בפרק זה נעסוק במות הורדוס ובמורשת שהוא הותיר אחריו.
מות הורדוס קשור לשני אתרים: יריחו והרודיון. ביריחו הוא מת ובהרודיון הוא נקבר. סיפור האתרים הללו רחב בהרבה מאשר רק 'מת ונקבר'. כך כתב יוספוס (ציטוט. בדילוגים): ואחרי שהנציח כך את זכרם של בני משפחתו וידידיו (אנטיפטרוס, קיפרוס, פצאל המגדל ופצאל הישוב) – הוא לא הזניח גם את זכרון עצמו. וכך בנה מצודה בגבול ערב וקרא לה הרודיון על שמו. גבעה מוקפת מעשה אדם... את הפסגה הקיף בטבעת של מגדלים מקיפים, ואת תוך השטח קישט בארמונות יקרים... הוא הוציא ממון רב כדי לספק לשם שפע של מים, שהובאו ממרחק. והתקין עליה נוחה על ידי מאתים מעלות של שיש לבן וטהור מאין כמותו (סו"צ מתוך מלחמת היהודים א כ"א 10). בקדמוניות היהודים יש תיאור מקביל (ציטוט): משנסתיימה חתונתו (עם מרים בת הכהן הגדול. לא מרים החשמונאית) בנה מבצר נוסף באחד המקומות שבהם ניצח את היהודים כשקיפח את שלטונו, ואנטיגונוס עמד בראש המדינה... (שאר התיאור דומה) (סו"צ. קדמוניות ט"ו ט, ד. 323 – 324).
ארמונות יריחו הם ארמונות חשמונאים שהורחבו ושודרגו בידי הורדוס. הארמונות הם גם מעון החורף, וגם קרובים למטעי האפרסמון. התקופה האחרונה בחיי הורדוס הייתה רוויה תככים ומזימות. כאילו שחשבתם אחרת. כולם נגד כולם. כזכור, שני בניה של מרים החשמונאית הוצאו להורג. כפי הנראה בשל מעורבות אנטיפטרוס בנו הבכור (ציטוט בדילוגים): כשאמר זאת (בנוגע לשידוכים תוך משפחתיים של נכדיו ממרים החשמונאית) זלגו עיניו דמעות. אחז בידיו את הילדים וחיבקם אחד אחד... למראה הדברים נזדעזע אנטיפטר... כי הוא דימה בנפשו שהכבוד שהעניק ליתומים (נכדי מרים החשמונאית) פירושו הרס מעמדו, וזכויותיו לכתר שוב יועמדו בסכנה... לפיכך החליט להפר בכל מחיר את האירוסים האלו... למלך היו למעשה תשע נשים, ומשבע מהן היו לו ילדים. אנטיפטר עצמו היה בנה של דוריס (הבכור), הורדוס בנה של מרים (בת הכהן), אנטיפטר וארכילאוס היו בניה של מלתקי השומרונית... מקליאופטרה ילידת ירושלים הוא הוליד את הורדוס פיליפוס, ואת פצאל הוליד מפָּלָס (Pallas). מלבד אלה היו לו עוד בנות... נוכח משפחה מרובה זו ביקש אנטיפטר שינוי בנישואין המוצעים (סו"צ. מלחמת היהודים א כ"ח 3 - 4).
לשבעת הבנים הללו יש להוסיף את שני בני מרים החשמונאית שהומתו, כמה בנות (להן יש בעלים), נכדים, ונישואים שונים ומגוונים. כתר אחד ורבים שלוטשים עיניים. אנטיפטר היה נחוש ויש אומרים גם נחש, וכרת ברית עם דודו (אחי הורדוס) פרורס (Φερώρας או פרורא). הברית הייתה אמורה לחזק את אנטיפטר, ולהבטיח את המלכתו. האמון הרב בינהם התבטא גם בחליפת מכתבים בינהם. מכתבים בהם הוכחות ברורות לתככי אנטיפטר, שנועדו לרשת את אביו בעודו בחיים. פרורס עצמו חלה לפתע ומת (האם הורעל על ידי הורדוס? או אולי אשתו? לא נדע עד תחיית המתים, שאז נוכל לשאול את המעורבים בענין). אנטיפטר לא נח לרגע (ציטוט בדילוגים): אף לפני שנסע לרומא, ובהיותו עדיין ביהודה שקד אנטיפטר על ידי שוחד, שיהיו בידו מכתבי השמצה מאֵחיו שנכתבו ברומי... (מכתבים מזוייפים, כן? בזמן שהיה ברומא נחשפו הקשרים עם פרורס, והוא הפך למבוקש) לא הודיע שום איש שבא לרומא על מה שאירע ביהודה. אף על פי שעברו שבעה חודשים מיום שהואשם ועד היום שחזר. עד כדי כך הגיעה השנאה ששנאוהו... המלך... היה חושש שמא יודיעוהו ויעמוד על המשמר, השיב לו באגרת דומה שהייתה כתובה ברוח ידידות וביקש ממנו להחיש את שובו... אנטיפטר התייצב בפני