בפעם שעברה דנו בתככים הפנימיים בממלכת הורדוס. בפרק זה נתמקד בגולת הכותרת של מפעלי הורדוס. מפעל בניה עצום בגודלו, מרהיב ביופיו, שעד היום ניצב בלב ירושלים. הכוונה היא להר הבית כמובן.
ברשותכם כמה מילים על המונח 'הר הבית'. המונח 'הר הבית' נזכר במקרא פעמיים. הפעם הראשונה היא בספר מיכה (ציטוט): בֹּנֶה צִיּוֹן, בְּדָמִים; וִירוּשָׁלִַם, בְּעַוְלָה. יא רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ, בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ... דילוג יב לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם, צִיּוֹן, שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ; וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר (סו"צ. מיכה ג' 10 – 12). הפעם השניה היא בספר ירמיה, עת ציטטו את מיכה במשפט שנערך לירמיהו (ציטוט): צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת, לְבָמוֹת יָעַר (סו"צ. ירמ' כ"ו 18).
משמעות המונח הר הבית' ברורה מההקשר: ההר שעליו נמצא הבית, כלומר בית המקדש.
ירושלים נמצאת בגבול יהודה ובנימין. עיר לא חשובה בעליל בתקופת ההתנחלות, השופטים וראשית המלוכה. לא פה ולא שם. ובזה יתרונה מבחינת דוד, שהפך אותה לעיר ישראלית (ציטוט): וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם, אֶל-הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ... דילוג ז וַיִּלְכֹּד דָּוִד, אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן--הִיא, עִיר דָּוִד... דילוג ט וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא-לָהּ עִיר דָּוִד; וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב, מִן-הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה (סו"צ. שמ"ב ה' 6 – 9). דווקא היותה לא פה ולא שם התאימה לדוד. כמו ערי בירה נוספות שהן לא פה ולא שם – לכן הן מקום מצוין כבירה פוליטית. למשל: אנקרה בתורכיה, מדריד בספרד, קנברה באוסטרליה, ריאד בסעודיה, ברזיליה בִּבְרזיל או אוטווה בקנדה. ירושלים היא הבירה הפוליטית של דוד. אבל לירושלים יש 'בעיה' במרכאות. אין בה מסורת קדושה מימי האבות. אין בה שום דבר 'חשוב' במרכאות. בממלכה שבטית קטנה כמו יהודה – זהו חסרון רציני. בטח לעומת חברון בירתו הראשונה של דוד.
שלושה סיפורים קשורים להתקדשות ירושלים. הסיפור הראשון (אך המאוחר בסדר) הוא קניית גורן ארונה בידי דוד. נקרא את שמ"ב פרק כ"ד בדילוגים. (ציטוט): וַיֹּסֶף, אַף-יְהוָה, לַחֲרוֹת, בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת אֶת-דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר, לֵךְ מְנֵה אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוּדָה... י וַיַּךְ לֵב-דָּוִד אֹתוֹ, אַחֲרֵי-כֵן סָפַר אֶת-הָעָם. יא וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוָה, חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי... וּדְבַר-יְהוָה, הָיָה אֶל-גָּד הַנָּבִיא, חֹזֵה דָוִד, לֵאמֹר... הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע-שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם-שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי-צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ, וְאִם-הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ... טו וַיִּתֵּן יְהוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵהַבֹּקֶר וְעַד-עֵת מוֹעֵד; וַיָּמָת מִן-הָעָם... שִׁבְעִים אֶלֶף, אִישׁ... יח וַיָּבֹא-גָד... וַיֹּאמֶר לוֹ, עֲלֵה הָקֵם לַיהוָה מִזְבֵּחַ, בְּגֹרֶן, ארניה (אֲרַוְנָה) הַיְבֻסִי. יט וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר-גָּד... כ וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה, וַיַּרְא... וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה... כא וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה, מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אֶל-עַבְדּוֹ; וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת-הַגֹּרֶן, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה, מֵעַל הָעָם. כב וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל-דָּוִד, יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו... כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אֲרַוְנָה, לֹא כִּי-קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר... דָּוִד אֶת-הַגֹּרֶן וְאֶת-הַבָּקָר, בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים. כה וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים; וַיֵּעָתֵר יְהוָה לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל (סו"צ. שמ"ב כ"ד).
