לדמשק. שם הוא מונה למשרה, שטיבה אינו ברור של 'הסטרגטוס של חילת סוריה'. רצח יוליוס קיסר טרף את הקלפים. אנטיפטרוס איבד את האיש שלו ברומא. מי שהחליף אותו בָּשליטה במזרח היה קסיוס, שזכה לשיתוף פעולה מלא של הורדוס. ובכלל הורדוס נטה לשתף פעולה עם הרומאים בכל מצב, מתוך הבנה, כי הם מקור הכח האמיתי, ולא מוצאו המפוקפק בעיני חלק מהיהודים.
מעמד אנטיפטרוס, יועץ הורקנוס, נחלש, והוא הורעל על ידי מליכוס. בסופו של דבר מליכוס הומת על ידי הרומאים, לבקשת הורדוס.
מתתיה אנטיגונס הב' (בן אריסטובלוס הב', אחיינו של הורקנוס) מהענף החשמונאי המתחרה, מרד נגד הורדוס בגליל. בסיועו של תלמי מלך כלקיס (כ"ף רפה. ממלכה יטורית בלבנון) המרד דוכא. הורדוס הגיע לירושלים כמנצח, ודרש מהורקנוס את מרים נכדתו כאשה. הורקנוס לא העז לסרב. מרים היא נסיכה חשמונאים מיוחסת משני צדדיה. היא נינה לאלכסנדר ינאי ושלומציון משני הצדדים. בהחלט ייחוס שהורדוס היה שמח לקבל. והוא קיבל. מזכיר את דוד שהתחתן עם מיכל בת שאול, ואת עלי אבן אבו טאלב שהתחתן עם פאטמה בת מוחמד. ובכלל, קבלת לגיטימציה דרך האשה היא תרגיל ידוע לאורך ההיסטוריה. מרים הייתה צעירה מהורדוס בעשור לפחות. לצורך הנישואים הוא גירש את דוריס (ואת בנה, כלומר בכורו). במאבק לאחר רצח יוליוס קיסר יצאו תומכי יוליוס וידם על העליונה. מרקוס אנטוניוס הפך לשליט במזרח. הרחבנו על הסיפור בפרק שעבר. ואין כאן מקום להאריך. אנטוניוס מינה את בני אנטיפטרוס לשליטים (טטררכים) ביהודה מתוך הבנה שזה ישרת היטב את האינטרס הרומאי.
בשנת 40 לפה"ס נקרתה ההזדמנות להשתחרר מעולה של רומא. הפרתים פלשו מערבה כולל ארץ ישראל. זאת כחלק ממאבקם בהתפשטות הרומאית מזרחה. מי ששמח לענין היה מתתיה אנטיגונוס (בן אריסטובולוס הב'), שהומלך בירושלים.
הורדוס, פצאל והורקנוס היו נצורים בארמון. פצאל והורקנוס החליטו לצאת אל אנטיגונוס. הם נאסרו. פצאל שם קץ לחייו. ואילו להורקנוס נכרתו האוזניים, כדי לפסלו מלכהן ככהן גדול. באותה הזדמנות הוא הוגלה לבבל. הורדוס הצליח לחמוק אל הנבטים. בדרך הוא הפקיד את משפחתו במצדה. בדרך לא דרך הוא הגיע לברינדיסיום אשר באיטליה. שם פגש באנטוניוס ואוקטביאנוס, והסביר להם מה טוב לרומא. הודות להשפעתם, הסנאט ברומא הבין מה טוב לרומא. הורדוס מלך יהודה. זה הכי טוב לרומא. אבל הדרך לשלטון בירושלים רצופה כוונת טובות וקשיים רבים. הורדוס נחת בעכו בשנת 39 לפה"ס. הוא כבש את יפו (קשר ימי לרומא) ואת אדום, כבסיס תמיכה מנהלי. הוא עלה לירושלים והטיל עליה מצור בעזרת כוחות רומיים שנשלחו לעזרתו. מול חומות ירושלים התפתח ויכוח שהדרדר לחרפות וגידופים בינו לבין מתתיה אנטיגונוס. המצור על ירושלים הופסק בשל שוחד לקצין הרומי, שסילק את חייליו. כמו כן הרומאים נזקקו ליחידות צבא מול הפרתים, והורדוס היה במקום נמוך בסדר העדיפויות בעת הזו. הורדוס הפסיק את המצור בירושלים, אך דכא את המרד בגליל. בהזדמנות זו הוא חיסל את המתבצרים בארבל.
עד עתה סקרנו בקצרה את האירועים בפרק הראשון בסדרה.
בשנת 37 לפני הספירה הכריעו הרומאים את הפרתים והדפו את הפלישה הפרתית מזרחה. מבחינת הורדוס המשמעות היא, שעתה הרומאים יכולים לסייע לו. כדי לקבל את הסיוע הוא נסע אל אנטוניוס שהיה באנטיוכיה באותה עת (כחלק מהמלחמה בפרתים). בעודו באנטיוכיה נהרג אחיו יוסף בקרב מול צבא אנטיגונוס ליד יריחו. קרב מיותר בדיעבד. אנטיגונוס שגה קשות והתעלל בגופה. החשבון של הורדוס עם אנטיגונוס התארך. הפנקס פתוח והיד רושמת כידוע. הורדוס חזר לארץ מתוגבר בכוחות רומאיים. בדרך הוא הספיק לדכא עוד מרד בגליל.