אביו... הורדוס הושיט זרועותיו, הטה ראשו וצעק... אל תגע בי לפני שאתה מטהר עצמך מן ההאשמות! (סו"צ. מלחמת היהודים א לא 2- 5). גזר הדין היה צפוי, לאור המכתבים המזוייפים הרבים של אנטיפטר. הורדוס ביקש מהקיסר לדון אותו למות. מצבו הבריאותי של הורדוס הלך והחמיר (ציטוט בדילוגים): מאותו יום ואילך (פרשת ההוצאה להורג של מנפצי נשר הזהב) אחזה מחלתו של הורדוס את כל גופו ונתגלתה בכל מיני יסורים. הייתה לו קדחת אבל לא קשה. כל עורו לקה בגירוד לאין נשוא, מעיו כאבו בלי הפסק, וברגליו צמחו גידולים... כרסו לקתה בדלקת, ובית הסתרים שלו לקה במורסה מוגלתית והוציאה תולעים. הוא היה יכול לנשום רק כשהוא זקוף ובקושי גדול... הוא חזר ליריחו במצב של מרה שחורה... (ו)יזם תכנית נפשעת. הוא אסף את האנשים הנכבדים... מקצה יהודה ועד קציה וציוה לסגרם בהיפודרום... ואמר 'אני יודע שהיהודים יחגגו את מותי ויעשהו יום טוב... הקיפו בחיילים את האנשים האלו הנמצאים עכשיו במעצר, וברגע שאוציא נשמתי – טבחו בהם. וכך יבכוני בעל כורחם (סו"צ. מלחמת היהודים א ל"ג 5 - 6).
מצבו החמיר ונפוצה שמועה שהוא מת. אנטיפטר שהמתין לגזר דינו ניסה לשחד את סוהריו ולהשתחרר. התכנית התגלתה, הוא הוצא להורג, ונקבר בהורקניה. הזכרנו את הענין בפרק הקודם ואין כאן מקום להאריך (ציטוט בדילוגים): הורדוס לא חי אחרי הריגת בנו אלא חמישה ימים. הוא מת אחרי שמלך שלושים וארבע שנה מיום שהרג את אנטיגונוס ונטל את רסן השלטון, ושלושים ושבע שנה לאחר שהרומאים הכריזו עליו כמלך. הוא נתברך בחייו במזל כפי שלא נתברך אדם... אבל כנגד זה, בחיי משפחתו לא היה אומלל ממנו. לפני שנודע לצבא דבר מותו, עזבה שלומית את הארמון יחד עם בעלה ושחררה את העצורים, שהורדוס ציוה להוציאם להורג... (סו"צ. מלחמת היהודים א ל"ג 8 - 12).
שלומית אחות הורדוס לא מילאה את בקשתו, ולא הוציאה להורג את הנכבדים, אלא שחררה אותם. מסע הלוויה של הורדוס הסתיים בהרודיון (ציטוט בדילוגים): ארכילאוס לא חיסר דבר שעשוי להוסיף להדרתו החיצונית (של הורדוס)... המיטה הייתה עשויה זהב כבד ומשובצת אבנים טובות. מעטיה היה מארגמן ים רקום בשלל רקמות. על המיטה הייתה מונחת גווית המלך בלבוש ארגמן, עטרה עיטרה את ראשו ועליה כתר זהב. השרביט היה על יד ימינו. המיטה הייתה מוקפת על ידי בני הורדוס ועל ידי סיעה גדולה של ידידיו. אחריהם באו אנשי המשמר, הגדוד התראקי (צפון יון - בולגריה), הגרמנים ואנשי גאליה (צפון צרפת). כולם היו חמושים מדי קרב. שאר החיילים צעדו בראש חמושים... מאחוריהם באו חמש מאות עבדי הורדוס ומשוחררים (עבדים או חיילים) שנשאו סממנים נושאי ריח. וכך הובאה המיטה... להורדיון ושם נטמן בהתאם להוראות מפורשות של המת. כך נסתימה מלכות הורדוס (סו"צ. מלחמת היהודים א ל"ג 9).
סיפור גילוי קבר הורדוס ראוי לפרק נפרד. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. בשנת 2007, לאחר שנות חיפושים רבות גילה הארכיאולוג אהוד נצר ז"ל את הקבר במדרון הצפוני של הרודיון. למרבה הצער בשנת 2010 נפל אהוד נצר אל מותו סמוך לקבר. הדמיון בין שברי המבנה שהתגלו לבין יד אבשלום היה ברור מאוד. מבנה הקבר שוחזר לאור יד אבשלום. גבי ברקאי גם כן ז"ל, הציע שיד אבשלום הוא קברו של אגריפס הראשון נכדו של הורדוס. ראוי רק לציין, שלא כולם תמימי דעים שאכן המבנה שהתגלה הוא קברו של הורדוס. לטענתם הקבר לא מפואר דיו, וכי בהרודיון יש ארבעה מגדלים. שלושה חלולים ואחד מלא. שם נמצא קבר הורדוס לשיטתם. אולי.
