דיני הכשרות תופסים מקום מרכזי בחיי היום – יום של היהודי שומר הכשרות, וגם מי שלא שומר – אם הוא חי במדינת ישראל. אם נשאל עובר אורח אקראי באסיה, אמריקה, אפריקה, אנטארקטיקה, אירופה ואוקיאניה - לגבי חוקי הכשרות של היהודים חלק מהם ידע להגיד שיהודים לא אוכלים חזיר. חלק מהם גם ידע להגיש שיהודים לא אוכלים חלב ובשר יחדיו. הם צודקים. אבל אי אכילת חזיר ואי אכילת בשר וחלב יחדיו הם רק חלק מדיני הכשרות.
בפרק זה נדון בפרק שלטעמי הוא המשפיע ביותר בתורה. הלוא הוא ויקרא פרק י"א. יש לו אח קטן העונה לשם דברים י"ד. בפרקים אלה מופיעים עיקר חוקי הכשרות בתורה. אלו הם האדנים עליהם מושתתים חוקי כשרות רבים רבים. דווקא איסור אכילת בשר בחלב אינו מופיע בויקרא י"א, אלא בשולי פרק י"ד. למעשה פרשנות לחמש מילים בדברים י"ד. נתייחס באתר לאיסור אכילת בשר וחלב בקצרה.
הסיבה שאני קורא לפרק זה הפרק המשפיע ביותר בתנ"ך הוא, שבניגוד לרוב המצוות בתורה שמועדן קבוע, כמו קורבנות למשל, או לא קבוע, כמו צרעת למשל, הרי חוקי הכשרות הם יוצאי דופן בכך שאין להם מועד קבוע, אבל הם חלים יום יום בכל פעם שיהודי פותח את פיו על מנת לאכול. דיני הכשרות לופתים את הצורך הקיומי הבסיסי באוכל בכל רגע ורגע. זאת ועוד – דיני הכשרות משפיעים באופן ישיר על הכיס של כל אחד מאיתנו. כל ביקור במכולת או במרכול מושפע ישירות מדיני הכשרות. לכשרות יש מחיר. אין פה שיפוט מוסרי של טוב או רע, אלא ציון עובדה. כדי לאכול כשר – אנשים משלמים יותר. זה בסדר. השקפת עולם עולה כסף לפעמים.
ולאחר ההקדמה הזו בואו נצלול ישירות אל הפרק המשפיע ביותר, על יהודים יש לחדד, בתנ"ך. בסוף הפרק אתייחס להעדר חוקי הכשרות בנצרות.
ויקרא פרק י"א (מעתה ואילך פרק י"א) עוסק בחיות מותרות ואסורות למאכל.
בַּפֶּרק הזה ישנם חוקים בנוגע לחיות המותרות באכילה וכאלה שאינן מותרות באכילה. במהלך השנים התפתחו הלכות מורכבות בנוגע לשחיטת חיות המותרות לאכילה. באופן עקרוני, כל אדם יכול לשחוט למאכל. אולם הכללים והחוקים הם כה מורכבים, עד שבפועל רק מומחים לדבר עושים זאת (כמו מילה). אחדד ואציין, כי רק חיות מותרות משחיטה כשרה – בשרן מותר במאכל, לשומרי כשרות. חוקי הכשרות היהודים הם כה מחמירים, עד שמוסלמי יכול לאכול משחיטה יהודית (הנחשבת כ'חלאל').
ובשעה טובה ומוצלחת נתחיל בפרק (ציטוט): וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם. ב דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. ג כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ (סו"צ. ויק' י"א 1- 3). החוק הוא מאוד פשוט – מותר לאכול כל חיה ההולכת על הארץ (בהמשך הפרק יש התייחסות לחיות שוחות, עפות ומנתרות) המקיימת את כל התנאים הבאים: התנאי הראשון הוא שהיא מפריסה פרסה. התנאי השני הוא שהיא שוסעת שסע. והתנאי השלישי שהיא מעלה גרה. ציינתי שמותר לאכול כל חיה המקיימת את התנאים הללו, אבל זה לא מדויק לחלוטין. יש כמה חיות המקיימות את התנאים הללו, אבל לא אוכלים אותן. נזכיר אותן בהמשך.