הקרב בין הטוענים לכתר עמד להתרחש באזור יריחו. צבא אנטיגונוס היה גדול משל הורדוס. אך בשל טעות אסטרטגית אנטיגונוס פיצל את צבאו, ושלח חלק לשומרון, כדי לחסום את קוי האספקה של הורדוס. הורדוס הכה את חיל המשלוח ליד בית אל, וירד לכיוון יריחו. (ציטוט בדילוגים מתוך מלחמת היהודים): וחזר (הורדוס) אל מחנהו ליד כפר קנה (בקדמוניות: ישנה. מצפון לירושלים). המון גדול של יהודים הצטרף אליו... אחרים באו מתוך שנאה לאנטיגונוס (רמז לאופוזיציה לחשמונאים) ואחרים נתרשמו מהצלחותיו של הורדוס. אחרים נתקפו בגעגועים בלתי סבירים לשינוי... כשאירעה ההתנגשות החזיקו שני הצדדים מעמד שעה קלה, אבל הורדוס העלה בזכרונו את אחיו הנרצח... הוא התגבר עד מהרה על החיילים שעמדו מולו... לבסוף היה כל הצבא במנוסה. הטבח היה איום... הורדוס תקף בלי רחמים... והרג אנשים בלי מספר... כל כך מרובות היו ערימות ההרוגים, שהרחובות היו חסומים בפני המנצחים (סו"צ. מלחמת א י"ז 334 – 336). לאחר מכן הורדוס נעזר בשני לגיונות רומיים וצר על ירושלים חמישה חודשים. בעת המצור הוא שלח מסר ברור מאוד למתתיה אנטיגונוס (ציטוט): הוא הניח את הפיקוח על העבודה (המצור הכוונה) בידי פיקודיו המוכשרים ביותר, והוא עצמו הלך לשומרון להביא את בתו של אלכסנדר בן אריסטובלוס (הב'. כלומר מרים) שהבטיח לשאת אותה לאשה... דילוג ובכך הסמיך את כלולותיו למצור, כי לא התייחס עוד לאויב בכובד ראש מרובה (סו"צ. מלחמת א י"ז 343 – 344). רגע לפני הכנעתו הסופית של מתתיה אנטיגונוס, הורדוס נשא את מרים. מרים היא אחיינית של אנטיגונס. הנישואים למרים היו איתות כפול. האיתות הראשון הוא למתתיה אנטיגונוס בבחינת: 'אחייניתך נישאה לי. זמנך עבר'. האיתות השני, והחשוב לא פחות, ואולי יותר הוא לאנשי יהודה: יש לי, וחשוב יותר לילדים שיהיו לי ממנה, לגיטימציה. יש בהם דם חשמונאי.
לאחר כיבוש העיר נערך טבח גדול בתושבי ירושלים. לפי יוספוס הורדוס עצר באיומים ובמענקים את החורבן והביזה. אם כי מותר לחשוד שיוספוס התבסס על ניקולאוס איש דמשק חברו של הורדוס, שמן הסתם האדיר את מעללי הורדוס. בין כך ובין כך הורדוס השאיר לעצמו עיר לשלוט בה, ומיד החל לבסס את מעמדו בה (ציטוט): המלך הורדוס הפלה בין ההמון שבעיר בזה שהעניק כיבודים לתומכיו, ובזה הגביר את מסירותם אליו. את תומכיו של אנטיגונוס – חיסל (סו"צ. מלחמת א י"ח 358).
מתתיה אנטיגונוס עצמו התמסר לשבי מרצונו, ולא ניסה לברוח או להילחם עד מות (ציטוט בדילוגים): אז (לאחר הטבח) ירד אנטיגונוס... דילוג ונפל לרגלי סוסיוס (הקצין הרומי הבכיר) אולם זה לא ריחם עליו אף למראה התמורה בגורלו, כי אם מחא עליו כף עד בלי די, וקרא לו אנטיגונה (הוא זלזל בו, והתייחס אליו כמו לאשה, כי הוא התמסר לשבי מרצונו. מעשה לא מכובד בעיני הרומאים). אף על פי כן לא הניחו בלא שמירה, כדרך אשה (סוסיוס בז לו, אבל לא זלזל בו), אלא אסרו והעמיד עליו משמר... ויצא (סוסיוס הכוונה) את ירושלים והוביל איתו את אנטיגונוס בשבי אל אנטוניוס (שהיה באנטיוכיה באותה עת). והורדוס חשש, שמא יותן אנטיגונוס במשמר על ידי אנטוניוס ויובא לרומא על ידו. ויטען לזכותו בפני הסנאט, ויוכיח שהוא מגזע מלכים ואילו הורדוס – הדיוט... מפחד דברים אלה פיתה הורדוס את אנטוניוס בכסף רב, להרוג את אנטיגונוס. משנעשה כך נפטר הורדוס מפחדו (סו"צ. קדמוניות י"ד 481 - 490). הורדוס נפטר מהאיום הגדול ביותר עליו. אמנם נותרו עוד צאצאים לשושלת חשמונאי, אבל אף אחד מהם לא יוכל לאיים עליו. כך ירד מעל במת ההיסטוריה המלך החשמונאי האחרון (אם כי לא האחרון בעל דם חשמונאי. הנכד של הורדוס ומרים הוא אגריפס הראשון, שמוכר כיום בעיקר בשל רחוב אגריפס בשוק מחנה יהודה. בנו של אגריפס הראשון הוא המלך אגריפס השני. הוא באמת המלך האחרון שזרם בו דם חשמונאי).