מיד לאחר מות הורדוס נקראה הצוואה, לפיה חולקה ממלכתו בין בניו השונים. אלה שנותרו בחיים, כן? (ציטוט): אחרי שקרא (פתולמאיס) את המכתב (עבור החיילים) פתח וקרא את הצוואה, לפיה ירש פיליפוס את טרכוניטיס (הבשן). אנטיפס נתמנה טטרך כמו שנאמר לעיל (בגליל ועבר הירדן) ואריכלאוס נתמנה למלך (יהודה) (סו"צ. מלחמת היהודים א ל"ג 8). ברשותכם רגע קצר של גנאלוגיה של משפחת הורדוס. מאשתו דוריס האדומית נולד בנו אנטיפטר, שהוצא להורג כמה ימים טרם מותו שלו. ממרים החשמונאית נולדו לו אלכסנדר ואריסטובולוס, שהוצאו להורג כמה שנים קודם לכן. נכדו מארסטובולוס יהיה אגריפס הראשון, ונינו, בן אגריפס הראשון יהיה אגריפס השני. ממלתקי השומרונית נולדו לו ארכלאוס שירש את השלטון בארץ יהודה, והורדוס אנטיפס שהפך לשליט הגליל ועבר הירדן. מקליאופטרה הירושלמית נולד לו פיליפוס שקיבל את הגולן והבשן.
ממלכת הורדוס התחלקה בין שלושה יורשים כאמור. חלק מהבנים יצא וחצי תאוותו בידו.
הצוואה הייתה טעונה אישור של אוגוסטוס. בכל זאת שינוי שליט בממלכה כפופה חשובה אינו מעשה של מה בכך. ארכלאוס הגיע לירושלים, והתקבל בהתלהבות. לעת עתה... לנציגי העם היו דרישות רבות, שחלקן לא היו ריאליות מבחינת ארכלאוס (הדחת הכהן הגדול, הענשת אנשים במנגנון, הקלות מפליגות במיסוי...). קצת מזכיר את דרישת העם מרחבעם בן שלמה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה... יוספוס תיאר נסיון של ארכלאוס 'להתחיל ברגל ימין' את שלטונו. אבל זה לא הספיק. דרישות הפלג הקיצוני (לפי יוספוס) התפרצו באלימות (ציטוט בדילוגים): באותו זמן החל החג... הקרוי פסח... המון לא ייספר בא מן הארץ, ואפילו מחוץ לארץ... ומעוררי המהומות.. התכנסו בבית המקדש... וארכלאוס חשש שמא יצמח דבר נורא מהשתוללותם, ושלח פלוגת חיילים מזויינים ושר אלף, שיבלמו את תנועת מעוררי המהומות... ונעו אל החיילים והקיפום, ורגמו את מרביתם באבנים והמיתום... ושלח (ארכלאוס) את כל המחנה ואת הפרשים... והפרשים הרגו שלושת אלפים איש (סו"צ. קדמוניות י"ז 213 - 218). חשוב להבין דבר אחד: מהומות ואלימות היו פורצים בכל מקרה. מות הורדוס היה הזדמנות לשחרור לחצים כבושים מצד רבים בעם. והיו לחצים בלי עין הרע. ארכלאוס כשל במבחן הראשון והחל את דרכו בטבח לא הכרחי. טבח שאביו מעולם לא ביצע. התגובה האלימה ניסתה לשדר עוצמה אבל שידרה את ההיפך הגמור. ארכלאוס הפליג לרומא על מנת שצוואת הורדוס תאושר. לרומא יצא גם הורדוס אנטיפס (אחיו מאם של ארכלאוס. שליט הגליל). אנטיפס טען שהצוואה הקודמת (בה הוא ירש את הורדוס אביו) היא הקובעת. בנוסף יצאה משלחת נוספת בת 50 נכבדים, שדרשה להסתפח לרומא באמצעות נציבות סוריה. כלומר: אוטונומיה דתית בהנהגת הכהנים, ומסירת כל עניני חוץ ובטחון לידי הרומאים. אם זה מזכיר לכם את המשלחות של הורקנוס, אריסטובולוס והעם לפומפיוס – אתם צודקים. אוגוסטוס שקל את הענין, כשהצדדים טוענים זה נגד זה. בעוד הצדדים דנים בנושא ברומא, בירושלים פרצו מהומות. מהומות הקרויות: 'פולמוס וארוס' (Publius Varus . שהיה הנציב הרומי בסוריה). וארוס זה יתפרסם בעתיד בתבוסה המוחצת לשבטים הגרמאנים בקרב יער טויטובורג (Teutoburg ).