בספר דברי הימים התיאור דרמטי אף יותר. מלבד חמישים שקלי הכסף שהפכו לשש מאות שקלי זהב הרי (ציטוט): וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים; וַיִּקְרָא, אֶל-יְהוָה,
וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם, עַל מִזְבַּח הָעֹלָה כז וַיֹּאמֶר יְהוָה לַמַּלְאָךְ, וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל-נְדָנָהּ (סו"צ. דה"א כ"א 26 – 27). ירדה אש מהשמיים, והמלאך המשחית (מזכיר את מכת בכורות) השיב את חרבו לִנְדנה. מחזה מרשים לכל הדעות.
בגורן ארונה (לימים הר הבית) נעצרה המגפה – וזה מקור קדושתו. אבל זה לא מספיק. לאתרים אחרים בארץ ישראל יש מסורת קדושה עוד מימי האבות. אברהם בשכם ובחברון, יעקב בבית אל וּבִפְנואל וכיוצא בזה. אז גם ירושלים קיבלה מסורת אבות. לא ישירות אלא ברמז ברור. שני סיפורים נכרכו בעניין קדושת ירושלים בימי האבות. מעניין לציין כי קדושת ירושלים נכרכה באברהם הדרומי ולא ביעקב הצפוני. הסיפור הראשון הוא מלחמת אברם במלכים. לאחר שאברם חילץ את לוט, הרי בדרך (ציטוט): וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן. יט וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר, מִכֹּל (סו"צ. ברא' י"ד 18 - 20). הזיהוי המקובל של 'שלם' הוא עם ירושלים (עיר – שלם).ככתוב בתהילים: וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן (תה' ע"ו 3). בהערת אגב אזכיר כי השומרונים אינם מקבלים את הזיהוי הזה. לפי הסיפור לעיל הרי כבר בימי אברם סגדו בירושלים ל'אל עליון', וניתן מעשר כלשהו. יש פה רמז ברור למעשר לכהנים, כן? הסיפור השני והמוכר יותר הוא עקדת יצחק (ציטוט): וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (סו"צ. ברא כ"ב 1 - 2). זיהוי 'ארץ המוריה' כירושלים הוא מאוחר יחסית, כלומר מימי בית שני (ציטוט מספר דברי הימים): וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת-בֵּית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ--אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד, בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי (סו"צ. דה"ב ג' 1). כך ירושלים קיבלה (באופן ספרותי בעיקרו) קדושה מימי האבות. זאת בנוסף לקדושה (הבעייתית משהו) של גורן ארונה היבוסי. מגפה וזה. לא נעים. שלמה הקים בראש התל את ארמונו ואת המקדש המלכותי. באומרי 'מקדש מלכותי' הכוונה היא מקדש של המלך, ולא מקדש הממלכה. כך סופר על שלמה (ציטוט): וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם... דילוג וַיִּבֶן הַבַּיִת, לַיהוָה (סו"צ. מל"א ו' 1). עד רפורמת חזקיהו (בסוף המאה השמינית לפה"ס. כלומר 700 וקצת לפני הספירה) המקדש בירושלים היה אחד מיני רבים. חזקיהו הסיר את הבמות בכל ארץ יהודה, מלבד המקדש בירושלים. מנשה בנו החזיר את המצב לקדמותו. אבל יאשיהו שוב ערך רפורמה בפולחן, והותיר את המקדש בירושלים כמקדש היחיד בממלכה. אני מזכיר את פרקים 118 – חלק א, 120 – חלק ב, ו-122 - חלק ג, על רפורמת יאשיהו. בדף הפרק צירפתי קישור. לאחר מות יאשיהו הרפורמה קרסה אל תוך עצמה. באופן פרדוקסלי - חורבן ירושלים קיבע את מעמד ירושלים ומקדשה. לאחר החורבן החל מפעל 'צידוק הדין', תיאודיציה בלעז, המסביר מדוע העם גלה מארצו, ארצו הרוסה והמקדש חרב. נקודת המוצא היא כי אלהים הוא אל צדק. אם נענשנו אות וסימן הוא כי חטאנו. שבי ציון שבו לארץ כשבלבם רק מקדש אחד. המקדש בירושלים.
