בפעם שעברה סיימו בקורות יריחו בספר יהושע. בפרק זה נמשיך בעלילות יריחו בתנ"ך.
לתומי סברתי שיריחו נזכרת בסיפור אהוד בן גרא. אבל העיר אינה נזכרת אלא נרמזת (ציטוט): וַיֵּלֶךְ (עגלון מלך מואב הכוונה), וַיַּךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וַיִּירְשׁוּ, אֶת-עִיר הַתְּמָרִים (סו"צ שופ' ג' 13). הפרשנות המקובלת היא שעיר התמרים היא יריחו. זיהוי זה מתבסס על היות יריחו מרכז גידול תמרים, וגם על ספר דברים. ככתוב: יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים. וכן איזכור של יריחו עיר התמרים בדברי הימים. אגב, רק בסוף הסיפור מתברר שאהוד רצח את עגלון ממערב לירדן. כלומר ביריחו (ציטוט): וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב, וְלֹא-נָתְנוּ אִישׁ, לַעֲבֹר (סו"צ. שם 28). מואב נמצאת מזרחית לנהר הירדן. אין להם סיבה לברוח ממזרח למערב, אלא להיפך. השאלה היא מדוע לא נקב המחבר בשם המפורש יריחו, אלא השתמש ברמז 'עיר התמרים'? לדעתי המחבר או העורך ידע שיהושע הרס את יריחו עד היסוד. אז כיצד הגיע אהוד להגיש מנחה לעגלון ביריחו ההרוסה לכאורה? יריחו הומרה בשם רומז, כך שניתן לטעון שזה לא יריחו גופא, אלא אתר ליד.
האזכור הבא של יריחו כבר מתנגש חזיתית עם המידע ביהושע על הרס העיר.
מלך בני עמון מת. דוד שלח משלחת ניחומים אל חנון בנו. עבדי חנון חשדו כי משלחת הניחומים היא למעשה משלחת ריגול. חנון חתך את בגדי חברי המשלחת עד שתותיהם (עד ישבנם), וגילח את חצי זקנם. וכך בבגד מוזר, וגילוח משונה הם הלכו מושפלים ונכלמים בחזרה אל מכורתם. דוד לא שתק על העלבון החמור הזה, ויצא למלחמה בבני עמון, במהלכה אירע סיפור בת שבע. אבל החשוב לענייננו היא תגובת דוד (ציטוט): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ, עַד-יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם (סו"צ שמ"ב י' 5. וכן בנוסח דומה בדה"א י"ט 5). רגע! אז יש ישוב ביריחו או אין? גם פה היו פרשנים שנדחקו וטענו, כי מדובר ביריחו אחרת. סמוכה ליריחו של יהושע.
האזכור הבא של יריחו מזכיר במפורש את יהושע. בתיאור עליית אחאב למלוכה נכתב (ציטוט): בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל, בֵּית הָאֱלִי--אֶת-יְרִיחֹה: בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ, ובשגיב (וּבִשְׂגוּב) צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ, כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן (סו"צ. מל"א ט"ז 34). כמה נקודות עולות מסיפור זה. הראשונה היא שאחאב מלך ישראל הבין את התועלת הכלכלית מפיתוח יריחו וקומם אותה מהריסותיה. השניה היא שקללת יהושע התגשמה במלואה. בואו נזכיר את קללת יהושע (ציטוט): וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ, בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת-הָעִיר הַזֹּאת אֶת-יְרִיחוֹ--בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה, וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ (סו"צ. יהו' ו' 26). כלומר מי שיבנה את יריחו הרי, בִּיסוּד העיר ימות בנו הבכור, ובסיום הבניה, כלומר הצבת שערי העיר, ימות בנו הצעיר. לא נאמר במפורש אבל הגיוני, ששאר הבנים ימותו לפי התקדמות הבניה. כך בדיוק קרה לחיאל בית האלי. אבירם בכורו מת עם ירית אבן הפינה, ושגוב צעירו מת כאשר הוצבו דלתות העיר. קיום דבר ה' הוא רכיב מהותי בספר מלכים. ואין כאן מקום להאריך. הנקודה השלישית היא לשונית. העברית הכתובה החלה את דרכה כשפה עיצורית מלאה. אין אימות קריאה. כך התיבה ד' ב' ר' יכולה להיות דַּבַר, דֶּבֶר, דִּבֶּר וכיוצא בזה. במאה התשיעית החלו להיכנס אימות קריאה לסופי מילים, ובמאה השישית גם לאמצע המילים. כך מוצאים במקרא את אותה המילה, לפעמים באותו פסוק, הכתובה בכתיב חסר, מלא חלקי או מלא. בשלב הזה האות ה"א ייצגה את התנועה A כמו עלָה, את התנועה E כמו עלֶה, ואת התנועה O כמו עלֹה נעלה. כך למשל בכתובת 'יהו אשר על הבית' (והיה לנו פרק על הכתובת. פרק 