אנחנו יודעים את השנה (636 לספירה), אנחנו יודעים מי היו הצדדים הלוחמים (הערבים המוסלמים מצד אחד והביזנטים הנוצרים מן העבר האחר), אנחנו יודעים גם מי ניצח (הערבים). מעבר לכך אנחנו לא באמת יודעים. תיאורי הקרב המוקדמים ביותר נכתבו כמה עשרות שנים לאחר האירוע. המקורות השונים מציגים תמונה מבולבלת, לא ברורה והם סותרים זה את זה. כל מקור הציג את האירועים לפי השקפת עולם מחברו, כשהוא תיאר בדיעבד את האירועים. נרחיב להלן.
זהו אחד המקרים הבולטים של אירוע, שבזמן אמת לא עשה רושם מיוחד ולא משך תשומת לב יוצאת דופן, אך בדיעבד הפך לאירוע מכונן.
אבל כרגיל לא ניתן להבין את הקרב ללא הרקע לקרב. אנחנו מדברים על משולש. בקדקוד אחד ניצבו הערבים המוסלמים. בקדקוד השני ניצבו הנוצרים הביזנטים. ובקודקוד השלישי ניצבו הפרסים הססאנים.
כמה מילים על כל קודקוד. ונתחיל בביזנטים. למען הדיוק ההיסטורי הכינוי 'ביזנטים' לתושבי מזרח האימפריה הרומית שהתנצרו הוא מאוחר מהמאה השמונה עשרה. הם ראו בעצמם פשוט רומאים. גם הערבים כינו את המדינה הביזנטית בשם 'רוּם', כלומר רומא.
המדינה הביזנטית הייתה המשכה הישיר של האימפריה הרומית. אימפריה היא מדינה השולטת על שטח נרחב, ועל עמים שונים. בשנת 395 לספירה החליט הקיסר הרומי תיאודוסיוס (שמבחינה דתית היה נוצרי), לחלק את האימפריה, הגדולה מדי לניהול יעיל, בין בניו. האימפריה חולקה לחלק מערבי ולחלק מזרחי. קו החלוקה הושפע מגורמים רבים, אבל הבולט שבהם היה ההיבט הלשוני. בגדול מדובר על המזרח דובר היונית לעומת המערב דובר הלטינית. בעוד האימפריה המערבית התמוטטה בשנת 476 עם פלישת הקלטים לרומא, הרי אחותה המזרחית המשיכה עד 1453 עת העות'מאנים כבשו את בירת האימפריה, שבעת הזו הייתה צל דהוי מאוד וחיוור מאוד של עברה המפואר. באמצע המאה השישית לספירה, השתרעה האימפריה סביב רובו של הים התיכון. כולל ארץ ישראל. בערוב ימיה האימפריה השתרעה סביב שטחי הבירה קונסטנטינופוליס. איסטנבול של ימינו.
אבל בתקופה שקדמה לקרב ירמוך האימפריה חיה ובעטה. ומי שספג חלק מהבעיטות הללו הייתה האימפריה הססאנית.
האימפריה הססאנית היא אימפריה פרסית שבירתה הייתה בקטסיפון. לא רחוק מבגדד של ימינו. האימפריה התקיימה במאות השלישית עד השביעית לספירה.. האימפריה שלטה על שטחי אירן ועירק של ימינו, ובשיאה שלטה גם על חלקים ממצרים (כולל ארץ ישראל). בשטחי האימפריה הססאנית ובעת שלטונה בבבל נכתב התלמוד הבבלי. המלכים שאפור הראשון והשני נזכרו בתלמוד בשם 'שבורא מלכא' ואמו של שאפור השני נזכרה אף היא בשם איפרא הורמיז (שמה פרסית: Farāya Ōhrmazd). הכלל 'דינא דמלכותא דינא' נקבע על ידי האמורא שמואל ביחס לשאפור הראשון אגב.
סדרת מלחמות בין הביזנטים לססאנים בשילוב עם אסונות טבע ובעיות כלכליות, החלישו מאוד את כוחן של שתי האימפריות.
שיא העימות בין האימפריות (מנקודת מבט יהודית) הוא הכיבוש הפרסי של ארץ ישראל בשנת 614 לספירה. כיבוש שעורר תקוות משיחיות, שנכזבו. במהלך הכיבוש נפל הצלב האמיתי בשבי. בשנת 628 כבשו הביזנטים בחזרה את ארץ ישראל, והצלב הושב לרשות הנוצרים.