שרידים ארכיאולוגיים מימי בית ראשון בהר הבית – מסופקים מאוד בלשון המעטה. בחומה הדרומית יש בור בו אולי חומר מבית ראשון. בחומה המזרחית יש כמה נדבכים (מדרום לשער הרחמים), שלכל היותר לא ניתן לשלול את שייכותם לבית ראשון. אולי עוד קצת קרמיקה ליד כיפת השלשלת. זהו. הסיבה למיעוט הממצאים היא, שמפעלי הבניה בבית שני, ובעיקר הורדוס כיסו / הרסו את השרידים מבית ראשון.
תולדות הר הבית בימי הבית שני מחולקים לשלוש תקופות: הראשונה: ימי שיבת ציון והתקופה הפרסית בין השנים 517 עד 332 לפה"ס. התקופה השניה היא התקופה ההלניסטית (כולל החשמונאית) בין השנים 332 ועד 22 לפני הספירה. התקופה השלישית היא מהשיפוץ ההרודיאני ועד חורבן הבית השני. בין השנים 22 לפני הספירה ועד 70 לספירה. בתקופה הראשונה בית המקדש היה בפועל המשך הבית הראשון. אין שרידים ממשיים מתקופה זו. ידיעותינו על הר הבית בתקופה זו הן דלות מאוד. בלשון המעטה. ובכלל ידיעותינו על התקופה הפרסית דלות להחריד. בתקופה ההלניסטית מתרבות הידיעות.
עיקר המידע מגיע מכתבי יוספוס פלאביוס, הלוא הוא יוסף בן מתתיהו, ומהמשנה - מסכת מידות, ומסכת תמיד. מסכת מידות מתארת את הר הבית מבחינה צורנית. כלומר מידות, בנינים, שערים וכיוצא בזה. מסכת תמיד עוסקת בקרבן התמיד. כך נכתב במסכת מידות (ציטוט): הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה (מידות ב א). השאלה היא כמובן: כמה היא אמה? (המרחק שבין המרפק לקצה אצבע האמה). התשובות נעות בין 40 ס"מ ועד 57 ס"מ. 500 אמה לפי אמה זו או אחרת יכולות להגיע לפער של 85 מטרים. ומי שביקר בהר הבית יודע ששמונים וחמישה מטרים הם המון. מקובל להניח שהאמה המדוברת היא בת 45 ס"מ (ליתר דיוק. 44.6 כך המידה מתאימה באופן חלקי למצב כיום). כלומר 223 מטרים לכל כיוון. בין המשנה ליוספוס יש כמה סתירות (למשל מספר השערים המערביים) (ציטוט מהמשנה): חמישה שערים היו להר הבית: שני שערי חולדה מן הדרום, משמשין כניסה ויציאה; קיפונוס מן המערב, משמש כניסה ויציאה; טדה מן הצפון, לא היה משמש כלום; שער מזרחי, עליו שושן הבירה צורה--שבו כוהן גדול השורף את הפרה... (האדומה הכוונה. סו"צ. משנה, מידות. א ג). יוספוס כתב (ציטוט): בחלקים המערביים של החומה (של הר הבית) ניצבו ארבעה שערים. אחד שפניו אל ארמון המלך (קשת רובינסון) דילוג ... שניים אל הפרבר (שער ברקלי בעזרת נשים בכותל, ושער וורן שהיום הוא בור מים), והשער האחרון אל שאר העיר... (קשת וילסון / שער השלשלת) (סו"צ. קדמוניות ט"ו 410).
המשנה מדברת על שער קיפונוס במערב, ואילו יוספוס הזכיר ארבעה! שערים במערב. אולם הסתירה מתיישבת אם נייחס את המשנה לתיאור המקדש החשמונאי (הגם שלא כולם מסכימים לכך), ואילו את דברי יוספוס נייחס למקדש ההרודיאני. הנחה די מתבקשת, בשל העובדה שיוספוס, שהיה כהן, ראה במו עיניו את המקדש ההרודיאני. המקדש החשמונאי תואר באגרת אריסטאס (ספר יהודי הלניסטי מהמאה השניה לפה"ס. ציטוט בדילוגים): בראשו בנוי מקדש נהדר: ושלוש חומות שגובהן יותר משבעים אמה... כי הכול נבנה בהדר ויופי יתרים... נראה ברור כי הוצאת כסף על אלה הייתה בלי חשׂוֹך... פתח הבית נשקף מזרחה ואחוריו למערב: וכל הקרקע רִצוף אבנים, ומורדות יש במקומות קבועים למשיכת המים המדיחים את דמי הקרבנות (אגרת אריסטאס פ"ג – פ"ח).