בואו נבין מהי משמעות התנאים הללו למעשה. נתחיל במפריס פרסה. מהי בעצם פרסה? פרסה היא אצבעות מאוחדות (שתיים או יותר), אצל יונקים מסוימים, המחוזקות בקרטין. קרטין הינו חלבון סיבי הנמצא בציפורניים או בשיער למשל. החיזוק בקרטין נועד לכך, שהפרסה תוכל לשאת את משקל החיה, ולהגן על כף הרגל. מעין 'נעל' טבעית. הפרסות גדלות כל הזמן. הליכת החיה בעלת הפרסה שוחקת את הפרסה מנגד, כך שהאיזון נשמר. אצל סוסים בשירות האדם מותקנת פרסה מלאכותית על מנת למנוע שחיקה מוגברת. מסיבה לא ברורה הפרסה המלאכותית נחשבת כמביאה מזל טוב.
התנאי השני, התלוי בראשון, הוא שוסעת שסע. הפרסה צריכה להתחלק לשניים על ידי שסע. כלומר שתי אצבעות התאחדו להן, וּשְלוש הנותרות התאחדו בנפרד. דהיינו לא כל החמש התאחדו. תנאי זה תלוי בתנאי הראשון, כי אם יש אצבעות ואין פרסה – ממילא השסע לא יכול להתקיים. צירוף שתי התכונות הללו, מצמצם את הרשימה האפשרית. התנאי השלישי מצמצם את הרשימה עוד יותר. התנאי השלישי הוא העלאת גרה. למה הכוונה? לחיות הניזונות מעשב יש בעיה: לתאית בעשב יש ערך קלורי גבוה וחומרי הזנה ראויים אמנם, אבל היונקים השונים אינם יכולים לעכל את התאית. מי שצורך תאית סתם כך מבזבז את זמנו לריק מבחינה קלורית. הפתרון לבעיה הוא פשוט: מיצוי התאית ועיכולה בסדרת פעולות ממושכת באמצעות חיידקים המפרקים תאית. זאת ועוד, ניתן לאכול עשב רב במקום אחד, ולהמשיך את תהליך העיכול במקום אחר מוגן יותר. לפיכך קיבתם של מעלי הגרה מורכבת מארבע קיבות בעצם. תהליך העלאת הגרה מתבצע כך: בשלב הראשון המזון נבלע יחד עם רוק רב, ויורד אל שק הקרוי ה'כרס', ואל שק נוסף הקרוי 'בית הכוסות'. שם ישנם חיידקים המתחילים בפירוק המזון, אשר עובר התססה ומתפרק לחלקים קטנים יותר. לאחר מכן המזון עולה בחזרה לפה (דרך הושט), נלעס היטב ומתערבב ברוק – זו העלאת גרה. הלעיסה הממושכת של מזון שעולה מהקיבה. קצת מזכיר לעיסת מסטיק. בשלב זה המזון שב ל'כרס' ואל 'בית הכוסות' וחוזר חלילה לפה עד לפירוקו לחלקים בגודל קטן דיו, שיכולים לעבור ל'קיבת העלעלים' (המכונה הֶמְסֵס). בהמסס נספגים רוב הנוזלים, ושאר המוצקים עוברים לקיבה נוספת המכונה 'קיבת המיצים'. בקיבה זו המזון המוצק מתחיל להתעכל, עובר למעיים, ומשם השאריות נפלטות החוצה. צירוף כל התנאים הללו יוצר רשימה מאוד מצומצמת של בעלי חיים. העלאת הגרה מבטיחה שמדובר בחיות צמחוניות וצמחוניות בלבד. חיות טורפות (בין אם הן קרניבוריות, כלומר אוכלות רק בשר, או אומניבוריות כלומר אוכלות כל) משיגות ערך קלורי גבוה מבשר החיה שנאכלה.
מיקוד הרשימה במיני יונקים צמחוניים מעטים משמעו הוא, שביהדות אסור לאכול חיות שאינן הרביבוריות, כלומר צמחוניות לחלוטין, קל וחומר חיות טורפות.
ציינתי קודם לכן, כי הכללים הללו מאפשרים לאכול כל יונק העונה על הדרישות הללו, אך יש בעלי חיים המקיימים את שלושת התנאים הללו אך אינם כשרים למאכל. כך למשל ישנו הבבירוסה החי באינדונזיה, שעונה על התנאים לכאורה (כולל קיבת ארבעה חלקים), ואף כונה בשעתו 'חזיר כשר', אך אין אוכלים אותו. כך גם הג'ירפה העונה על שלושת התנאים אבל גם אותה לא אוכלים. ההסבר המקובל 'אין מסורת שחיטה'. במילים אחרות 'אל תבלבלו את המח עם חיות לא מוכרות. פרה, כבש ועז – הם בסדר גמור'.