המהומות דוכאו, זמנית, על ידי וארוס, שחזר לסוריה והשאיר לגיון בירושלים. סאבינוס (שהושאר בירושלים), ראה כי טוב, פרץ למקדש ובזז אותו בחג השבועות. שוד המקדש בידי הרומאים היה האות להתקוממות כללית בכל רחבי הארץ. המרד כוון נגד רומא ונגד עושי דברה. כלומר משפחת הורדוס. בגליל מרד יהודה בן חזקיה, שכבש את ציפורי, והשתמש בביזה על מנת לצייד את חייליו. בעבר הירדן מרד שמעון (פקיד מדינה לשעבר). רועה בשם אַתְּרוֹנְגַיוֹס (אתנורגא) החל לערוך מעשי שוד מזדמנים בשילוב אידאולוגיה משיחית. לא הייתה יד מכוונת מאחורי המרד, ולא הנהגה אחידה. איש הישר בעיניו יעשה. 'כולם נגד כולם'. התפרצויות מאליהן. בפולמוס וארוס היו הסממנים שיופיעו שוב במרד הגדול: תסיסה משיחית ואידאולוגיה חברתית כלשהי.
בעוד וארוס מדכא (בהצלחה) את המרד ביהודה, החליט אוגוסטוס בנוגע לצוואת הורדוס. הממלכה חולקה לפי צוואת הורדוס האחרונה, אך ארכלאוס לא קבל את התואר 'מלך'. הוא הסתפק בתואר 'אתנארך' (ראש העם). אולי הוא יהפוך ל'מלך'. סביר שאוגוסטוס הושפע ממחדלי ארכלאוס, ומהתסיסה ביהודה. הוא גרע את הערים הלניסטיות עזה, היפוס (סוסיתא) וגדר מממלכת הורדוס. המינוי לאתנארך פגם רבות ביוקרתו של ארכלאוס. גם כך התחילו יחסיו עם נתיניו לא טוב. ארכלאוס הוסיף לשמו את השם 'הורדוס', אך היה פחות מוכשר מהורדוס המקורי. דבר זה היה נכון הן ביחסיו עם היהודים והן ביחסיו עם אוגוסטוס. הוא הוסיף חטא על פשע (ציטוט): והוא עבר על חוקי האבות, ונשא את גְלָפִירָה (Glafira) בת ארכלאוס (שליט בקפדוקיה) שהייתה אשת אלכסנדרוס אחיו (אלכסנדר בן מרים החשמונאית), והיו לו ממנה גם ילדים, אף על פי שאסור ליהודים לשאת את נשי אחיהם... דילוג משמת אלכסנדרוס בידי אביו, נישאה ליוּבָּה (Yuba) מלך הלובים, וכשנפטר הלובי נשא ארכלאוס את האלמנה, וגירש את מרים הנשואה לו (סו"צ. קדמוניות י"ז 341 - 350). ארכלאוס נקרא לקיסר לבירור, וכשלא ענה להאשמות כראוי - הוגלה לגליה (ציטוט): וכשבא (ארכלאוס לרומא) שמע קיסר גם מה שבפיו נגד אחדים ממקטרגיו, והגלהו ונתן לו את ויינה (Vienna), עיר בגליה, למקום מושב, ואת נכסיו החרים (סו"צ. קדמוניות י"ז 344). לאחר ההדחה עלתה השאלה: מהי שיטת הממשל הראויה ליהודה? שלוש אפשרויות עמדו על הפרק. הראשונה היא סיפוח יהודה לנציבות סוריה. השניה היא מינוי אדם מבית הורדוס לשליט וסל של יהודה. השלישית היא יצירת נציבות נפרדת בארץ יהודה. לכל אפשרות היו יתרונות וחסרונות. סיפוח ממלכת הורדוס לנציבות סוריה הוא הדבר הפשוט מבחינה מנהלתית. חתימת פקיד ותו לא. מאידך גיסא יהודה הייתה שונה מסוריה כמעט בכל היבט: דת, לאום, מנהגים, מסורת אבות וכיוצא בזה. באופן מסורתי מינוי שליט מקומי הוא הפתרון המוכר והמועדף. המשך המצב הקיים, וכאב הראש של עניני הפנים הוא לא בעיה של רומא. למרבה הצער אוגוסטוס לא מצא אף אדם ראוי מבית הורדוס. בלית ברירה כמעט, הוחלט על הפיכת יהודה לנציבות בפני עצמה עם נציב ייעודי ליהודה. הפיכת יהודה לפרובינקיה רומאית הייתה מעין 'החזרת עטרה ליושנה' במרכאות. מאז הכיבוש האשורי (בשנת 734 לפה"ס) ועד 1948 (למעט שבעים ושמונה שנות המדינה החשמונאית) עם ישראל היה תחת שלטון זר. לאחר 147 שנה (החשמונאים והורדוס) שוב עמדה יהודה בפני שלטון זר ישיר, ללא מתווכים. אוגוסטוס ייסד את נציבות יהודה. בלטינית: פרובינקיה (ובהגיה מאוחרת: פרובינציה) 'יודיאה’ (Iudaea). כיוון שמדובר בנציבות קטנה ולא משמעותית במיוחד (לאחר שממלכת הורדוס חולקה, יהודה התכווצה לגודלה המקורי. אם תרצו נציבות מיד 2), הרי בנציבות שלט נציב ממעמד הפרשים, כלומר המעמד השני ברומא. כלומר הנציב לא היה בהכרח האיש הכי מוכשר למשימה, אלא סוג של סתימת חור מבחינת הרומאים. עד המרד הגדול (למעט שלטונו קצר הימים של אגריפס הא') שלטו ביהודה הנציבים הרומאיים. המרד הגדול פרץ לא מעט בשל התנהגות הנציבים מעלי אקספרס. עם ישראל ידע לא פעם שלטון זר, אך ההלם הנפשי היה גדול. עד המרד הגדול היו קבוצות רבות שלא השלימו עם השלטון הרומי. הקבוצות הללו דגלו באידאולוגיה בלתי מתפשרת בנוגע למלכות שמים. בעיקר בהתנגדותן לרומי, שנתפסה כאיום קיומי על עם ישראל. בשנת 66 לספירה, קבוצות אלה תחוללנה את המרד הגדול, שיסתיים בחורבן בית המקדש השני.