הורדוס שינה את המצב מיסודו. הוא הבין שאחת הדרכים אל לב העם היא שיפוץ המקדש. המקום החשוב ביותר והלב הפועם של העם. פסגת הר הבית נמצאת בצפון ההר, וההר משתפל דרומה. בין הר הבית לשאר העיר מצפון היה חפיר. כזכור פומפיוס מילא את החפיר בעת כיבוש הר הבית על ידו. וכך הוא 'הכין' במרכאות את השטח להורדוס. מצפון לחפיר התרומם גוש סלע. כלומר היה מעין אוכף בין העיר לבין צפון הר הבית. החלק מצפון להר נחצב (ושם נבנתה האנטוניה. כמה שנים לפני תחילת השיפוץ. עד היום ניתן לראות את החציבה). כך נוצר שטח מישורי. החלק הדרומי, זה שהשתפל דרומה -הוגבה באמצעות קשתות (שקיימות עד היום – חלקן הוא מה שמכונה אורוות שלמה. מדרום הייתה הכניסה העיקרית להר הבית). גם במערב ההר יש תוספת כל כמה מטרים. כלומר הורדוס הרחיב את ההר צפונה, מעט מערבה, ובעיקר דרומה. הורדוס בנה קופסה ענקית. את החלק הצפוני הוא יישר, ואת החלק הדרומי הוא הגביה. זו צורתו המוכרת של הר הבית כיום. כך הכותל המערבי, הכותל הדרומי והכותל המזרחי הם קירות תמך עצומי מימדים, שמחזיקים את רחבת הר הבית. בגלל אופי השטח – אין כותל צפוני.
והנה הזדמנות לתקן טעות נפוצה. הכותל המערבי הוא קיר תמך כאמור, ואינו המקום הקדוש ביותר לעם ישראל. הכותל התקדש כתחליף דהוי להר הבית, שהכניסה אליו נאסרה על יהודים במשך דורות רבים.
העובדה שהחלק הצפוני יושב על סלע האם, ואילו הדרומי נשען על קשתות גורמת לכך, שברעידת האדמה החזקה, שפוקדת את ישראל אחת למאה שנה בערך – כיפת הסלע עומדת איתן כבר יותר מ-1300 שנה, ואילו מסגד אל אקצה שבדרום הר הבית חרב ונבנה מחדש כמה וכמה פעמים (הפעם האחרונה הייתה בשנת 1927).
על ההר נבנה המקדש, וכן מבנים נוספים כגון הסטיו המלכותי בדרום ההר. עד היום ניתן להבחין בהרחבה ההרודיאנית דרומה. מי שילך לחלק החיצוני המזרחי של הר הבית (מדרום לשער הרחמים) יראה היטב את התפר שבין החומה החשמונאית לבין התוספת ההרודיאנית. אי אפשר להחמיץ את זה.
יוספוס תיאר את האירועים (ציטוט בדילוגים): אותה שעה בשנת שמונה עשרה למלכותו (שנת 22 לפה"ס), ולאחר המעשים הנזכרים למעלה (ענייני מנחם האיסיי) פתח הורדוס במפעל בלתי שכיח – לבנות בעצמו את בית המקדש לאלהים שיהיה גדול יותר בהיקפו, ולהעלותו לגובה נכבד ביותר... אולם מאחר שידע שהעם אינו מוכן לכך... נראה לו להתחיל בעבודה כולה רק לאחר שידולו בדברים, והוא כינס אותם ואמר להם את הדברים האלה... (ציטוט מדברי הורדוס) 'וחושב אני שהגעתי, ברצון האלהים, את עם היהודים לאושר שלא היה לו קודם לכן (השמצת הקודמים. כבר אז הייתה מנהג מקובל)... שכן את בית המקדש הזה בנו אבותינו לאל עליון אחרי שיבתם מבבל, והוא חסר מגודלו שישים אמה (לעומת בנין שלמה הכוונה)... לא באשמתם נעשה בית המקדש קטן יותר, כי את המידות האלה של הבנין נתנו כורש ודריוש... הללו היו משועבדים להם ולבניהם ולמוקדונים אחריהם... ומכיוון שהנני מולך כיום ברצון האלהים... ואוצרות כסף והכנסות גדולות... הרומאים... רוחשים לי חיבה, אנסה לתקן את מה שנפגם מאונס ומשעבוד...'. כך דיבר הורדוס, והנאום שירד עליהם בלי שציפו לו הבהיל את כולם... הם חששו שמא יקדים להרוס את כל הבנין ולא יהיה סיפק בידו להביא את משימתו לידי גמר. הסכנה נראתה להם גדולה במידה יתרה, ועוצם המפעל נדמה להם כדבר שקשה לבצעו... עודדם המלך ואמר שלא יהרוס את בית המקדש, אלא אם הכל יהיה מוכן בידו לגמר העבודה. (סו"צ. קדמוניות ט"ו יא א – ב).