בעוד שהתנאי של העלאת גרה די מובן, הרי ענין הפרסה יכול לעורר תמיהה, ואין לי תשובה טובה לתמיהה.
על מנת לחדד להדגיש, ולמנוע התחכמויות ואי הבנות מובאת רשימה של חיות אסורות באכילה, כיוון שאינן עומדות בכל התנאים, אלא רק בחלק מהם (ציטוט): אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה: אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס--טָמֵא הוּא, לָכֶם. ה וְאֶת-הַשָּׁפָן, כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה, לֹא יַפְרִיס; טָמֵא הוּא, לָכֶם. ו וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת, כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא, וּפַרְסָה, לֹא הִפְרִיסָה; טְמֵאָה הִוא, לָכֶם. ז וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא, גֵּרָה לֹא-יִגָּר; טָמֵא הוּא, לָכֶם. ח מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ; טְמֵאִים הֵם, לָכֶם (סו"צ. ויק' י"א 4 - 8). עיון ברשימה מגלה שתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא של בעלי חיים מעלי גרה, אך שאינם מפריסי פרסה. הקבוצה כוללת את הגמל, השפן (לא הקטן) והארנבת. הגמל הוא הגמל המוכר. השפן הוא, ככל הנראה, שפן הסלע, שכשמו כן הוא, נפוץ בסלעים (כמו בעין גדי וראש הנקרה. חבר מועצת החכמים חיים ארמון ציין שגם במעלות הם נפוצים), והארנבת היא החיה ארוכת האוזניים שקוסמים שולפים מהכובע. אני יודע שאתם קהל אינטליגנטי, היודע את ההבדל בין שפן לארנבת, ויודע שהקוסם שולף מכובעו ארנב ולא שפן.
הקבוצה השניה כוללת בעל חיים אחד, המפריס פרסה ושוסע שסע, אך אינו מעלה גרה. החיה שהפכה לסמל הטומאה – הַחזיר. לא ברור מדוע דווקא החזיר הפך לסמל. אולי כי הפרסה והשסע הם סימנים חיצוניים שקל להבחין בהם, ואילו העלאת גרה היא משהו פחות בולט. אז החזיר כאילו 'מרמה' במרכאות את היהודי התמים. ומוכר המדרש על ההשוואה בין עשו לחזיר (ציטוט): וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה (מובאה מבראשית כ"ו 34) הדא הוא דכתיב (זה הוא שכתוב. ומצטטים פסוק מתהלים פ' 14). יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר. רבי פנחס בשם רבי סימון: מכל הבניאין לא פירסמה אלא שניים. משה ואסף. משה אמר (ציטוט מדברים י"ד 17): וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא. אסף אמר (הכוונה היא למזמור פ' בתהלים שבכותרתו כתוב: עֵדוּת לְאָסָף). יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר. למה הוא משלה בחזיר? אלא מה, חזיר הזה בשעה שהוא רובץ, הוא מפשיט את טלפיו כלומר שאני טהור – כך מלכות זאת הרשעה (הכוונה לעשו שהוא אדום, שהוא הכינוי לרומי) גוזלת ורומסת (כלומר הרומאים נראים נחמדים אבל בפועל הם רשעים. סו"צ בראשית רבה ס"ה א).
החיות שנזכרו היכולות לבלבל (גמל, שפן, ארנב וחזיר) – אין לאכול אותן, ואפילו אסור לגעת בנבלתם. אם כי ספק האם הקפידו על אי נגיעה בנבלה. הלוא אם אחד מהם מת בחצרי, ולא ארחיק ואקבור את הגופה – יהיה פה מפגע תברואתי רציני ביותר.
אבותינו עובדי האדמה שהכירו את יונקי היבשה בצורה טובה מאוד, הכירו פחות את שוכני הים. פה הכלל פשוט למדי ואינו דורש התעמקות רבה מדי. זאת ועוד התנאים שהוצבו לחיות ים כוללים קבוצה גדולה מאוד של מינים. אז מה מותר לאכול מבין חיות המים? (ציטוט): אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים--אֹתָם תֹּאכֵלוּ (סו"צ. ויק' י"א 9). כל יצור ימי שיש לו גם סנפיר וגם קשקשים – מותר באכילה.