עדות ארכיאולוגית אפשרית לגורל מתתיה אנטיגונוס התגלתה בשנת 1970. בעת חפירות להקמת בית בשכונת גבעת המבתר בירושלים התגלתה מערת קבורה ובה שתי גלוסקמאות וכתובת קבורה בארמית (ציטוט. בתרגום לעברית): אני אבה בן הכהן אלעזר בן אהרון הגדול, אני אבה המעונה הנרדף שנולד בירושלים וגלה לְבָבֶל, והעלה את מתתיהו בן יהודה וקברתיו במערה שקניתי בשטר (סו"צ). ישנם חוקרים הסבורים, כי מתתיה בן יהודה הוא לא אחר מאשר מתתיה אנטיגונוס בן יהודה אריסטובולוס השני. לפי הסבר זה אבה הכהן הביא את עצמות מתתיה אנטיגונוס מאנטיוכיה, וקבר אותן סמוך לִירושלים. חיזוק לטענה זו יש באחד השלדים שנמצאו בגלוסקמה. גבר צעיר שעל עצמותיו התגלו סימני הכאה, חיתוך ועריפת הראש. בהחלט מתאים לגורלו של מתתיה אנטיגונוס שהוצא להורג. ראוי לציין שלא כל ההיסטוריונים מקבלים את הפרשנות הזו לממצאים.
מדינת ישראל חלקה כבוד למתתיה אנטיגונוס, והמנורה שעל מטבע עשר האגורות היא העתק המנורה שהופיעה על מטבעות מתתיה אנטיגונוס.
האיום החשמונאי הוסר, ומרים הנסיכה החשמונאית הנחשקת הוכיחה את ערכה וילדה לו שני בנים ובת, כנראה עוד אחת (ובן שמת צעיר). הזירה הפנימית נראתה שקטה ורגועה. לכאורה.
הורדוס שחשש מהורקנוס הב' שנמצא בבבל, הזמין אותו להיות 'אורחו' במרכאות. מסיבה לא ברורה הורקנוס נענה להזמנה. עתה היו בחצר הורדוס ארבעה חשמונאים: הראשון הוא הורקנוס הב' (מלך לשעבר). השניה היא בתו אלכסנדרה (אם מרים. כלומר חמותו). השלישית היא מרים אשתו. והרביעי הוא אריסטובולוס הג' אחי מרים (כלומר גיסו).
הורקנוס היה כבר קשיש ולא היה איום ממשי על שלטון הורדוס. לא שזה יעזור לו. האיום המרכזי נשקף מצד אלכסנדרה. הורדוס ואלכסנדרה הם דוגמה ומופת ליחסי בעל – חמות גרועים במיוחד. למרבה צערו אלכסנדרה הייתה ביחסים טובים עם קליאופטרה. קליאופטרה מצידה הייתה ביחסים טובים וגם הדוקים מאוד עם מרקוס אנטוניוס. ומרקוס אנטוניוס ידע כיצד לשכנע את הורדוס.
הורדוס היה מלך, אך בניגוד לחשמונאים הוא לא היה הכהן הגדול. מקור הלגיטימיות והעוצמה של מלכי בית חשמונאי לא היה שלו. זה לא רעיון טוב להשאיר את תפקיד הכהן הגדול, לאלה שזה עתה לקחו להם את המלוכה. זהו מתכון לצרות. והורדוס ידע להריח צרות, כשם שכריש מריח דם. כדי להקטין את השפעת החשמונאים מונה חננאל הבבלי, אחד ממכריו של הורדוס כְּכֹהן גדול. אלכסנדרה לא עברה על דבר כזה בשתיקה. היא פנתה אל קליאופטה, שפנתה למרקוס אנטוניוס, שפנה להורדוס במילים חביבות. התוצאה הייתה שחננאל הודח, ותחתיו מונה בנה של אלכסנדרה, גיסו של הורדוס הלוא הוא אריסטובולוס הג' ככהן גדול. בפרק הראשון בסדרה דנו בפרשת מותו, בטביעה 'מסתורית' לכאורה.
רצח אריסטובולוס הג' ביריחו השפיע לרעה על היחסים בין הורדוס לאשתו, אחות הנרצח. וכן על היחסים עם חמותו אלכסנדרה.