הורדוס הבין שללא לגיטימציה מהעם השיפוץ לא יקרום עור וגידים. קודם כל הוא חשף בפני העם את תכניתו העצומה. כך הם הפכו לשותפיו הרעיוניים. הוא גם אותת להם ש'בלעדיכם זה לא יקרה'. היהודים חששו. גם מהורדוס וגם מגודל המשימה. הורדוס התחייב, שקודם כל הכל יהיה מוכן, ורק אז הוא יתחיל בבניה. כבר אז הבינו שמיזמי בניה תמיד עולים יותר וגם נמשכים יותר מהתחזית. הכנת כל החומרים היא הליכה בעקבות דוד המלך, ככתוב בספר דברי הימים (ציטוט בדילוגים): וַיֹּאמֶר דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְכָל-הַקָּהָל: שְׁלֹמֹה בְנִי אֶחָד בָּחַר-בּוֹ אֱלֹהִים נַעַר וָרָךְ; וְהַמְּלָאכָה... ב וּכְכָל-כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית-אֱלֹהַי, הַזָּהָב לַזָּהָב וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל, וְהָעֵצִים... וְאַבְנֵי-שַׁיִשׁ--לָרֹב. ג וְעוֹד, בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי, יֶשׁ-לִי סְגֻלָּה, זָהָב וָכָסֶף: נָתַתִּי לְבֵית-אֱלֹהַי לְמַעְלָה, מִכָּל -הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ (סו"צ. דה"א כ"ט 1 – 9). כך הורדוס יצר לעצמו הילה כדוד שני.
בתלמוד יש אגדה מעניינת על הסיבה בגללה בנה הורדוס את המקדש (ציטוט בדילוגים): אמר (הורדוס) מי דרש "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים י"ז 17. כלומר המלך לא יכול להיות גר)? רבנן (שלא מכירים בלגיטימיות של הורדוס). קם והרג את כל החכמים. השאיר (בחיים הכוונה את) בבא בן בוטא (כדי) ליטול עצה ממנו... (דילוג על הקטע בו הוא התחזה לאדם אחר, וניסה להכשיל את בבא בן בוטא). אמר לו (הורדוס): אני הוא. אילו הייתי יודע שהחכמים זהירים כל כך – לא הייתי הורג אותם. עכשיו מה תקנתו של אותו אדם? (כיצד הורדוס יכול לכפר). אמר לו (בבא בן בוטא): הוא שכיבה אורו של עולם (הריגת החכמים)... ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב (על בית המקדש): "ונהרו אליו כל הגוים" (ישע' ב', 2) (בבא בן בוטא דרש את המילה 'נהרו' מלשון זרימה כנהורה. אור)... אמר לו (הורדוס): מתיירא אני מהמלכות (רומא שלא תתיר). אמר לו (בבא בן בוטא): שלח שליח, שילך שנה לשם ושיתעכב שנה שם ויחזור שנה. בין כך ובין כך תסתור אותו (כלומר תהרוס אותו) ותבנה אותו (כלומר: בקש רשות אבל התחל במלאכה. יש לך שלוש שנים). עשה כך. שלחו לו (תשובה מרומא): אם לא סתרת אל תסתור (אם לא הרסת – אל תהרוס), ואם סתרת אל תבנה (אם הרסת – אל תבנה), ואם סתרת ובנית, עושי רע (אם כבר הרסת ובנית – עשית רע). אחרי שעושים הם מתייעצים (סו"צ. ב"ב ג ע"ב – ד ע"א).