בפועל מדובר בדגים ולא במה שמכונה 'פירות ים' לסוגיהם השונים (כדוגמת תְּמנונים, רכיכות, חסילונים, סרטנים וכיוצא בזה. כיוון שהתנאים הם סנפיר וקשקשת אין מניעה לאכול דגים טורפים. כך הדג האהוב יאורן המוכר יותר כ'נסיכת הנילוס' הוא דג טורף, כולל בני מינו. כלומר מי שאוכל את נסיכת הנילוס עלול לאכול נסיכת נילוס ממולאת בנסיכת נילוס... סוג של גפילטע פיש אם תרצו.
בעקרון מספיק סנפיר אחד ושני קשקשים. שוב, כדי למנוע אי הבנות והתחכמויות יש הדגשה (ציטוט): וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם, וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם--שֶׁקֶץ הֵם, לָכֶם. יא וְשֶׁקֶץ, יִהְיוּ לָכֶם; מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וְאֶת-נִבְלָתָם
תְּשַׁקֵּצוּ. יב כֹּל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּמָּיִם--שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם (סו"צ. ויק' י"א 10 – 12). שימו לב להכרות הכה מועטה של אבותינו עם החי במים. לא רק שאין להם סנפיר וקשקשת – אין להם גם שם, אלא תואר כללי: 'שקץ'...
נרים מבטנו מהמים אל השמיים אל ממלכת העופות (ציטוט): וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם: אֶת-הַנֶּשֶׁר, וְאֶת-הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה. יד וְאֶת-הַדָּאָה--וְאֶת-הָאַיָּה, לְמִינָהּ. טו אֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ. טז וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ. יז וְאֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַשָּׁלָךְ, וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף. יח וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת, וְאֶת-הָרָחָם. יט וְאֵת, הַחֲסִידָה, הָאֲנָפָה, לְמִינָהּ; וְאֶת-הַדּוּכִיפַת, וְאֶת-הָעֲטַלֵּף (סו"צ. ויק' י"א 13 – 19). רשימה זו שונה מהקודמות כיוון שאינה מגדירה את התנאים לעופות, אלא מפרטת אלו עופות אסורים באכילה. כבר אציין שלא כל הפרטים ברשימה מזוהים בוודאות כיום. אבל על סמך היונקים ניתן לשער כי ציפורים שאוכלות בשר – אסורות באכילה. כל השאר – מותרות. רובן לפחות. ושוב – לא כל המינים ברשימה מזוהים כיום בוודאות. אך ברור שהם קרובים כך או אחרת למינים הקרויים כך כיום.
אֶת-הַנֶּשֶׁר, וְאֶת-הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה – אלו הם דורסי יום. ישנה אי הסכמה האם הנשר כיום הוא הנשר המקראי. אך בין אם הוא במובנו המודרני כאוכל נבלות, ובין אם הוא עוף דורס – הרי הוא אסור באכילה. וְאֶת-הַדָּאָה--וְאֶת-הָאַיָּה, לְמִינָהּ – כפי הנראה עופות שהם ציידי מכרסמים וחרקים. אֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ -כל סוגי העורבים. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ – כאן הפרשנים כבר נחלקים. האם בת היענה היא היען של ימינו או עוף דורס כלשהו? התחמס הוא עוף שאינו מזוהה. יש המזהים אותו עם בז, ויש הסבורים שהוא דורס לילה אוכל חרקים כלשהו. בז אגב, אינו קרוב של העיט, אלא קרוב של התוכי. הדמיון בין העיט לבז, שבעבר כינס אותם באותה משפחה, הוא מה שמכונה 'אבולוציה מתכנסת'. מינים שונים הופכים דומים זה לזה בשל הסתגלותם לתנאי מחיה דומים. נראה כי השחף הוא הציפור הימית המוכרת בשמה זה כיום. ונץ – כפי הנראה הנץ של ימינו. וְאֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַשָּׁלָךְ, וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף. יח וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת, וְאֶת-הָרָחָם. רשימה זו כוללת כמה סוגי דורסים. כוס, ינשוף ותנשמת – דורסי לילה. שלך ככל הנראה דורס ימי. ואילו קאת ורחם גם הם דורסי יום. בתרגום השבעים תרגמו את הקאת כ-פליקן. מה שגרר זיהוי מוטעה עם שקנאי. יש המזהים את הקאת עם החוברה -עוף מדברי. וְאֵת, הַחֲסִידָה, הָאֲנָפָה, לְמִינָהּ; וְאֶת-הַדּוּכִיפַת, וְאֶת-הָעֲטַלֵּף. סביר כי מדובר באותם מינים הקרויים כך כיום. יש בעיה אחת בעובדה שעטלף אינו עוף אלא יונק. לדעתי זו בעיה מדומה. כותב הפרק ידע שעטלפה ממליטה גורים ומניקה אותם. הוא כתב על מה שמותר ואסור לאכול. אני מזכיר שהתנ"ך אינו ספר זואולוגיה, ומחבר הפרק לא נכנס לדקויות של עוף לעומת יונק. זה עף? יופי. אז אותו אל תאכלו.
