בשירו המפורסם 'אני וסימון וּמואיז הקטן' שר יוסי בנאי: אני זוכר קולנוע רקס ביומיות'. ובהמשך: 'וגם קולנוע רקס כבר לא קיים'. רקס משמעו בלטינית מלך. השם ניתן בעיקר לבתי קולנוע ולִכְלבים.
קולנוע רקס היה קולנוע ירושלמי ברחוב פרינסס מרי (כיום רחוב שלומציון) בשכונת ממילא. בנקודה טובה באמצע - בין העיר המערבית למזרחית. השטח השתייך לפטריארכיה הארמנית, ואיש העסקים הערבי נוצרי ג'וזף פסקל אלבינה יזם את הקמת הקולנוע.
אלבינה היה חלק מחברת אלבינה – קטינקא – דוּניֶה, שקמה בשנת 1928. ברוך קטינקא וטוביה דוּניֶה היו מהנדסי בנין, ואלבינה היה היזם. בין המבנים שקימה החברה ניתן למנות את ימק"א ירושלים, בנין הדואר המרכזי, את מלון פאלאס (כיום ולדורף אסטוריה), ועוד מבנים שונים. אלבינה בהחלט ראוי לפרק משלו.
הקבלן המבצע היה יונה פרידמן. בסוף הבניה התברר, כי אלבינה התקשה לשלם את המובטח לפרידמן. אלבינה הציע לפרידמן שותפות בבעלות על הנכס, וּפרידמן נכנס כשותף בקולנוע. הקולנוע היה גדול למדי ובו 1300 מקומות! וכן מערכת חימום - מרכזית. היה זה בנין מטופח מִלַגוֹ וּמִלְבַּר. הקולנוע יועד בעיקר לקהל הערבי והאנגלי, אבל גם יהודים לא הדירו רגליהם מהקולנוע. אלבינה היה בעליה של חברת ההפקה נייל פילם (סרטי הנילוס), והקולנוע הקרין סרטים מצרים של חברת סרטי הנילוס, וכן מערבונים שונים ולהיטים מהקולנוע האירופי. קולנוע רקס היה מעין משקל נגד לבתי הקולנוע היהודים בירושלים באותה עת: אדיסון, עדן וציון.
הסרט הראשון הוקרן ביוני 1938. הסרט נקרא 'החייל המקצועי', לפי סיפור של דימון ראניון. מסופר שהקונסול המצרי בירושלים מוחמד חאמיד ביי כיבד בנוכחותו את הקרנת הבכורה. עיתוני התקופה יודעים לספר כי תזמורת בללייקות הנעימה את זמנם של הצופים באירוע פתיחת הקולנוע. בנוסף בנה פרידמן בסמוך קולנוע קטן בשם 'סטודיו', שכונה 'האוטובוס' בשל מספר מושביו המצומצם.
במאי 1939 הכריזו שלטונות המנדט על הספר הלבן של מקדולנד. הספר הלבן השלישי. בספר הלבן הזה נסוגה בריטניה מכל התחייבויותיה למפעל הציוני, והפרה בבוטות את התחייבויות המנדט על ארץ ישראל שניתן לה בועידת סן רמו. בשל כך החליט האצ"ל לנקום בבריטים. קולנוע רקס שאותו פקדו חיילים ואנשי ממשל בריטיים רבים נבחר כיעד הפעולה. העובדה כי בין בעלי המקום היה יהודי, וגם ערבים רבים פקדו את הקולנוע לא שינתה דבר. אולי להיפך. בעשרים ותשעה במאי 1939 בשעה שבע בערב הגיע לאולם חבר האצ"ל מצליח נמרודי, לבוש במעיל למרות מזג האויר הקייצי, אשר בו הוטמן חומר נפץ. אליו הצטרפו ששה חברי אצ"ל מוסווים כשלושה זוגות אוהבים על מנת לראות, כביכול, את אחד מסרטי טרזן, בכיכובו של ג'וני וייסמילר. לכל זוג הייתה קופסת בונבוניירה, ובה חומר נפץ ומסמרים. מצליח הניח את מעילו על המושב, ויצא החוצה כמה דקות לפני 20:30. לפי התיאור הפיצוץ אירע בשעה שמונה וחצי בדיוק כאשר האריה של מטרו גולדווין מאייר שאג. ישנה אי הסכמה האם זוגות הנאהבים עזבו את המקום והבונבוניירות התפוצצו לאחר שהופעלו בעזרת שעון, או שהם השליכו את המטענים מהיציע אל האולם. כך או אחרת התוצאה הייתה בהלה רבתי באולם. הקהל רמס את דרכו החוצה. כמה מקורות מדווחים שביציאה חיכו להם חברי אצ"ל. הם ירו על הקהל הנמלט והשליכו רימונים, מכיוון בית הקברות המוסלמי בממילא. חמישה מבקרים נהרגו ושמונה עשרה נפצעו. כל ההרוגים היו ערבים. בין הפצועים היו שני יהודים. עיתון הארץ דיווח, יומיים לאחר התקרית, שיששכר שמעוני וחנה דרעי מתאוששים מפציעתם. בעקבות התקרית הורה המפקד הצבאי הבריטי על סגירת כל בתי העינוגים של היהודים עד להודעה חדשה. ההודעה החדשה הגיעה אחרי יומיים....