הורדוס התכונן למבצע היטב היטב (ציטוט מיוספוס בדילוגים): שכן הכין אלף עגלות להוביל את האבנים, ובחר עשרת אלפים פועלים מנוסים ביותר, וקנה בגדי כהונה לכהנים שמספרם היה אלף, ולימד אחדים מהם להיות בנאים ואחדים להיות חרשים, והתחיל בבנין לאחר שהכל הוכן בשבילו קודם לכן בקפדנות. לאחר שהרס את היסודות הישנים והניח אחרים, הקים עליהם מקדש...בית המקדש נבנה אבנים לבנות ועצומות. גודלה של כל אחת כעשרים וחמש אמה לאורך שמונה גובהה וכשתים עשר רוחבה (12.5 * 4 * 6) בית המקדש כולו וכן הסטיו של המלך מכאן ומכאן היו נמוכים בהרבה, ואילו החלק האמצעי ממש – היה הגבוה ביותר... הוא גם הקיף את בית המקדש כולו סטווים גדולים... שני הסטווים נשענו על חומה, והחומה עצמה הייתה המפעל הגדול ביותר ששמעו עליו בני אדם מעולם. (סו"צ. קדמוניות ט"ו י"א ב – ג).
כידוע המקדש מחולק לאזורים שונים בהם הכניסה מותרת לקבוצות מצומצמות יותר ויותר. למעגל החיצוני נכנסים כל מי שרוצה. למעגל הבא – רק יהודים. עוד מעגל – הלויים. עוד אחד פנימה – רק כהנים. לקודש הקודשים נכנס רק הכהן הגדול ורק ביום כיפור. הורדוס פתר את בעיית המעגלים הפנימיים בדרך יצירתית. הוא הכשיר כהנים כְּבָנאים. בנאים רגילים בנו את ההיקף, והבנאים הכהנים בנו את החלקים הפנימיים. לאור ההתפעלות הכללית מהבנין – נראה שהם למדו את העבודה היטב.
בתלמוד תואר יופיו של המקדש (ציטוט): אומרים: מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו. במה בנה אותו? אמר רבה: באבני שיש לבן וירוק. יש שאומרים: באבני שיש כחול, לבן וירוק. הוציא (קצת) משפת (האבן) והכניס (קצת) משפת (האבן) כדי שיוכל לקבל סיד. רצה לטוח אותו בזהב. אמרו לו חכמים: הנח אותו ואל תצפהו, שכך הוא יפה יותר, שנראה כמו גלי ים (סו"צ. ב"ב ד ע"א). הגם שחז"ל לא אהבו את הורדוס - מי יודע מה – הם ידעו לפרגן כשצריך.
רק אציין שירושלים של הורדוס הייתה כה מפוארת ושמעה יצא למרחוק עד שאפילו אסטריקס ביקר בירושלים. יש ספר 'אסטריקס וירושלים של זהב שחור'. אמיתי לגמרי.
משך בניית המתחם הייתה ארוכה. לפי יוספוס המקדש עצמו נבנה תוך שנה וחמישה חודשים. במקום אחר סופר על 18 שנה (כלומר בימי הורדוס). במקום נוסף כתב יוספוס, שהעבודה תמה רק כמה שנים טרם החורבן, ושרבים רבים הפכו למובטלים. אזכור מעניין למשך הבניה יש בברית החדשה. בבשורה לפי יוחנן, בתיאור הפיכת שולחנות החלפנים במקדש נכתב (ציטוט): הֵגִיבוּ רָאשֵׁי הַיְּהוּדִים וְאָמְרוּ אֵלָיו: "אֵיזֶה אוֹת אַתָּה מַרְאֶה לָנוּ בַּעֲשׂוֹתְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?" 19 הֵשִׁיב יֵשׁוּ וְאָמַר לָהֶם: "הִרְסוּ אֶת הַהֵיכָל הַזֶּה וּבִשְׁלוֹשָׁה יָמִים אָקִים אוֹתוֹ." 20 הֵם אָמְרוּ: "אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ שָׁנִים נִבְנָה הַהֵיכָל הַזֶּה וְאַתָּה בִּשְׁלוֹשָׁה יָמִים תָּקִים אוֹתוֹ?" (סו"צ. יוחנן ב' 18 - 21). ישו דרש להרוס את המקדש, ושהוא, ישו, יקים אותו בשלושה ימים. תשובת ראשי העם מספקת לנו מידע על הזמן שלקח לבנות את בית המקדש של הורדוס. 46 שנה. זה מסתדר עם מה שיוספוס תיאר. בהמשך הבשורה הסבירו ששלושה ימים הם פרק הזמן שבין מות ישו לתחייתו. לפי התפיסה הנוצרית ישו הוא המקדש החדש.