לפי יוספוס, וזה די הגיוני יש להודות, היחסים בין מרים לגיסתה (אחות הורדוס שנקראה שלום או שלומית) וחמותה (אם הורדוס קיפרוס) לא היו מהמשובחים ביותר בלשון המעטה. הנסיכה החשמונאית המיוחסת זלזלה בנשים הנחותות הללו.
יוספוס כתב בהרחבה על תככים, הלשנות, ולכלוכים לרוב בחצר. ואם יוספוס כתב, אז מי אנחנו שנתעלם מרכילות שכזו?
רצח אריסטובלוס הג' הניע את מרים ואת אמה אלכסנדרה לפעולה (ציטוט בדילוגים): אולם
שום דבר מאלה (ההלויה המפוארת לאריסטובלוס, שערך הורדוס, ומנהגי האבלות
הפומביים – די מזכיר את דוד לאחר רצח אבנר) לא הוליך שולל את אלכסנדרה... והיא
כתבה לקליאופטרה על מזימתו של הורדוס ועל רצח בנה. וקליאופטרה... לא פסקה
מלהסית את אנטוניוס לנקום את רצח הנער... אנטוניוס... גזר עליו לבוא ולהתנצל
על המעשים שעשה לאריסטובלוס... הוא (הורדוס הכוונה) השאיר את גיסו יוסף
(בעלה של שלומית אחותו) כאפוטרופוס על השלטון... וציווהו בסתר, שאם יאונה לו
משהו מיד אנטוניוס – ימית תיכף את מרים. שכן הוא אוהב את אשתו מאוד וחשש
שמא... מפני יופיה יעגוב עליה איש אחר לאחר מותו... סיפר (יוסף) את הפקודה,
וזו שימשה לו כראיה שהורדוס אינו יכול לחיות בלעדיה... אולם הנשים (מרים ואמה
אלכסנדרה) ... נתנו דעתן... לא על רגש האהבה של הורדוס אלא על רשעותו (סו"צ.
קדמוניות ט"ו 62 - 70). הורדוס הבין שהוא הולך למקום, שלא כולם שבים ממנו בשלום. הוא
מינה את גיסו יוסף כאחראי על השלטון בהעדרו. הורדוס ציווה על יוסף להרוג את מרים, אם
יקרה לו משהו. לכאורה בשל אהבתו העזה אליה. אבל מותר להניח שגם שיקולי נקמה
וחשבון פוליטי קר עמדו ברקע הדברים. יוסף, מסיבה לא ברורה, גילה את הדבר למרים.
אולי הוא רצה להרשים את מרים, ולהוכיח לה עד כמה הורדוס באמת אוהב אותה, ולא
משתמש בה רק ככלי למימוש צרכיו הפוליטיים. מי יודע? אבל הוא השיג את התוצאה
ההפוכה. מרים לא ראתה בכך עדות לאהבת הורדוס כלפיה, אלא לרשעותו. הלוא אילו הוא
היה אוהב אותה באמת ובתמים – הוא לא היה מצווה להמיתה. קל וחומר בעוד ילדיהם
הקטנים זקוקים לאמם.
הורדוס יצא לדרך, ובירושלים פשטה שמועה, ממקור לא ברור, שאנטוניוס הוציא להורג את הורדוס. מתנגדי הורדוס עלצו. הכלב מת. לכאורה. אלכסנדרה שכנעה את יוסף (גיסו והאחראי על השלטון) לברוח מהארמון אל הלגיונות שחנו מחוץ לעיר. רק לטובתו כמובן. 'לטובתו' במרכאות, כן? היא טענה כי שם הוא יותר בטוח מפני המהומות הצפויות בירושלים.
אלכסנדרה גם ניסתה לארגן פגישה בין אנטוניוס למרים היפה. אולי יופיה, בשילוב כמה מילות עידוד מקליאופטרה, יגרמו לו להחזיר את השלטון לבית חשמונאי. לא ברור מה אנטוניוס היה אמור לעשות ביופיה של מרים, ועד כמה קליאופטרה הייתה מרוצה מתחרות בדמות אשה צעירה ומושכת כמרים.
אך התברר כי השמועות על מות הורדוס היו מקודמות מידי. אם הורדוס ידע דבר אחד הרי זה להתנהל מול הרומאים. כמה מתנות מירושלים, כמה מילות חנופה, ובעיקר תזכורת עד כמה הוא, הורדוס, חיוני לרומאים ביהודה – עשו את העבודה. הוא שלח מכתב לירושלים שהֵזֵם את השמועות על מותו, ובכך שפך דלי מי קרח על שאיפות מתנגדיו.