חדי האוזן מבינכם שמו לב שציינתי את השנים 614 ו-628. נפנה איפוא את מבטנו אל הקודקוד השלישי – הערבים המוסלמים.
לפי המסורת המוסלמית, בשנת 610 לספירה, התבודד מוחמד בן עבדאללה בן עבד אל מוטאלב במערה בג'בל א-נור. במהלך ההתבודדות התגלה אליו המלאך ג'יבריל, הלוא הוא גבריאל, בלילה הקרוי מאז 'לילת אל קאדר', ומסר לו את הסורה הראשונה. סורת טיפת הדם (שבשל עקרון סידור הקוראן, מהסורות הארוכות לקצרות, מלבד סורת הפתיחה, מספרה הוא 96 מתוך 114). פה החל האיסלם.
נדלג קדימה לשנת 622. בשנה זו ברח מוחמד ממכה למדינה, באירוע הידוע כהגירה. ההיג'רה. עשר שנים לאחר מכן מת מוחמד בשנת 632. אבל בשנים הללו הוא ביסס את האיסלם, והקים מדינה מוסלמית בחצי האי ערב. האיסלם שאף להתפשט ימה וקדמה צפונה ונגבה, ויורשי מוחמד יצאו למסע כיבושים מהמם, לפי המשפט מהחדית' (מקבילה לתורה שבעל פה) 'דין מוחמד בסיף' או בעברית 'דת מוחמד בחרב'. תוך פחות ממאתיים שנה השתרע האיסלם מאינדונזיה ועד לספרד. התנופה המוסלמית נבלמה באירופה בקרב פואטייה או קרב טור במרכז צרפת (הקרב נערך בין שתי הערים הללו). בקרב זה קרל מרטל (הפטיש) עצר את הצבאות המוסלמים, והחל תהליך ארוך של רה- קונקיסטיה, כיבוש מחדש, שיימשך 760 שנה עד 1492.
הערבים הדבירו תחתם את האימפריה הססאנית, וכמעט גם את זו הביזנטית. שתי האימפריות היו מותשות, והכח הרענן מחצי האי ערב לא התקשה לכבוש נתחים גדולים מהביזנטים, ואת כל שטחי הססאנים. כאן החל תהליך האיסלום של פרס.
בשל המלחמה הממושכת עם הססאנים, שעלתה הון עתק, הביזנטים נאלצו לחרוג מהעקרון המנחה ביחסיהם עם המדבר: מימון שבטים ערבים (סאראקאנים ביונית), על מנת שישמשו חיץ בין המדבר לבין האימפריה.
כשהשלטון המרכזי חלש – נוודי המדבר פושטים על הארץ הנושבת. דוגמה מהתנ"ך: המדיינים שפלשו לַארץ, עד שקם גדעון.
אם נפתח מפה נגלה שהדרך ממכה לקונסטנטינופוליס עוברת בארץ ישראל ובסוריה. ולשם בדיוק לטשו עיניהם יורשי מוחמד.
ובשעה טובה ומוצלחת הגענו אל הרקע לקרב הירמוך. הירמוך הוא נהר המתחתר בתפר שבין הגולן הבזלתי לבין הגלעד הגירי. כמו אחיו הצפוני, נחל סער, המתחתר בין הגולן הבזלתי לחרמון הגירי.
אזור הירמוך, יובלו הגדול של הירדן, היה זירת הקרב. הקרב אירע בחודש אוגוסט 636 לספירה, בימי החליף השני עומר אבן אל ח'טאב. אחד מארבעת החליפים הראשונים המכונים 'ראשידון' כלומר 'ישרי הדרך'. בשלב הזה האיסלם עדיין היה מאוחד. הפיצול הסוני - שיעי יתחולל עוד כמה עשורים.
כבר בימי מוחמד החלו שבטים ערבים (שהכירו במנהיגותו של מוחמד) לפשוט על הארץ הנושבת (סוריה רבתי. מה שקרוי בערבית בילאד א - שאם), תוך ניצול חולשת האימפריה הביזנטית. הפושטים הערבים הגיעו עד נהר העאצי שבצפון סוריה (הקרוי בעברית אורנת, ומוכר בשמו היוני: האורונטס). בלית ברירה, ובשל חולשת השלטון המרכזי, כרתו הערים השונות בסוריה הסכמים שונים עם הפולשים.