היחס להורדוס אצל חז"ל הוא מורכב. המלכת הורדוס עוררה בעיה הלכתית כפולה. הבעיה הראשונה מתייחסת למוצאו האדומי. בספר דברים נכתב (ציטוט): שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ--לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא (סו"צ. דב' י"ז 15). האם הורדוס הוא בחזקת 'אחיך'? לפי ההלכה מי שהתגייר הוא יהודי לחלוטין, ואסור להזכיר לו את מוצאו. קל וחומר אם אחד מאבותיו התגייר. כך נכתב בתלמוד (ציטוט): מאי דכתיב וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (ציטוט מספר שמ' כ"ב 2) תניא רבי נתן אומר: 'מום שבך אל תאמר לחברך' (שהרי עם ישראל היו גרים בעצמם. שימו לב שהמילה 'גר' במקרא שמשמעה איש זר הגר בקרב עם ישראל, נטענה במשמעות של נכרי שהפך ליהודי. התגייר ונמשיך) דִּזְקִיף לֵיהּ זְקִיפָא בִּדְיוֹתְקֵיהּ (מי שיש לו תלוי במשפחתו) לֹא נֵימָא לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ "זְקֵיף בִּינִיתָא" (לא יאמר לו לחברו "תלה לי דג". כדי לא לצערו. כלומר לא מזכירים לגר את מוצאו). (ב"מ נט ע"א). ועוד ציטוט: אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזה (סנהדרין צד ע"א). אנשים גרים – עד עשרה דורות לא תבזה.
הבעיה השניה והחמורה יותר, שהייתה תקפה גם למלכי בית חשמונאי היא שלא מדובר בצאצא לבית דוד. אך בעוד שהחשמונאים ביססו את מעמדם על הכהונה, הרי להורדוס גם את זה לא היה.
חז"ל זקפו לזכותו את שיפוץ המקדש (הבית השלישי בפועל) (ציטוט קטע שקראנו בקשר להר הבית): אמר (הורדוס) מי דרש "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים י"ז 17. כלומר המלך לא יכול להיות גר)? רבנן (שלא מכירים בלגיטימיות של הורדוס) קם והרג את כל החכמים. השאיר (בחיים את) בבא בן בוטא (כדי) ליטול עצה ממנו... (דילוג על הקטע בו הוא ניסה להכשיל את בבא בן בוטא). אמר לו (הורדוס): אני הוא. אילו הייתי יודע שהחכמים זהירים כל כך – לא הייתי הורג אותם. עכשיו מה תקנתו של אותו אדם? (כיצד הורדוס יכול לכפר). אמר לו (בבא בן בוטא): הוא שכבה אורו של עולם (=הריגת החכמים)... ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב (על בית המקדש): "ונהרו אליו כל הגוים" (ישע' ב', 2) (נהרו -> נהורה. אור)... אמר לו (הורדוס): מתיירא אני מהמלכות (רומא שלא תתיר). אמר לו (בבא בן בוטא): שלח שליח, שילך שנה לשם ושיתעכב שנה שם ויחזור שנה. בין כך ובין כך תסתור אותו ותבנה אותו. עשה כך. שלחו לו: אם לא סתרת אל תסתור, ואם סתרת אל תבנה, ואם סתרת ובנית, עושי רע. אחרי שעושים הם מתייעצים (סו"צ. ב"ב ג ע"ב – ד ע"א).