256. בדף הפרק צרפתי קישור) נכתב (ציטוט): אין פה כסף וזהב, כי אם עצמותיו ועצמת אמתה אתה (סו"צ). המילים אמתו אתו נכתבו בה"א בסוף. במהלך השנים האות ו"ו עמסה על שכמה את התנועה O, כמו מעילו, ילדו או ימשיך כבודו. אבל האות ה"א המשיכה לייצג את התנועה O בשמות ובמילים שקפאו כגון: פה, כה, שלמה, פרעה, גילה, שילה וכיוצא בזה. למעשה כבר בתנ"ך עצמו, בספרים המאוחרים העיר שילה מופיעה באות ו"ו. עכשיו זה הופך למעניין. הפסוק על חיאל בית האלי הוא המקום היחיד בתנ"ך בו השם יריחו נכתב בה"א. י' ר' י' ח' ה'. כלומר, פסוק זה נכתב סמוך לזמן האירועים. במאה התשיעית או השמינית לפני הספירה, ואינו תוספת מאוחרת של עורך ספר מלכים. בעל מלכים קרא במקורותיו (אולי ספר דברי הימים למלכי ישראל) ידיעה על בנין יריחו בימי אחאב, וכן את שם הבונה, ויצר זיקה בין ידיעה זו לקללת יהושע. הן באופן הניסוח (בכור וצעיר), והן בקישור הישיר לדברי יהושע: כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן.
האזכור הבא של יריחו נקשר ליריבו של אחאב - אליהו וממשיכו של אליהו - אלישע. כשאליהו תכנן לעלות השמימה ברכב אש הם היו בגלגל. אליהו ביקש מאלישע להישאר כי הוא צריך ללכת לבית אל. אלישע סירב ובא עמו לבית אל. שם, לאחר שבני הנביאים 'גילו' לו במרכאות שהיום ה' יקח את אליהו, שוב התבקש אלישע להמתין, ושוב הוא סירב. וכך אליהו שרק רוצה להיות לבד, ואלישע שלא הבין רמזים, או אולי הבין, אבל לא היה מוכן להחמיץ את ההצגה הכי טובה בעיר הלכו ליריחו (ציטוט): וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ אֱלִישָׁע שֵׁב-נָא פֹה, כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ, וַיֹּאמֶר, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ; וַיָּבֹאוּ, יְרִיחוֹ. ה וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר-בִּירִיחוֹ, אֶל-אֱלִישָׁע, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְהוָה לֹקֵחַ אֶת-אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ? וַיֹּאמֶר גַּם-אֲנִי יָדַעְתִּי, הֶחֱשׁוּ. (סו"צ. מל"ב ב' 4 – 5). יריחו היא התחנה האחרונה של אליהו בארץ ישראל המערבית, טרם חצה את הירדן אל הגלעד כדי להעלם שם. קצת מזכיר דגי סלמון שחוזרים אל מקום לידתם. לאחר שאליהו עלה בסערה השמיימה אלישע לקח את אדרת אליהו, ובעזרתה הוא חצה את הירדן לשניים. כמו אליהו כמה דקות לפניו. תצוגת התכלית הזו פעלה את פעולתה (ציטוט): וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר-בִּירִיחוֹ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמְרוּ, נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל-אֱלִישָׁע; וַיָּבֹאוּ, לִקְרָאתוֹ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, אָרְצָה (סו"צ. מל"ב ב' 15). מיד אחר כך סופר (ציטוט):... וְהוּא (אלישע) יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ...דילוג יט וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, אֶל-אֱלִישָׁע, הִנֵּה-נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה; וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. כ וַיֹּאמֶר, קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם, מֶלַח; וַיִּקְחוּ, אֵלָיו. כא וַיֵּצֵא אֶל-מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁם מֶלַח; וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר יְהוָה, רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה--לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד, מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. כב וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע, אֲשֶׁר דִּבֵּר (סו"צ. מל"ב ב' 18 – 22). אנשי יריחו ניצלו את היות איש האלהים בקרבם, ופנו אליו בתחינה שיפתור להם את בעיית המים המרים. בעזרת טקס מאגי, שכלל השלכת מלח במוצא המעיין – הכל בא על מקומו בשלום. עד היום מעיין יריחו קרוי 'מעיין אלישע'.