מהציפורים (ההולכות על 2) עוברים לבעלי כנף אחרים ההולכים על ארבע רגליים ומעלה– החרקים. שימו לב שגם חרקים מוגדרים כעוף. כך שהגדרת העטלף כעוף אינה חריגה (ציטוט): כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע--שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם. כא אַךְ אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע: אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ. כב אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם, תֹּאכֵלוּ--אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ; וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת-הֶחָגָב לְמִינֵהוּ. כג וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, אֲשֶׁר-לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם--שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם (סו"צ. ויק' י"א 20 – 23). באופן כללי אסור לאכול חרקים. מלבד: אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ – אלה אשר להם שתי רגלי ניתור בולטות מלבד שאר הרגליים. כלומר: אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ; וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת-הֶחָגָב לְמִינֵהוּ – מדובר בסוגי ארבה שונים. מאילה עולה השאלה: מדוע חרקים אלה הוחרגו מהרשימה. התשובה לדעתי היא פשוטה, ובענין זה אני הולך בעקבות גדולים ממני. כאשר הארבה פושט על השדות, ולא נותר מה לאכול – הברירה היא בין ארבה לבין לגווע ברעב פשוטו כמשמעו. אז כיוון שבאנו לחיות ולא למות – אז במקרה קיצוני מותר לאכול את הארבה לסוגיו.
המשך הפרק דן בעניני טומאת הנבלה. כידוע טומאת המת היא הטומאה החמורה ביותר ביהדות. אז טומאת הנבלה היא תת סעיף של טומאת המת (ציטוט): וּלְאֵלֶּה, תִּטַּמָּאוּ; כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. כה וְכָל-הַנֹּשֵׂא, מִנִּבְלָתָם--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. כו לְכָל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת, וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה--טְמֵאִים הֵם, לָכֶם; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִטְמָא. כז וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-כַּפָּיו, בְּכָל-הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל-אַרְבַּע--טְמֵאִים הֵם, לָכֶם; כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. כח וְהַנֹּשֵׂא, אֶת-נִבְלָתָם--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב; טְמֵאִים הֵמָּה, לָכֶם (סו"צ. ויק' י"א 24 – 28). כל הבא במגע עם נבלת בהמה שאינה כשרה למאכל הופך לטמא (ובמשתמע: מגע עם חיה טמאה בעודה בחיים – זה בסדר). ישנה תזכורת לסימנים: מפריס פרסה ולא שוסע שסע, ואינו מעלה גרה. גם מי שהולך על כרית כף הרגל (הוֹלֵךְ עַל-כַּפָּיו) נבלתו טמאה (כלב, חתול, פיל, דב...). הטומאה נמשכת עד הערב, ומחייבת את כביסת הבגדים (שנגעו בבהמה הלא טהורה).
מי שנטמא במגע, אסור במגע עם אנשים אחרים (שלא יעביר את הטומאה).