לא רק שמרקוס אנטוניוס שב ואישר את חיבתו להורדוס, הורדוס אף התלווה אליו במסע נגד הפרתים. הורדוס חזר אל ירושלים אל לב המאפליה והמהומה (ציטוט): וכשחזר המלך ליהודה... דילוג סיפרו לו מיד אחותו שלום ואמו את מחשבות אלכסנדרה ופמלייתה. ושלום סיפרה גם סיפור נגד בעלה יוסף. ועשתה זאת בדרך של לשון הרע, שהוא נזדווג למרים לעיתים תכופות. היא אמרה זאת מפני שמכבר היה לבה (של שלום) עליה (על מרים) על שהייתה נוהגת בהן בגאווה יתרה בקטטותיהן וחירפה את נחיתות משפחתן... דילוג אז הכחישה מרים בשבועה, ומנתה בזה אחר זה את כל מה שסייע לסנגוריה לאשה שלא חטאה כלל (סו"צ קדמוניות ט"ו 80 - 83).
שלומית אחות הורדוס ניסתה להפיל שתי ציפורים באבן אחת. היא האשימה את מרים שהיא שוכבת עם לא אחר מאשר בעלה יוסף. ברור מדוע היא רצתה להפיל את מרים, אבל לא ברור מדוע היא טפלה על בעלה את האשמה הזו. נראה שהיא ניסתה להיפטר גם ממנו מסיבה כלשהי. מרים הציגה הוכחות משכנעות שלא היו דברים מעולם. יוספוס כתב על פיוס נרגש, פרץ רגשות, ודמעות שבכו שניהם. אבל אז טעתה מרים טעות, שתעלה לה בחייה בסופו של דבר (ציטוט): וכשהוסיף המלך ביתר שאת להבטיח את רגשותיו אמרה מרים: 'לא מעשה אהוב היה ענין הפקודה, שאם יאונה לך שום רעה מיד אנטוניוס אמות גם אני, שאין בי כל אשמה'. אך נפלטה המילה הזו מפיה, והמלך התרגש ביותר ודחה אותה מיד מתוך זרועותיו, וצעק ומרט את שערות ראשו, ואמר שיש לו ראיה מפורשת להזדווגות שבין יוסף לבינה, שכן לא ייתכן שיגלה לה (יוסף) מה ששמע בשביל עצמו אלמלא לא היה אמון רב ביניהם... דילוג ואת יוסף ציווה להרוג (גם את מרים. אך התחרט). ואת אלכסנדרה אסר (סו"צ קדמוניות ט"ו 85 - 87).
מרים ניצלה. לעת עתה, אבל זרע הפורענות כבר החל לנבוט. מי שהרוויח מהיחס האוהב של הורדוס למרים היו בניהם המשותפים (אלכסנדר. כנראה על שם סבו, אב מרים, ואריסטובולוס. כנראה על שם דודו שטבע ביריחו) (ציטוט בדילוגים): לשני בניו הגדולים יותר הוא נתן מעמד של בני מלכים (כלומר הוא ראה בהם את יורשיו)... מפני יחוס אמם ומפני שנולדו אחרי שנעשה מלך. אבל בעיקר זכו לחיבה מפני שהיה אוהב את מרים (מזכיר את היחס של יעקב ליוסף. ונמשיך). האהבה גברה מיום ליום, עד שלא חש בצרות שאהובתו גרמה לו. כי איבתה של מרים אליו הייתה חזקה כאהבתו אליה... ומפני אהבת בעלה הייתה יכולה לדבר בגלוי... (נגד הורדוס הכוונה. סו"צ. מלחמת א 435).
לאחר קרב אקטיום נקלע הורדוס לבעיה רצינית. פטרונו מרקוס אנטוניוס הפסיד, ולאחר מכן שם קץ לחייו. הורדוס היה בצד המפסיד. היה ברור שהוא צריך לנסוע אל אוקטאביאנוס המנצח. הורדוס חשש, די בצדק, שמא הוא לא ישוב. וּכדברי יוספוס (ציטוט): כי לא היה זה דבר מתקבל על הדעת, שהוא (הורדוס הכוונה) ייפטר מעונש לאחר שהייתה ידידות גדולה כל כך בינו לבין אנטוניוס (סו"צ. קדמוניות ט"ו. 162).