מנגד במגילת תענית (חיבור קצר מסוף בית שני) יש רשימה של 35 ימים ומועדים (ציטוט):
בשבעה ביה (בכסלו) יום טוב... בשנים בשבט יום טוב, דלא למספד. שלא סופדים (סו"צ).
ז' בכסלו הוא יום פטירת הורדוס, ב' בשבט יום פטירת אלכסנדר ינאי. שני מלכים שאסור לספוד ביום מותם, שהרי לא סופדים ביום טוב. רמז ליחס השלילי של כותב הקטע לאלכסנדר ינאי והורדוס.
מדברי יוספוס עולה שהורדוס לא תמיד נהג בשפיות, בלשון המעטה. בכתובת צפאית (ספאית. ניב ערבי קדום) מצפון ירדן נכתב: השנה שבה מת הורדוס (ה)משוגע. מסתבר שגם בני הזמן חשבו כך...
ימי הורדוס הם ימי הלל ושמאי. הזוג האחרון בזוגות. הלל תיקן את הפְּרוֹזְבּוּל
והתאים את החוק המקראי למציאות. הפְּרוֹזְבּוּל הוא תקנה המאפשרת גביית חובות גם לאחר שנת שמיטה. כך כתוב בתורה (ציטוט): וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה... דילוג ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא (דבר' ט"ו 2 - 10). במצב רגיל אנשים לא ילוו כסף לקראת שנת שמיטה, נניח בשנה החמישית או השישית - כי הסיכוי שהכסף יחזור לבעליו הוא קלוש. הבעיה היא, שכאשר לא מלווים כסף – הכלכלה נפגעת. הלל הזקן קבע שהחוב עובר לבית הדין, שעליו אין חובת שמיטה. כך אנשים ימשיכו ללוות ולהלוות, והכלכלה תמשיך להתנהל כסדרה.
בספר החיצוני עליית משה (מאה ראשונה לספירה) נכתב (ציטוט): מלך עז פנים אשר לא יהיה ממשפחת הכוהנים, אדם נורא ולא ידע בושת. ושפט אותם (החשמונאים) כראוי להם והשמיד את ראשיהם בחרב ובמקומות נכחדים וקבר את פגריהם לבל ידע איש איה מקום פגריהם. והרג זקנים ונערים ולא יחמול. אז ימר להם בארצו מפחדו ועשה בהם שפטים כאשר עשו בהם המצרים ועינה אותם ארבע ושלושים שנה (סו"צ. ו' 2 – 6).
מצד אחד מחבר הקטע שמח על מה שהורדוס עולל לחשמונאים. מצד שני הוא הצר על התנהגותו האכזרית של הורדוס. הורדוס עינה את העם ארבע ושלושים שנה. רמז ברור לשעבוד מצרים שנמשך 430 שנה.
המקור המרכזי שלנו לתולדות הורדוס הוא יוספוס פלאביוס. יוספוס נולד 40 שנה לאחר מות הורדוס. רוב החומר בנוגע להורדוס מגיע מחיבורו של ניקולאוס איש דמשק. סופר הלניסטי יליד דמשק, שהיה דיפלומט בשירות הורדוס. ניקולאוס כתב מגוון ספרים, ואחד מהם הוא הביוגרפיה של הורדוס. הביוגרפיה כללה חומר רב על החשמונאים. כל ספרי ניקולאוס אבדו, אך יוספוס התבסס על הביוגרפיה של הורדוס לצרכיו. כבר בספר קדמוניות היהודים יוספוס מתח ביקורת על ניקולאוס (ציטוט בדילוגים): את הבנין הזה (קבר דוד ושלמה) מזכיר גם ניקולאוס כותב דברי הימים שבדורו. אולם כמובן (אינו אומר) שהורדוס גם ירד (לקבר) משום שמבין הוא שזה מעשה לא נאה. גם בשאר העניינים כותב תמיד ניקולאוס את ספרו בדרך זו. שכן מאחר שחי במלכות (הורדוס וישב) אתו בכפיפה אחת כתב (את חיבורו) מתוך חנופה, וכדי לשרתו, והוא נוגע רק בדברים שהביאו לו תהילה, ומשווה פנים הפוכות לדברים רבים שאינן צודקים כגלוי לכל, ושוקד להסתירם בכל (הדרכים). איש זה ברצותו לשוות פנים יפות למות מרים ובניה, שבוצע על ידי המלך בדרך אכזרית כל כך, בדה עליה (עלילת) זנות (ניאוף) ועל הצעירים – התנקשות (בחייו וכך) נהג בכל החיבור. הוא מפליג בשבח מעשיו המתוקנים של המלך, ואילו על המעשים שנעשו שלא כדין – הוא להוט ללמד סניגוריה... שהרי לא חיבר ספר דברי הימים בשביל שאר בני האדם, אלא עשה אותו לשמש למלך. ואילו אנחנו, שהננו ממשפחה קרובה למלכי בית חשמונאי (יוספוס היה כהן)... חשבנו שאין זה נאה לדבר שום דבר שקר עליהם, והרצינו את המאורעות ללא דופי ובמידת הצדק. אף על פי שאנו נוהגים כבוד רב ברבים מצאצאיו של הורדוס המולכים עוד (כיום -> אגריפס השני) (סו"צ. קדמוניות ט"ז, ז. 183 - 187).