והנה אלה שהולכים וגופם קרוב לקרקע: מכרסמים וזוחלים (ציטוט): וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא, בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ: הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר, וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. ל וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה; וְהַחֹמֶט, וְהַתִּנְשָׁמֶת. לא אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם, בְּכָל-הַשָּׁרֶץ; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב (סו"צ. יק' י"א 29 – 31). גם פה לא כל המינים מזוהים. נראה כי צב אינו צב השריון המוכר לנו, אלא חרדון או קרפדה. הָאֲנָקָה – היא אולי שממית. וְהַתִּנְשָׁמֶת - לאור העובדה שהיא נזכרה כבר בעופות יש המזהים את התנשמת פה עם הזיקית. נמשיך (ציטוט): וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל-עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא, מִכָּל-כְּלִי-עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ-עוֹר אוֹ שָׂק, כָּל-כְּלִי, אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם; בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב, וְטָהֵר. לג וְכָל-כְּלִי-חֶרֶשׂ--אֲשֶׁר-יִפֹּל מֵהֶם, אֶל-תּוֹכוֹ: כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ. לד מִכָּל-הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם--יִטְמָא; וְכָל-מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה, בְּכָל-כְּלִי יִטְמָא. לה וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו, יִטְמָא--תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ, טְמֵאִים הֵם; וּטְמֵאִים, יִהְיוּ לָכֶם (סו"צ. ויק' י"א 32 – 35). החיות הללו שנזכרו מטמאות הכל: כלי עץ, בגדים, עורות, שקים, כלי מלאכה, כלי חרס, מאכלים, משקאות, תנור וכיריים. כלי חרס, תנור (טאבון) וכיריים – לשבור. אוכל ומשקה - זורקים.
מה קורה אם הנבלה נגעה בעצם המצוי בטבע (ציטוט): אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה-מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר; וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא. לז וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם, עַל-כָּל-זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ--טָהוֹר, הוּא. לח וְכִי יֻתַּן-מַיִם עַל-זֶרַע, וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו--טָמֵא הוּא, לָכֶם. לט וְכִי יָמוּת מִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר-הִיא לָכֶם לְאָכְלָה--הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. מ וְהָאֹכֵל, מִנִּבְלָתָהּ--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב; וְהַנֹּשֵׂא, אֶת-נִבְלָתָהּ--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב (סו"צ. ויק י"א 36 – 40). מקור מים – לא מקבל טומאה. גם כי זה לא מעשי, וגם כי מים מטהרים. זרעים גם לא מקבלים טומאה. ממילא זורעים אותם. גם מי שאכל מנבלת חיה טהורה (שלא נשחטה) טמא עד הערב. הוא צריך לכבס את בגדיו. מהאיסור אנו למדים שהיו כאלה שאכלו נבלות של בהמות טהורות. ענין כלכלי ככל הנראה.
הפרק מסתיים בסיכום כללי, מעין חזרה לקראת המבחן (ציטוט): וְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--שֶׁקֶץ הוּא, לֹא יֵאָכֵל. מב כֹּל הוֹלֵךְ עַל-גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע, עַד כָּל-מַרְבֵּה רַגְלַיִם, לְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--לֹא תֹאכְלוּם, כִּי-שֶׁקֶץ הֵם. מג אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם. מד כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. מה כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. מו זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה, וְהָעוֹף, וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם; וּלְכָל-נֶפֶשׁ, הַשֹּׁרֶצֶת עַל-הָאָרֶץ. מז לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל (וסו"צ יק' י"א 41 – 47). זוהי חזרה על מה אסור, והדגשה כי העם צריך להיות קדוש כי אלהיו קדוש.
נעבור על דברים פרק י"ד בקצרה, בדגש על החלקים השונים. כלומר לא אקרא הכל, אלא רק מה ששונה (ציטוט): לֹא תֹאכַל, כָּל-תּוֹעֵבָה. ד זֹאת הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים. ה אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר. (פירוט שמי של חיות, ואז התנאים הכלליים: פרסה, שסע, גרה, סנפיר וקשקשת. דלגתי על התנאים אל העופות) ו וְכָל-בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ. ז
אַךְ אֶת-זֶה לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה, הַשְּׁסוּעָה: אֶת-הַגָּמָל וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת וְאֶת-הַשָּׁפָן כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה, וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ--טְמֵאִים הֵם, לָכֶם. ח וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְלֹא גֵרָה--טָמֵא הוּא, לָכֶם; מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ. ט אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, תֹּאכֵלוּ. י וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, לֹא תֹאכֵלוּ--טָמֵא הוּא, לָכֶם. יא כָּל-צִפּוֹר טְהֹרָה, תֹּאכֵלוּ.