המצב היה חמור דיו עד שהקיסר הרקליוס בכבודו ובעצמו, נאלץ להיכנס לעובי הקורה. הוא מינה את סרגיוס מושל הפרובינקיה, שישב בבירת הפרובינקיה קיסריה (ולא ירושלים!) כמפקד העליון של הכוחות הביזנטיים במרחב. תואר מפוצץ אמנם, אבל המציאות בשטח הייתה עגומה. הכח הצבאי המקצועי שעמד לרשותו היה דל עד להכאיב. חלק משמעותי מהצבא הביזנטי לחם בצפון האימפריה נגד הסלאבים. הוא נאלץ לגייס בכפיה איכרים מן הגורן ומן היקב. תרתי משמע. לוחמים בלתי מיומנים אלה, לא היו יריב שקול לנוודי המדבר. הם חסרו את האימון, את הציוד, את הלכידות החברתית, ואת רוח הקרב שהיו לאויביהם מלוא החופן. ברגע האמת רוח הקרב שאיננה, תרים תרומה משמעותית לנוכח פני האיום, והם נפוצו לכל עבר. שאר הכח הביזנטי הורכב מערב רב של שכירי חרב והרפתקנים שונים ומשונים, שחיפשו תהילה ושלל, וכן מארמנים וערבים שקיבלו על עצמם את הנצרות. בין הערבים בלטו שבטי ג'ד'אם, ע'סאן ולח'ם. המחנה הביזנטי התקדם לאיטו מאנטיוכיה (כיום בתחום תורכיה) דרך בקעת הלבנון אל העיר גאביתא, ששכנה במרחב שבין דרעא לדמשק. דרום סוריה של ימינו. אזור זה היה מרכזו של שבט ע'סאן. כלומר עורף ידידותי ותומך.
באוגוסט לוהט בשנת 636 ניצבו הביזנטים בדרום רמת הגולן. מולם מן העבר השני של ואדי זידי (אחד מיובלי הירמוך) עמדו הנוודים הערבים המוסלמים.
מנקודה זו אנו מגששים באפילה מסוימת.
הידיעות על הקרב ואירועיו הן מקוטעות, ולמעט עדות בעייתית, אין עדויות מהימנות מזמן האירועים. העדויות המוקדמות הן שברי משפטים וציטוטים חלקיים במקורות כנסייתיים שנכתבו כמה עשרות שנים לאחר הקרב. ההיסטוריונים הביזנטיים כתבו את סיפור תבוסתם כמה עשרות שנים לאחר האירוע, בעת שהאימפריה האדירה כבר הצטמצמה לשטחי תורכיה של ימינו פחות או יותר. הם נקטו בגישה ממעיטה ומצמצמת. המסורות המוסלמיות נכתבו כמאה שנה ואילך לאחר האירועים. אך בשונה מהביזנטים, במהלך השנים תפחו סיפורי הקרב וקיבלו מימדים מיתיים. נצחון הצבא המוסלמי הזעיר (לכאורה) על הצבא הביזנטי אדיר המימדים (לכאורה), הוסבר בעובדה הפשוטה, שהאיסלם הוא דת האמת, הזוכה לתמיכת האל.
קרב קודם לקרב הירמוך הוא קרב אג'נדַיְן (ajandayin). זיהוי האתר אינו ברור. מקור מוסלמי קבע אותו בין רמלה לבית גוברין. אזכורו ליד רמלה מעיד על האיחור שבכתיבה, שהרי רמלה לא הייתה קיימת באותה עת. חוקרים שונים ממקים את אג'נדין בין הגלעד לעזה... אבל סביר שהוא נמצא באזור הירמוך. הקרב נערך בשנת 634 והסתיים בנצחון מוסלמי מוחץ. הבעיה היא שהקרב נזכר רק במקורות מוסלמיים מאוחרים, ולא נזכר ולו באות אחת במקורות ביזנטיים. המקורות המוסלמיים חלוקים בנוגע לתאריך הקרב ומיקומו המדויק. אפשר שבחלוף השנים, זכרון האירועים הותך לכלל אירוע אחד, או שהקרב היה התקלות מקומית מעוטת משתתפים, שבדיעבד קיבלה נפח גדול מאות מונים מהאירועים בפועל. לפי המקורות המוסלמים, הצבא המוסלמי יצא לקרב נוסף נגד הביזנטים, לא רחוק מהירמוך במקום הקרוי יאקוצה (או ואקוצה). שוב נצחון מוסלמי. לאחר זמן מה נערך עוד קרב הפעם ליד העיר פחל שבגלעד. שוב נצחון מוסלמי. מהמקורות השונים לא ברור האם מדובר בקרב אחד, כמה קרבות סמוכים שהפכו לקרב אחד, קרבות שונים שרק חוברו להם יחדיו? תיק"ו.