אז בטרם נסיעתו הוא דאג להיפטר מהורקנוס. אמנם הורקנוס הוא קשיש, אבל בכל זאת הוא היה מלך חשמונאי לפרק זמן כלשהו. כך כתב יוספוס (ציטוט בדילוגים): הורדוס... חשב שמוטב לו שלא יניחו עוד לשמש מכשול בדרכו... ובעוד הורדוס חושב מחשבותיו אלה זימנו לו גם הללו שעת כושר. אמנם הורקנוס... לא רצה להתעסק בעניני הציבור... אלא השלים עם הגורל, ושמח בכל מה שזימן לו (הגורל הכוונה). ואולם אלכסנדרה (בת הורקנוס ואם מרים) הייתה אוהבת מדנים ונשאה בלבה ללא ריסון את התקוה לשינוי במדינה. ודיברה אל אביה... והיא דרשה ממנו שיכתוב על הענינים הללו למָלכוס בעל השלטון על ערב (כלומר מלך הנבטים), שיקבל אותו ויתן לו מקלט בטוח (כהכנה לקראת כך שהורדוס לא יחזור חי מהפגישה עם אוקטאביאנוס)... ואולם הוא דחה את דבריה. ואלכסנדרה... לא הרפתה לא ביום ולא בלילה... עד שלבסוף נתפתה הורקנוס ליתן מכתב אל דוסיתיאוס, שהיה אחד מידידיו. דלגתי על הקטע שבו דוסיתיאוס העדיף את הורדוס, למרות חוסר חיבתו אליו. ומסר להורדוס את המכתב, והורדוס שיבח אותו על מסירותו, וביקש ממנו לשרתו עוד גם בזה, שיקבל ויחתום את המכתב, וימסרהו למלכוס, ויקח גם ממנו מכתבים... ודוסיתיאוס סייע להורדוס ברצון.. והערבי השיב במכתבו שהוא מקבל את הורקנוס עצמו, ואת כל האנשים אשר אתו, ואת היהודים הנוטים אחריו... וכשקיבל הורדוס גם את המכתב הזה קרא מיד להורקנוס, ושאלו בדבר האמנה שעשה עם מלכוס. וכשהורקנוס הכחיש, הראה (הורדוס) את המכתבים לסנהדרין, והוציא את האיש להורג (סו"צ. קדמוניות ט"ו 164 - 173). הורקנוס התפתה לקשר קשר נגד הורדוס ושילם על כך בחייו. אבל הרשו לי לפקפק בתיאור. אלכסנדרה התככנית והורקנוס הפתי. אבל לא רק אני ספקן, אלא גם יוספוס. יוספוס לא הסתפק רק בסיפור הרשמי של הורדוס, אלא מיד כתב על מהלך שונה של האירועים (ציטוט): אנחנו סיפרנו את הדברים כפי שהם נכללים בזכרונותיו של המלך הורדוס, אולם שאר האנשים אינם מסכימים לדברים אלה... דילוג אלא נכון יותר שבמרמה הִשֹיא הורדוס את האשמה על הורקנוס להרגו כדרכו (סו"צ. קדמוניות ט"ו 174). בהמשך תיאר יוספוס משתה שבו נכח הורקנוס. הורדוס שאל אותו האם הוא קיבל משהו ממלכוס. הורקנוס ענה בתמימות שהוא קיבל ארבע בהמות רכיבה. הורדוס האשים אותו בקבלת שוחד ובגידה, והוציא אותו להורג. איכשהו הגרסה השניה יותר נראית לי. הורדוס ידע שהוא עלול לא לחזור מהפגישה עם אוקטאביאנוס, אז הוא הקדים תרופה למכה. כדברי יוספוס: זו הייתה המצאתו של הורדוס.
יוספוס הוסיף שהורקנוס היה בן שמונים ומעלה. אבל בנקודה זו יוספוס שגה. הורקנוס הוצא להורג בשנת 30 לפני הספירה. לכאורה הוא נולד בשנת 110 לפני הספירה. 7 שנים לפני שהוריו, אלכסנדר ינאי ושלומציון, התחתנו.
רבים ציפו שהורדוס לא ישוב בשלום מהפגישה עם אוקטאביאנוס. לפני צאתו הוא הפריד בין אחותו ואמו במצדה, לבין מרים וחמותו באלכסנדריון, כלומר סרטבה. הוא הורה, שאם הוא לא יחזור בשלום, הרי יש להוציא להורג את מרים ואלכסנדרה אמה, ולהעביר את השלטון לאחיו ולבניו. אבל הוא חזר. חי בועט ובעיקר מלך יהודה מטעם השליט הרומי החדש. על הפגישה ביניהם הרחבנו בפרק שעבר, ואין כאן מקום להאריך. כך או אחרת, מי שהימר שהורדוס לא ישוב בשלום – יגלה בקרוב כי הוא הניח את הז'יטונים על המספר הלא נכון.
מרים גילתה על ההוראה להמית אותה ואת אמה, במקרה שהורדוס ימות. מרים ואלכסנדרה נשמרו על ידי יוסף סוכן הבית וסוֹאִימוֹס (Soimos) היטורי. מרים חשדה שהיא באלכסנדריון לא מחמת אהבת המלך, אלא היא למעשה במעצר. לאחר חנופה רבה לסואימוס, שהימר שהורדוס לא ישוב בשלום, הוא גילה לה את דבר הפקודה. מרים תיעבה את הורדוס בשל רצח אחיה וסבה. ועתה התברר שחייה היו על בלימה. הוא חזר מאוקטביאנוס וקיבל 'כתף קרה'. רגשות הבוז של מרים הלכו ותכפו, וכן 'הרעלת הבארות' של אחותו הבלתי נלאית שלומית. ככל שאני מעמיק בסדרה שלומית מתגלה כהורדוס ממין נקבה.
לאחר שאוקטאביאנוס אישר את מעמדו של הורדוס, נסע הורדוס למצרים על מנת להיפגש עם הקיסר החדש. באותה הזדמנות אוקטאביאנוס שהפך עתה לאוגוסטוס החזיר להורדוס את השטחים באזור יריחו שנמסרו לקליאופטרה, ועוד הוסיף לו שטחים כהנה וכהנה. גדרה בגלעד, היפוס בגולן (הלוא היא סוסיתא), את שומרון, בה יקים הורדוס עיר בשם סבסטיה, על שם אוגוסטוס (סבסטוס ביונית), את עזה ואנתידון (עיר הנמל של עזה), ועוד אתר בשם מגדל שרשון, שם יקים הורדוס את קיסריה.