(עקרון כללי. אדלג על הפירוט וגם כאן אציין את השונה לעומת ויקרא י"א) יב וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא-תֹאכְלוּ מֵהֶם: הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס, וְהָעָזְנִיָּה. יג וְהָרָאָה, (בויקרא: דאה. חילופי ד' ור') וְאֶת-הָאַיָּה, וְהַדַּיָּה, (תוספת) לְמִינָהּ יד וְאֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ. טו וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ. טז אֶת-הַכּוֹס (נ"א: והשלך. פה הוא זז קדימה) וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף, וְהַתִּנְשָׁמֶת. יז וְהַקָּאָת וְאֶת-הָרָחָמָה (בויקרא: רחם. הבדל לא משמעותי), וְאֶת-הַשָּׁלָךְ יח וְהַחֲסִידָה, וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ; וְהַדּוּכִיפַת, וְהָעֲטַלֵּף. יט וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, טָמֵא הוּא לָכֶם: לֹא, יֵאָכֵלוּ. כ כָּל-עוֹף טָהוֹר, תֹּאכֵלוּ. אין התייחסות לחרקים ולחיות צמודות קרקע. כא לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי--כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ (סו"צ. דב' י"ד 3 – 21). הרשימה בספר דברים קצרה יותר, ברורה יותר ובהירה יותר. מתחילים במה מותר לאכול: שור, שה כשבים, שה עזים (לא ברור מדוע לא כתבו 'גדי'), איל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר. רוב המינים מזוהים, והם ככל הנראה החיות הקרויות כך כיום. הזמר אינו מזוהה, אם כי יש המשערים כי מדובר בג'ירפה, שהיא אכן מפריסה פרסה, שוסעת שסע ומעלה גרה. משום מה לא אוכלים ג'ירפה. ההסבר הוא כי אין מסורת אכילה. לדעתי קשה לשחוט ג'ירפה, כי קשה למצוא את הצוואר.
את הנבלה יש לתת לגר, כלומר מי שאינו מעם ישאל וגר בקרב עם ישראל (רק בתקופה מאוחרת בהרבה המילה 'גר' תציין מי שהתייהד). וכן ניתן למכור את הנבלה ללא יהודי לצרכיו שלו. ובסוף יש תוספת: לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ. וההמשך כידוע: 'הוא לא בישל כבוד הרב. הוא לא בישל'.
מפשוטו של מקרא עולה כי אסור לבשל גדי בחלב אמו. כך מבינים זאת הקראים, שאינם מבשלים גדי בחלב אמו, אך אין להם בעיה לאכול עגל בחלב פרתו. האיסור 'לא תבשל גדי בחלב אמו' מופיע בתורה שלוש פעמים. מכך הסיקו חז"ל שלא רק שאסור לבשל, אלא אסור גם ליהנות, ובתום תהליך ארוך בדיון התלמודי - האיסור הורחב להפרדה מוחלטת בין בשר לחלב. בשלב מאוחר יותר גם העוף נכנס לתמונה, וכיום יש כאלה שגם לא אוכלים דג בחלב. אבל זו החמרה על החמרה על החמרה. התפתחות מעניינת בתחום נרשמה לאחרונה עם צאת החלב ללא חלב. שמרים מהונדסים גנטית מייצרים חלבוני חלב, אליהם מוסיפים מים, סוכר ושומן צמחי – ומקבלים חיקוי מדויק של חלב. חלב לכל דבר וענין מלבד העובדה שהוא לא עבר בעטיני הפרה. המוצר קיים כבר במרכולים והוא פרווה. במבחן טעימה עיוור בנות המשפחה לא הצליחו להבדיל בין חלב פרה לחלב שלא מפרה. רק נטע התותחית זיהתה. טוב מרוב 'איזה קטע תנ"ך עם נטע' התחדד חוש הטעם שלה. כך שאם תראו אדם שומר כשרות שותה אחרי ארוחת צהריים קפה הפוך בחלב שאינו תחליף – סביר כי מדובר בחלב פרווה.
חוקי הכשרות נרמזו בסיפור המבול. כך נכתב בפעם הראשונה (ציטוט): וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה--לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ. כ מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ--שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת (סו"צ. ברא' ו' 19 – 20). כלומר נח צריך להביא שניים שניים מכל מין. האריה והממותה, הגמל והשיבוטה וגם ההיפופוטם. בפרק הבא יש עדכון (ציטוט): מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. ג גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ (סו"צ. ברא ז' 2 - 4). במקרה זה נח נדרש להביא שבעה זוגות מכל בהמה טהורה, ושניים מבהמה לא טהורה. וכן שבעה זוגות מכל עוף השמים. הסיבה להבאת שבעה זוגות של חיה טהורה תתברר, לאחר היציאה מהתיבה (ציטוט): וַיֵּצֵא-נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו, אִתּוֹ. יט כָּל-הַחַיָּה, כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף, כֹּל, רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ--לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה. כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ (סו"צ. ברא' ח' 8 - 10). נח יצא מהתיבה והקריב קרבנות תודה לאלהים, שהִציל אותו ואת בני ביתו מהמבול. לא יעלה על הדעת שנח יקריב סתם חיה. הוא הקריב רק בהמות ועופות טהורים. זו הסיבה שהוא העלה מלכתחילה שבעה זוגות. הוא יכול להקריב עד ששה זוגות, וזוג אחד להשאיר כגרעין רביה למען הדורות הבאים.