לקולנוע נגרם נזק כבד, אולם תוך חודשים ספורים הוא נפתח מחדש. מלחמת העולם השניה העניקה לקולנוע חיים חדשים. בשנות ה-40 פרח בית הקולנוע. התפיסה שלפיה יהודים אינם פוקדים את בית הקולנוע הייתה שגויה. כרזות בעברית ופרסומים בעתונות היהודית הזמינו את היהודים לבקר בקולנוע. היהודים נהגו לפקוד את בית הקולנוע בעיקר בשישי – שבת וחגים. על תקופה זו שר יוסי בנאי בדיוק 'אני זוכר קולנוע רקס ביומיות'. ההצגה היומית הייתה זולה יותר מהצגות הערב. ומי שלא הצליח להתפלח – שילם כרטיס.
הקולנוע פעל עד סוף שנת 1947. בתגובה להחלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 פשט המון ערבי בשני בדצמבר על המרכז המסחרי בממילא, שרף, פגע ובזז את חנויות היהודים. בתגובה החליטו חברי אצ"ל, שוב, לפגוע בקולנוע רקס. גם הפעם עובדת היות הקולנוע רכוש יהודי לא ממש שינתה לחברי האצ"ל. בניגוד לפעולה הקודמת שתוכננה היטב, הרי זו הייתה ספונטנית. מפקד הפעולה מנשה סלומון סיפר (ציטוט): לא קיבלנו כל הוראה לכך, היינו בסך הכל 5 אנשי אצ"ל ...דילוג הגענו לרקס, פרצנו את הדלתות והתחלנו במלאכת ההשמדה, כפי שראינוה מעבר המרכז המסחרי (כלומר אש שהציתו הערבים) העלינו באש את חדר המכונות ואת שאר חלקי הבניין דילוג... לאחר הפעולה הודעתי עליה לממונים עלי באצ"ל והם אישרו אותה בדיעבד (סו"צ). כסאות העץ המרופדים ומחסן הסרטים, שהיו מניטראט (פלסטיק דליק במיוחד) יצרו שריפה עזה. השריפה לא גבתה קורבנות בנפש, אבל הרסה את הבנין לחלוטין.
קולנוע רקס לא שוקם, אבל קולנוע סטודיו המשיך לפעול עד שנת 1963. בשנה זו פג חוזה החכירה עם הפטריארכיה הארמנית. הארמנים תכננו לבנות במקום מלון בן תשע קומות. הענין התעכב, ובשנת 1973 הצליח הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים לשכנע את הארמנים למכור את הקרקע לחברת 'האחים ישראל'. האחים בנו במקום בנין משרדים, חניון ופסאג' מסחרי. המקום נחנך בשנת 1983. בנין זה קיים עד ימינו אנו.
אז אם אתם משוטטים בירושלים ומגיעים לרחוב שלומציון 18, הביטו בבניין 'האחים ישראל' העומד שם. לא הוד לו ולא הדר – אבל חתיכת סיפור. אם תהיו בשקט ותתרכזו אולי תוכלו להבחין ביוסי סימון וּמואיז הקטן, בנעלי שבת, בכובע של ברט רוכשים כרטיס קולנוע עם עי"ן ועם חי"ת.