גם הארכיאולוגיה תורמת את חלקה להבהרת הענין. בחפירות בפינה הדרום מערבית של הר הבית (בגן דודסון, מי שמכיר) התגלו ביסודות מטבעות של ולריוס גרטוס הנציב הרומי, משנת 17 לספירה. כלומר העבודה נמשכה לפחות 21 שנה אחרי מות הורדוס.
לאחר חורבן הבית והקמת איליה קפיטולינה הוקם בהר הבית מקדש אלילי. בתקופה הביזנטית (בין השנים 324 ל–638 לספירה) חלק מהמקורות ציינו שהר הבית היה שומם בעיקרו.
חשוב להבין שבתפיסה הנוצרית חורבן המקדש הוא עונש על דחיית ישו בידי היהודים. אז ברור מדוע הביזנטים הנוצרים לא רצו להתעסק בהר. אך בשנים האחרונות יש המערערים על תפיסה זו, ויש רמזים לפעילות ביזנטית כלשהי בהר.
הכיבוש המוסלמי החזיר את הפולחן להר. בדרום יש את מסגד אל אקצה, ובמרכז את כיפת הסלע, שאינה מסגד אלא מבנה זכרון. זהו מבנה המנציח את עליית מוחמד השמיימה משם בעת המסע הלילי שלו, לפי פרשנות מוסלמית נפוצה לסורה 17.
בשל המצב הגיאו פוליטי אין חפירות ארכיאולוגיות בהר הבית. עיקר המידע הוא ממקורות ספרותיים, עדויות עקיפות והרס הוואקף. בשנות ה-90 הוציא הווקף מאות טונות עפר ממה שמכונה 'אורוות שלמה' כדי לבנות את המסגד המארווני. מיזם סינון העפר בעמק צורים אסף את העפר, ובסינון העפר התגלו ממצאים רבים ומרתקים – הן מימי בית ראשון והן מימי בית שני. למרבה הצער ללא הקשר ארכיאולוגי ברור.
ממצא ארכיאולוגי, שניתן לקשור אותו לבניית המקדש על ידי הורדוס התגלה בשנת 1968. בשכונת גבעת המבתר אשר בירושלים. הממצא הוא גלוסקמה (ארון לליקוט עצמות) מהמאה הראשונה לספירה, עליה מופיעה הכתובת הארמית 'סמונ בנה הכלה'. כלומר 'שמעון בונה ההיכל'. סימון היא הצורה היונית של השם שמעון. אותו שמעון היה מבוני ההיכל, החלק הפנימי של בית המקדש. תרומתו לבניית ההיכל הייתה משמעותית דיה, עד כדי שמשפחתו הנציחה אותו בתואר 'בונה ההיכל'. הכתובת מצויה במוזיאון ישראל.
ואם כבר מוזיאון ישראל הרי דגם מרהיב של הר הבית ההרודיאני יש במוזיאון ישראל. בשנות ה-60' של המאה הקודמת בנה מיכאל אבי יונה דגם של ירושלים בשנת 66 לספירה. הדגם היה במלון הולילנד (שנהרס לטובת מיזם בניה בעל אותו שם). הדגם הועבר למוזיאון ישראל. הדגם הוא ענק. בקנה מידה 1:50. הדגם גם מוצפן. כלומר פונה צפונה כמו במציאות (ולא בכתב סתרים או משהו דומה). אבי יונה התבסס על מקורות ספרותיים (יוספוס, חז"ל, ברית חדשה), וכן על מעט החפירות בשטח שניהלו הבריטים. כשהדגם נבנה ירושלים טרם שוחררה, ואבי יונה לא יכול לבקר בהר הבית. מאז הקמת הדגם – נחפרו שטחים רבים סביב הר הבית. הדבר המעניין הוא, שלמרות שפע המידע החדש – הדגם נכון בעיקרו. פה ושם סטיות קטנות, לא יותר. האינטואיציה של אבי יונה הייתה מדהימה. האוצר הקודם (יורם צפריר ז"ל) – החליט לא לגעת בדגם כמעט, למרות הטעויות שבו (קבר חולדה ליד שערי חולדה, קבר יוחנן הורקנוס ליד שער יפו ועוד כמה). הדבר היחיד שזז הוא התיאטרון שלא נמצא לו זכר. להשאיר כזה מבנה גדול במקום לא נכון – זו כבר הייתה הגזמה.
הר הבית ההרודיאני קיים עד היום. לכו לראות. אתר יפיפה, מרשים, ומהמם בכל היבט שהוא.