כל זה נזכר במקורות מוסלמים כאמור.
הקרב הבא שלשם שינוי גם הביזנטים מזכירים הוא קרב ירמוך.
רשימה סורית בארמית כנסייתית קצרה מאוד היא המקור הקדום ביותר לתיאור הקרב. המחבר, שחי בזמן האירועים ככל הנראה, תיאר את מה שראו עיניו ולא התכוון לכתוב היסטוריה. על כן העדות מכילה את התוצאות ולא את המהלכים שהוליכו לתוצאות אלו. לאחר תיאור קצר של פשיטות הערבים במרחב שבין חומס לגליל, שגרמו להרס והרג רב תוארה התקפת הנגד הביזנטית בראשות הסקלאריוס (sekallarius), כלומר אחראי האוצר האישי של הקיסר. ההתקפה יצאה מחומץ במרכז סוריה (ציטוט): בעשרים באב אוגוסט, כן?) שנת 947 (היא שנת 636 לספירה. התאריך 947 מתייחס למנין השטרות, שהתחיל בשנת 312 לפה"ס, וששימש את היהודים עד ימי הביניים לפחות) באו הביזנטים והתכנסו בגאביתא. ביזנטים ועם רב נקטלו. בערך חמישים אלף (סו"צ). היה קרב. מתו הרבה ביזנטים. זהו.
העדות השניה היא בערך דור אחד אחרי הקרב. זהו מקור ארמני, שככל הנראה מכיל זכרונות בעל פה מלוחמים ארמנים שנטלו חלק בקרב. נקרא אותו ותבינו את הבעייתיות שבמקור הזה (ציטוט): בהגיעם אל הירדן חצו (הביזנטים הכוונה) את הנהר וחדרו לתחום ערביה. הם קבעו את המחנה שלהם על גדת ערוץ, והתקדמו רגלי לעבר הערבים. הישמעאלים הציבו חלק מצבאם במארב, ופיזרו את מאהליהם ברחבי הארץ. לאחר מכן הם הציבו את גדודי הגמלים, וקשרו את רגליהם בחבלים... דילוג אשר לביזנטים הם היו עייפים מחמת צעדתם. בקושי הם הצליחו לחפור את המערך שלהם. הם התנפלו על הישמעאלים. אז יצאו אלה שהמתינו להם במארב, ובפתאומיות התנפלו על החלק האחורי של הביזנטים והחלו להכות בהם. פחד אשר אלהים השרה, השתלט על מחנה הביזנטים... דילוג אולם הם לא יכלו לברוח מעומק החולות, עד שהם שקעו עד צוואר. בעוד שהאויב רדף אחרים ותקע את החרב בגבם, והם סבלו קשות מהשמש היוקדת. כל המפקדים נהרגו או נכנעו. מספר החללים עלה על אלפים. רק מעטים ניצלו... דילוג הישמעאלים עברו לאחר מכן את הירדן וחנו ביריחו. החרדה שהם השליטו שיתקה את יושבי הארץ, והם נכנעו. באותו לילה, תושבי ירושלים ביקשו למלט את צלב העץ של האדון, ואת פרטי כנסיית האדון. הם העלו אותם על ספינות ושלחו אותם לקונסטנטינופוליס (סו"צ). התיאור רווי תפיסה דתית עמוקה. קודם כל ההפסד הביזנטי מוסבר בהתערבות האל, אשר הפחד שהטיל השתלט על המחנה הביזנטי. הדמיון לסיפור כיבוש יריחו בתנ"ך הוא מובהק. גם הפחד שחשו יושבי כנען מיהושע משתקף בפחד של יושבי הארץ מהערבים. בנוסף, הדימוי של הערבים כרוכבי גמלים במדבר הוסיף לתיאור חולות עמוקים. אני מניח שהקהל הקדוש המאזין להסכת היה ולו פעם אחת בדרום רמת הגולן. המון בזלת. אין חולות עמוקים...