מרים הוזמנה אל הורדוס לבירור, וגידפה אותו בשל מות אביה ואחיה. שלומית (גיסתה) העלילה עליה שהיא ניסתה להרעיל את המלך. שר המשקים, שתודרך על ידי שלומית סיפק את ה'הוכחה' לכאורה. הורדוס חקר, ולא בנימוס, את המשרת האישי של מרים, והוא גילה, לאחר עינויים, שסואימוס גילה למרים על הפקודה להמיתה. מסקנת הורדוס הייתה ברורה: סואימוס הנאמן מכל גילה למרים על הפקודה, כיוון שהיה להם רומן. סואימוס הומת מיד. מרים הועמדה למשפט והואשמה בנסיון לרצוח את המלך בעזרת יין מורעל, ובניאוף עם סואימוס. היא נידונה למות.
מרים לא השכילה להבין, שעתה, לאחר מות קליאופטרה, כבר אין מי שתגן עליה מפני צרה וצוקה. תחת לשנות את התנהגותה היא המשיכה בעסקים כרגיל. חבל.
למרות חרטה מסוימת של הורדוס, ששקל לאסור אותה, ולא להמיתה (ציטוט בדילוגים): אולם שלום וסיעתה שקדו על כך שהאשה תוגה מן המסילה, והפצירו מאוד במלך... כך איפוא הובלה מרים אל מותה. וכשהסתכלה גם אלכסנדרה באותה שעה והבינה שיש לה רק מעט תקוה, שלא יארע לה דבר דומה לזה מיד הורדוס, עמדה ושינתה את טעמה... קצפה וגידפה את בתה וצעקה באוזני כל שאשה רעה הייתה וכפוית טובה לבעלה... גדול היה כמסתבר הבוז שבזו לה אחרים על העמדת פנים בלתי נאה זו, וביתר השתקף הבוז בפניה של ההולכת למות... היא עצמה הלכה לקראת מותה ברוח שקטה... (סו"צ. קדמוניות ט"ו 231 - 236). לאחר מותה הצטער הורדוס והקים את 'מגדל מרים' בירושלים. בתלמוד ישנה אגדה על מות מרים. אגדה המערבבת מציאות ודמיון (ציטוט. בתרגום לעברית): הורדוס היה עבד של בית חשמונאי. נתן עיניו בתינוקת אחת (הכוונה לילדה. כלומר מרים). יום אחד שמע אותו האיש (הורדוס) בת קול שאומרת: "כל עבד שימרוד עכשיו - יצליח". קם והרג את כל אדוניו והשאיר רק את אותה תינוקת. כאשר ראתה אותה תינוקת שהוא (הורדוס) רוצה לשאת אותה, עלתה לגג, הרימה קולה ואמרה: 'כל מי שיבוא ויאמר מבית חשמונאי אני בא, עבד הוא, שהרי לא נשתיירה מהם אלא אותה תינוקת' (כלומר הורדוס הוא מלך לא חוקי). ואותה תינוקת נפלה מהגג לארץ (ונהרגה, כן?). טמן אותה (הורדוס) שבע שנים בדבש (כדי לשמר את הגופה). יש שאומרים: בא עליה (כלומר מדובר בנקרופיל), ויש שאומרים: לא בא עליה. שאומרים בא עליה – זה שטמנה – ליישב את יצרו. ושאומרים – לא בא עליה – זה שטמנה על מנת שיאמרו: בת מלך נשא. (סו"צ. בבא בתרא ג ע"ב. בדף הפרק צירפתי את המקור הארמי למטיבי לכת: הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה נתן עיניו באותה תינוקת יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר כל עבדא דמריד השתא מצלח קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה סליקא לאיגרא ורמא קלא אמרה כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא טמנה שבע שנין בדובשא איכא דאמרי בא עליה איכא דאמרי לא בא עליה דאמרי לה בא עליה הא דטמנה ליתוביה ליצריה ודאמרי לה לא בא עליה האי דטמנה כי היכי דנאמרו בת מלך נסב ).
מרים הוצאה להורג בשנת 29 לפה"ס. כמה חודשים לאחר מות קליאופטרה. נותר להורדוס עוד קוץ אחד ממשפחת חשמונאי. אלכסנדרה, חמותו לשעבר, וסבת ילדיו ממרים.