האם ניקולאוס היה המקור היחיד של יוספוס? כנראה לא. חיבור נוסף בשם 'ההיסטוריה של המלך הורדוס' מאת פטולמאיס – אבד גם הוא. אולי היה זה מקור נוסף ליוספוס (שמזכיר רק את ניקולאוס). סביר שיוספוס גם השתמש במסורות על פה ואנקדוטות שונות. יוספוס לא 'קנה' במרכאות את כל דברי ניקולאוס, ואף הסביר מדוע. מלבד קרבתו הרגשית לחשמונאים, אפשר שהוא היה בקורתי במיוחד. בפרשת מות מרים החשמונאית היו שני מחנות: מחנה 'מרים הנואפת' (ולכן מותה היה מתבקש) מול מחנה 'הורדוס הרשע' (ולכן הוא רוצח בדם קר). ציור ניקולאוס כמוטה לטובת הורדוס רומז כי היו מי שהאמינו לניקולאוס דווקא... יש אפוא קרב גרסאות, שלמרבה הצער – רק אחת שרדה.
בעוד שמסורת ישראל הורדוס תופס מקום טוב באמצע, הרי במסורת הנוצרית מקומו חשוב הרבה יותר. בסיפור לידת ישו אצל מתי נכתב (ציטוט): וַיְהִי בִּימֵי הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ כַּאֲשֶׁר נוֹלַד יֵשׁוּעַ בְּבֵית־לֶחֶם יְהוּדָה (ישו חייב להיוולד בבית לחם, אם הוא רוצה להיות המשיח) וַיָּבֹאוּ אָמְגוּשִׁים (כהני דת זרטוסתרה) מֵאֶרֶץ מִזְרָח יְרוּשָׁלָיִם׃2 וַיֹּאמְרוּ אַיֵּה מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר יֻלַּד? כִּי רָאִינוּ אֶת־כּוֹכָבוֹ בַּמִּזְרָח וַנָּבֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ׃3 וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ אֶת־ דִּבְרֵיהֶם וַיֶּחֱרַד הוּא וְכָל־יְרוּשָׁלַיִם עִמּוֹ׃ דילוג... 7 אָז קָרָא הוֹרְדוֹס לַאָמְּגוּשׁים בַּסֵּתֶר וַיַּחְקֹר לָדַעַת הָעֵת אֲשֶׁר נִרְאָה הַכּוֹכָב 8 וַיִּשְׁלָחֵם בֵּית־לֶחֶם וַיֹּאמַר לְכוּ חִקְרוּ הֵיטֵב עַל־דְּבַר הַנָּעַר וְהָיָה כִּי־תִמְצְאוּן אֹתוֹ וְהִגַּדְתֶּם לִי וְאָבֹאָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת־לוֹ גַּם־אָנִי׃ דילוג...11 וַיָּבֹאוּ הַבַּיְתָה וַיִּמְצְאוּ אֶת־הַיֶּלֶד עִם־מִרְיָם אִמּוֹ וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּפְתְּחוּ אֶת־אוֹצְרוֹתָם וַיַּקְרִיבוּ לוֹ מִנְחָה זָהָב וּלְבוֹנָה וָמֹר׃12 וַיְצֻוּוּ בַחֲלוֹם לְבִלְתִּי שׁוּב אֶל־הוֹרְדוֹס וַיֵּלְכוּ בְּדֶרֶךְ אַחֵרת אֶל־אַרְצָם (סו"צ. מתי ב' 1 – 12). זהו הסיפור המפורסם על שלושת האמגושים מהמזרח. במסורות מאוחרות יותר האמגושים הפכו לחכמים או מלכים, ואפילו ניתן להם שם: בלתזר, מלכיור וקספר. בבשורה לפי מתי יש המשך דרמטי (ציטוט): הֵם (האמגושים) הָלְכוּ מִשָׁם וְהִנֵּה מַלְאַךְ יְהוָֹה נִרְאָה אֶל־יוֹסֵף בַּחֲלוֹם לֵאמֹר קוּם קַח אֶת־הַיֶּלֶד וְאֶת־אִמּוֹ וּבְרַח־לְךָ מִצְרַיְמָה וֶהְיֵה־שָׁם עַד־אִם אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ כִּי הוֹרְדוֹס מְבַקֵּשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הַנַּעַר