בספר דברי הימים, כשמו של ההסכת, כן? יש סיפור על מלחמה בין אחז מלך יהודה לבין פקח בן רמליהו מלך ישראל. יהודה ספגה מפלה איומה ונוראה, ושבויים רבים נלקחו מיהודה לישראל. נביא אלמוני בשם עודד נזף באנשי ישראל והתוצאה (ציטוט): וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר-הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם (סו"צ דה"ב כ"ח 15). שוב זיהוי יריחו כעיר התמרים.
יריחו נזכרה גם בקשר לחורבן ירושלים. בתיאור בריחת צדקיהו נכתב (ציטוט): וַיִּרְדְּפוּ חֵיל-כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ, וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ; וְכָל-חֵילוֹ--נָפֹצוּ, מֵעָלָיו (סו"צ מל"ב כ"ה 5. ובנוסח דומה פעמיים בירמיה. ל"ט 5, נ"ב 8).
הזכרנו את חורבן ירושלים, אז גם בשיבת ציון נזכרת יריחו. פעם אחת ברשימת שבי בבל בספר עזרא (ב' 34) ובגרסה המקבילה בנחמיה (ז' 36) שלוש מאות ארבעים וחמישה מגולי יריחו שבו ארצה לאחר הצהרת כורש. ופעם שניה ברשימת בוני החומה בימי נחמיה (ג' 2). אנשי יריחו בנו את הקטע שליד הקטע שבנה אלישיב הכהן הגדול.
קודם הזכרתי את הכתיב יריחה ביחס לחיאל בית האלי. אז הנה עוד ממתק לשוני.
הצורה יריחו מופיעה רק בנביאים ראשונים (כלומר יהושע ומלכים). ואילו הצורה ירחו מופיעה בתורה, בנביאים אחרונים ובכתובים, וכן פעמיים בנביאים ראשונים. מאליה עולה השאלה: מהיכן נובע ההבדל בין יריחו לבין ירחו?
ספר יהושע וספר מלכים נחשבים במחקר כספרים 'צפוניים'. כלומר כאלה שמכורתם היא ממלכת ישראל. ואילו התורה, ספרי נביאים אחרונים, וספרי כתובים הם ספרים דרומיים. כלומר כאלה שנכתבו או לכל הפחות נערכו ביהודה.
האם יש לנו עוד הוכחה להבדל בין עברית ישראלית לעברית יהודאית? (כמו שנה – שת. יין – ין. או כחול אשר על שפת הים – כחול שעל שפת הים). האם בישראל ביטאו יריחו, ואילו ביהודה ביטאו ירחו? לטעמי התשובה היא 'כן' בנו"ן רבתי. נתחיל בעובדה ש'יריחו' מופיעה רק בספרים הצפוניים, אשר בנביאים ראשונים. ההיקריות היחידות של ירחו בנביאים ראשונים הם בסיפורים על עבדי דוד המבויישים, ובריחת צדקיהו. כלומר שני סיפורים ירושלמים אסלים, שבהם העיר קרויה ירחו'. מעניין. אבל לא זו אף זו. בתורה העיר תמיד כתוב 'ירחו'. אז הלכתי לבדוק את התורה הצפונית, זו שנערכה באזור שכם. ובכן, לא תופתעו לגלות, שבתורה השומרונית העיר נזכרת תמיד בצורה יריחו!
כלומר גם הספרים הצפוניים וגם התורה הצפונית מכנים את המקום יריחו, ואילו התורה הדרומית והספרים הדרומיים מכנים את המקום ירחו. הנה כי כן גילנו עוד הבדל בין הניבים השונים של העברית. דברי הימים – ההסכת שבחזית המחקר הלשוני... 😊