אלכסנדרה הייתה מבודדת וחלשה. יוספוס כתב שהורדוס חלה (כפי הנראה לקה בדכאון בשל מות מרים). אלכסנדרה ניסתה לנצל את המצב, ולהשתלט על שני מבצרים בירושלים. לפי יוספוס דובר בבית המקדש ובמצודת העיר, אל נכון הארמון המלכותי במתחם מגדל דוד של ימינו, המקום הגבוה ביותר בעיר אז. מי ששולט במקדש - שולט בעבודת הקורבנות. מוקד כח משמעותי. מי ששולט בשניהם – שולט בירושלים. היא טענה באוזני האחראים על המקומות הללו, שנכדיה מהורדוס צריכים לשלוט בהם, שמא הורדוס ימות בשל מחלתו, ועלולה להיווצר מהומה. האחראים שהיו נאמנים להורדוס לא השתכנעו, ודיווחו להורדוס שאלכסנדרה בוחשת מאחורי הקלעים. הורדוס לא אהב את מה ששמע, ולמרות יסוריו, ואולי בגללם (ציטוט): ציווה להורגה... דילוג כדי להיפרע מאלה שנפלו בידו. הוא הרג גם את ידידיו הקרובים לו ביותר. את קוסגבר ואת ליסימאכוס ואת גדי הקרוי אנטיפטרוס וגם את דוסיתיאוס (סו"צ. קדמוניות ט"ו 252).
הרג המקורבים נבע מסיבות שונות, אך המשותף לכולם הוא, שהם עיצבנו את הורדוס פעם אחת יותר מדי. קוסגבר (יהודי בעל שם אדומי מובהק) היה נציב המלך בארץ אדומיאה ובעזה, וגם גיסו. הוא היה בעלה השני של שלום אחות הורדוס. הוא ניסה להפוך את אדומיאה לעצמאית, כשפנה לקליאופטרה. אבל הענין לא יצא אל הפועל, והורדוס רצה להמיתו. בהתערבות קליאופטרה חיי קוסגבר ניצלו. אבל לא לאורך זמן. קוסגבר ושלום הסתכסכו, ושלום שלחה לו גט. הבעיה היא שביהדות הגבר מגרש את האשה ולא להיפך. הפתרון: שלום דאגה להפוך לאלמנה. היא סיפרה להורדוס שקוסגבר, לימסימאכוס, גדי הקרוי אנטיפטרוס ודוסיתאוס – זממו למרוד בהורדוס. לא היה צריך הרבה כדי לשכנע את הורדוס בנכונות הטענות. קוסגבר שלא רצה להתגרש, וחבריו הומתו. שלום הפכה שוב פנויה לכל איש. מלבד בעלה הראשון. אבל גם הוא כבר היה בין המתים... מה שנקרא שומר נפשו ירחק משלום אחות הורדוס...
ההתנגדות החשמונאית לא פסקה עם מות אלכסנדרה. לאחר מות מרים נשלחו בניהם המשותפים, בעלי השמות הלא מקוריים, אלכסנדר ואריסטובלוס, לרומא. זאת על מנת לקבל חינוך רומאי והכשרה למלוכה ביהודה. הם חזרו ארצה שתים עשרה שנים מאוחר יותר בשנת 17 לפני הספירה, כאשר שניהם נשואים ואבות. שלום או שלומית הבלתי נלאית, דודתם כן? החלה להסית גם נגדם. שומר נפשו ירחק, כאמור. הורדוס מינה את בכורו אנטיפטרוס (בנה של דוריס אשתו הראשונה, ועל כן בכורו) ליורש עצר, והפך אותו לשותף בשלטון יחד עם שני האחים בני מרים. מה שמכונה עוצרות או קו-רוגנציה. האחים לא אהבו את השינוי במעמדם. הם גינו בפומבי את ההוצאה להורג של אמם (האשמה עקיפה של אביהם). הם נידונו למות, אך אוגוסטוס מנע את מותם. לעת עתה.
הם הואשמו שוב בנסיון לרצוח את אביהם. אלכסנדר האח הבוגר חיבר 4 מגילות בהן 'הודה' (במרכאות) באשמה. אלכסנדר נקט בגישת 'תמות נפשי עם פלשתים', וציין את שלומית ופירורא (אחי הורדוס) כשותפים בקשר. הוא הגדיל וטען, ששלומית 'אילצה' אותו לשכב עמה. אולם ארכילאוס מלך קפדוקיה (חותנו של אלכסנדר. אבי אשתו גְּלָאפִירָה - Γλαφύρα) הציל את המצב, וחיי האחים ניצלו. אבל בפעם השלישית שהורדוס הוסת נגד בניו – הם כבר לא זכו למנת גלידה, אלא נידונו למות. הפעם באישור אוגוסטוס. הם הוצאו להורג בשנת 7-. שנים ספורות לפני מותו. מותם פתח מחדש את מירוץ הירושה. אמנם אנטיפטרוס היה המועמד המוביל, אבל כבר הספקתם להבין שזה לא כזה פשוט. כך חוסל השריד הכמעט האחרון לבית חשמונאי.
מסורת מהמאה החמישית לספירה ייחסה לאוגוסטוס את האמירה: מוטב להיות חזירו (ὗς) של הורדוס מאשר בנו (υἱός). משחק מילים ביונית, שספק אם נאמר, אבל משפט נחמד בכל זאת. אמירה זה מעידה על יהדותו של הורדוס, שהרי החזיר אינו בסכנת מות בחצר הורדוס.