לְקַחְתָּהּ׃ 14 וַיָּקָם וַיִּקַּח אֶת־הַיֶּלֶד וְאֶת־אִמּוֹ לָיְלָה וַיִּבְרַח מִצְרָיְמָה׃ 15 וַיְהִי־שָׁם עַד מוֹת הוֹרְדוֹס לְמַלּאת אֶת־דְּבַר יְהוָֹה בְּיַד הַנָּבִיא לֵאמֹר מִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי׃ (ציטוט מהושע י"א 1). 16 וַיַּרְא הוֹרְדוֹס כִּי הֵתֵלּוּ בוֹ הַאָמְגוּשִׁים וַיִּקְצֹף מְאֹד וַיִּשְׁלַח וַיַּהֲרֹג אֶת־כָּל־ הַיְלָדִים אֲשֶׁר בְּבֵית־ לֶחֶם וּבְכָל־גְּבוּלֶיהָ לְמִבֶּן־שְׁנָתַיִם וּלְמָטָּה לְפִי הָעֵת אֲשֶׁר חָקַר מִפִּי הַאָמְגוּשִׁים 17 אָז הוּקַם הַנֶּאֱמָר בְּפִי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ 18 קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי וּבְכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל־בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ (עד כאן ירמיהו. ל"א 14) 19 וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת הוֹרְדוֹס וְהִנֵּה מַלְאַךְ יְהוָֹה נִרְאָה בַחֲלוֹם אֶל־יוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ 20 וַיֹּאמֶר אֵלָיו קוּם קַח אֶת־הַיֶּלֶד וְאֶת־אִמּוֹ וְלֵךְ שׁוּב אֶל־אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵתוּ הַמְבַקְּשִׁים אֶת־ נֶפֶשׁ הַיָּלֶד׃ 21 וַיָּקָם וַיִּקַח אֶת־הַיֶּלֶד וְאֶת־אִמּוֹ וַיָּבֹא אַרְצָה יִשְׂרָאֵל 22 וּכְשָׁמְעוֹ כִּי אַרְכְלוֹס מָלַךְ בִּיהוּדָה תַּחַת הוֹרְדוֹס אָבִיו וַיִּירָא לָלֶכֶת שָׁמָּה וַיְצֻוֶּה בַחֲלוֹם וַיֵּלֵךְ לוֹ אֶל־אַרְצוֹת הַגָּלִיל׃
23 וַיָּבֹא וַיֵשֶׁב בְּעִיר הַנִּקְרֵאת נְצָרֶת לְמַלּאת הַדָּבָר הַנֶּאֱמָר עַל־פִּי הַנְּבִיאִים כִּי נָצְרִי יִקָּרֵא לוֹ (סו"צ. מתי ב' 13 – 23). הדמיון למשה הוא עצום. ישו עוצב כאן כמשה שני. יש ארבע נקודות דמיון. קודם כל ירידה למצרים בשל סכנה. לאחר מכן טבח התמימים. לאחר מכן מות השונאים. ולבסוף 'יציאת' מצרים.
בספר שמות נכתב (ציטוט): כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן (סו"צ. שמ' א' 24). הוראת פרעה היא מוזרה. הלוא אם רוצים להכחיד את העם מוטב להרוג את הנקבות, לא את הזכרים. אשה יכולה להתעבר פעם אחת בשנה וחצי (נניח). גבר יכול לעבר מאות נשים בשנה. צריך להרוג את הנקבות, לא את הזכרים. חז"ל ענו לתהייה זו (ציטוט): אף על עמו גזר (פרעה הכוונה) ולמה עשה כן? שהיו אסטרולוגין אומרים לו (לפרעה): 'גואל ישראל נתעברה ממנו אמו ואין אנו יודעין אם ישראל הוא או מצרי הוא' דילוג... מה צורך לפרעה לקיים הנקבות? אלא כך היו אומרים (המצרים): נמית הזכרים ונקח הנקבות לנשים, לפי שהיו המצריים שטופים בזימה (סו"צ. שמות רבא א' י"ח). פרעה רצה להרוג את מי שאיים עליו (גואל ישראל). כיון שהוא לא ידע מי זה – אז הוא הרג את כולם.
הורדוס רצה להרוג את מי שאיים עליו (המשיח). כיון שהוא לא ידע מי זה – אז הוא הרג את כולם. בשני המקרים המושיע ניצל מהטבח. הסיפור על הורדוס מציב בעיה חמורה. הורדוס מת בשנת 4 לפני הספירה. אלא אם ישו לא נולד בשנת מינוס אחת... רק נציין פה, שקביעת תאריך הלידה (25.12) ושנת הלידה (מינוס אחת) הינן מאוחרת.
עתה לקראת סוף הסדרה על הורדוס עולות השאלה: מיהו הורדוס? מטורף צמא דם? עבד נרצע של הרומאים? מלך גדול? אבא גרוע? בנאי בעל חזון? מתייון בזוי? איש העולם הגדול? פרנואיד חסר תקנה? תככן פוליטי מהמעלה הראשונה? או אולי ערבוביה של כל אלה? בסופו של דבר לכל אחד יש את הורדוס שלו. מי ההורדוס שלכם?