אחד ההבדלים הבולטים בין היהדות לנצרות הם חוקי הכשרות. הנצרות יצאה מהיהדות, והם רואים בעצמם את ישראל האמתי. הברית בין האל לעמו ישראל נשללה מהצאצאים הביולוגים של עם ישראל, המכונים 'ישראל שבבשר', ועברה אל הצאצאים הרוחניים שלהם המכונים 'ישראל שברוח'. כיוון שהיהודים לא מיהרו להצטרף בהמוניהם אל המשיח לכאורה, הרי ראשוני הנוצרים פנו עורף ליהדות ופנו לעשות נפשות בקרב אומות העולם. בין הנצרות (שהיא עדיין חלק מהיהדות) לבין אומות העולם עמד מחסום אדיר בדמות חוקי התורה. בעיקר מילה וכשרות. התיאולוגיה הנוצרית פתרה את הענין בהכריזה, שישו במותו כיפר על החטא הקדמון וביטל למעשה את מצוות התורה. עכשיו יש ברית חדשה. הסיפור על ביטול חוקי הכשרות מופיע בברית החדשה בספר 'מעשי השליחים' (ציטוט): לְמָחֳרָת, כַּאֲשֶׁר נָסְעוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִתְקָרְבוּ אֶל הָעִיר (הכוונה היא לעבדי קורנליוס, שהלכו ליפו), עָלָה כֵּיפָא (הוא שמעון בר יונה, הוא פטרוס) אֶל הַגַּג לְהִתְפַּלֵּל; זֶה הָיָה בְּעֵרֶךְ בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם. 10 הוּא הָיָה רָעֵב וְרָצָה לֶאֱכֹל. אֲבָל בְּעֵת שֶׁהֵכִינוּ אֶת הָאֹכֶל הָיְתָה עָלָיו הָרוּחַ 11וְהִנֵּה הוּא רוֹאֶה אֶת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְיוֹרֵד אֵיזֶה כְּלִי דּוֹמֶה לְמִפְרָשׂ גָּדוֹל, מוּרָד בְּאַרְבַּע קְצוֹתָיו אֶל הָאָרֶץ,
12 וּבוֹ מִכָּל חַיּוֹת הָאָרֶץ וְהָרְמָשִׂים וּמִכָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם. 13 וְקוֹל הָיָה אֵלָיו: "קוּם, כֵּיפָא, שְׁחַט וֶאֱכֹל!" 14 אָמַר כֵּיפָא: "בְּשׁוּם פָּנִים לֹא, אֲדוֹנִי, כִּי מֵעוֹלָם לֹא אָכַלְתִּי שׁוּם פִּגּוּל וְטָמֵא." 15 שֵׁנִית הָיָה הַקּוֹל אֵלָיו: "לַאֲשֶׁר טִהֵר אֱלֹהִים, אַתָּה אַל תִּקְרָא 'טָמֵא'."16
כָּךְ הָיָה שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים וּמִיָּד נִלְקַח הַכְּלִי הַשָּׁמַיְמָה (סו"צ. מעה"ש י' 9 – 15).
כך פטרה הנצרות את עצמה מחוקי הכשרות. אם האל הטוב והמיטיב ברא את זה – זה לא יכול להיות טמא. לכן מותר לאכול את זה. בכך הוסר אחד המחסומים העיקריים בין הדת החדשה לבין עולם ההלניסטי, שלא הבין מדוע יש להימנע מאכילת חיות מסוימות.
והנה סיכום הפרק: בפרק זה דנו בחוקי הכשרות המופיעים בויקרא י"א ובדברים י"ד. הסברנו מהם שלושת התנאים לאכילת יונקים, שני התנאים לאכילת דגים, ומה קורה בתחום העופות והחרקים. וכן הזכרנו מדוע הנוצרים אינם שומרי על כשרות.