המקור הנוצרי השלישי וגם העיקרי הוא תאופנוס המודה (Θεοφάνης Ὁμολογητής), נזיר והיסטוריון ביזנטי מהמאה התשיעית (כלומר 200 שנה לאחר הקרב). הוא כתב חיבור בשם כרונוגרפיה (Χρονογραφία). חיבור המתאר את קורות האימפריה הרומית והאימפריה הביזנטית בין השנים 284 עד 813 לספירה. גם הוא סיפק תיאור מצטדק (מה שמכונה 'אפולוגטי'), בעל גישה תיאולוגית, ונסיון לנקות את הקיסר הביזנטי הרקליוס מכל אשמה למפלה. מילה קצרה על 'כרוניקה'. כרוניקה היא סוגה ספרותית המורכבת מרישום האירועים ההיסטוריים, בד"כ לפי סדר כרונולוגי, אבל לא תמיד. האירועים מובאים לא לפי סדר חשיבות אלא עצם ציונם הוא העיקר.
תאופנוס המודה סיפר כי הערבים הכו את הביזנטים ביום הקרב הראשון. לדבריו היה סיוע שמיימי למוסלמים (ציטוט): הביזנטים התקשו לעמוד מול הערבים. הרוח הדרומית נשבה בעוז כנגדם, והעיפה לעברם אבק. הם הובסו. הם גלשו לתוך הקניון הצר של נהר הירמוך והושמדו שם. בחללים נמנו 40 אלף איש, ושני המפקדים. לאחר נצחונם המוחלט התקדמו המוסלמים לכיוון דמשק (סו"צ).
ההיסטוריון המוסלמי אחמד בן יחיא בן ג'אבר הידוע בכינויו אל-בלאד'רי כתב בשנת 869 (ציטוט):הרקל (הוא הרקליוס הקיסר הביזנטי) קיבץ מספר רב מקרב הביזנטים, ואנשי אהל א – שם (סוריה), אנשי הג'זירה (מילולית חצי אי. כלומר חצי האי ערב), ומארמניה. הם מנו 200,000 איש בקירוב. כמפקד הוא מינה מישהו מנאמניו. בראש חיל החלוץ שלו הוא שיגר את ג'בלה אבן אל היאם אל ע'סאני... דילוג הוא (הרקליוס) החליט להילחם במוסלמים. אם ינצח – מה טוב. אם לא, אזי יהגר לשטח ביזנטיון וישהה בקונסטנטינופוליס. המוסלמים התקבצו. הם שמו פעמיהם אל גדת הירמוך. הם נלחמו מלחמה עזה וקטלנית. הירמוך הינו נהר. מספר המוסלמים באותו יום מנה עשרים וארבעה אלף. הביזנטים ונספחיהם קשרו עצמם בשלשלאות מחשש פן תעלה בליבם התשוקה להימלט. האל הפיל בשורותיהם חללים רבים. בערך 70 אלף. הם נמלטו... דילוג בקרב הירמוך נטלו חלק בלחימה אף נשים מקרב נשות המוסלמים (סו"צ). אל בלאד'רי תיאר את הביזנטים כחוששים וחסרי בטחון, ואילו המוסלמים ונשותיהם הם אמיצים ונחושים. בפועל אין שום מידע חדש שנמסר. אין ציונים טופוגרפיים, מהלכים טקטיים או מהלך האירועים. אזכור הנשים נראה כאנקדוטה חביבה ותו לא. נרחיב להלן.
ההיסטוריון המוסלמי יעקובי כתב בשנת 891 (ציטוט): לאחר שאסף את צבאו חנה אבו עוביידה בירמוך... דילוג הוא מינה את ח'אלד בן אלוואליד לעמוד בראש כח החלוץ שלו. הלה תקף את הכופרים... דילוג בקרב עז. אחר כך הצטרפו אליו כוחותיו של אבו עוביידה. היה זה קרב בעל חשיבות מכרעת. נוצרים רבים נפלו במלחמה זו, והאל נתן את הנצחון ביד המוסלמים... דילוג הירמוך הנמצא בקצה הע'ור מתנקז לירדן... דילוג בירמוך התחולל קרב בין המוסלמים לנוצרים בימי אבו בכר (סו"צ). גם יעקובי לא הוסיף פרטים רבים מדי על הקרב.
מכלל המקורות שסקרנו עד כה – לא ברור מה באמת התחולל שם. ידועה רק התוצאה. אבל כמו במתמטיקה הדרך חשובה לא פחות.
לא נותר לנו אלא לנסות להבין את הסיבות וחלק מהתהליכים בעקיפין.
השאלה הראשונה העולה היא: מדוע נבחר דווקא אזור הירמוך כזירת הקרב?
מבחינת הביזנטים היה זה מקום מתבקש. קרוב למדי לדמשק המרכז המנהלי החשוב. וכן לב אזור השבטים הערביים שתמכו באימפריה הביזנטית. כלומר עורף ידידותי, ואספקה מובטחת לצבא.
מבחינת המוסלמים ספר המדבר היה ברירת מחדל נוחה. אם ינצחו – הם במרחק דילוג קל אל דמשק העשירה. אם יפסידו – הם במרחק קצר מהמדבר, ושם אף אחד לא יחפש אותם.
המספרים הנמסרים על עשרות אלפי חיילים מכל צד הם מופרזים בעליל. אבל עצם התייצבות הערבים הנוצרים לצד הביזנטים אינה מוטלת בספק. הקרב הוא למעשה מאבק בין ערבים. ערבים נוצרים מכאן וערבים מוסלמים משם.
ניתן להניח כי שני הצדדים בחרו בטקטיקה דומה. יצירת ארבעה גושים. חיל חלוץ. כח בצד ימין, כח בצד שמאל, והמחנה העיקרי מעט מאחור. כל אגף מסתער על המחנה מולו. החיילים הארמנים שלא היו מורגלים לתנאי החום התקשו להתמודד מול הערבים שמולם. דבר זה סייע לנצחון הערבי השלם.
מהמקורות עולה כי הקרב נערך במשך ימים אחדים. אם כי שחזור הקרב אינו ודאי. לא מן הנמנע, כי מדובר באיחוד קרבות כאמור.
במשך חמישה ימים היו התכתשויות שונות ותגרות חתולים – ללא הכרעה. ביום השישי 20 באוגוסט 636 לספירה. נשבר הכח הארמני, והמוסלמים הבקיעו את המערך הביזנטי ו'קיפלו' אותו במרכאות. המוסלמים כיתרו את הצבא הביזנטי והכניעו אותו. שחזור אחר של הקרב טוען כי הקרב נמשך כחודש וחצי, וכי 20 באוגוסט הוא שיא המערכה. שתי אנקדוטות חביבות אך לטעמי חסרות כל ערך היסטורי נקשרו בנשים המוסלמיות. הראשונה שנזכרה היא כי נשים מוסלמיות לחמו כתף אל כתף עם הגברים על מנת לבלום פריצה ביזנטית. השניה היא שהנשים המוסלמיות לעגו לבעליהן על חוסר יכולתם לגבור על הביזנטים, וזה מה שדירבן את המוסלמים למאמץ אחד אחרון ומכריע. סיפורים חסרי ערך היסטורי אבל ממש חמודים.
כך או אחרת תוצאות הקרב היו ברורות. נצחון מוסלמי מכריע.
בעקבות הנצחון החל סחף בלתי ניתן לעצירה של הכח המוסלמי. לאחר קרב הירמוך עלו המוסלמים על איליה, הלוא היא ירושלים, איליה היא הצורה הערבית שש השם 'איליה קפיטולינה', ולאחר מצור בן שנתיים נפלה ירושלים בידי המוסלמים בשנת 638 לספירה. גם במקרה זה מהלך האירועים המדויק קבור תחת שכבות אגדה עבות.
לאחר כיבוש הארץ העבירו המוסלמים את הבירה מקיסריה אל לוד, וזמן קצר לאחר מכן הוקמה רמלה המוסלמית כמשקל נגד ללוד הנוצרית. רמלה שימשה כבירת הארץ במשך דורות אחדים.
הנצחון בקרב הירמוך הוא, במידה רבה, אבן הראשה בהתפשטות האיסלם ברחבי העולם.
קרב הירמוך הפך למורשת קרב חשובה מאין כמותה בהיסטוריה המוסלמית.
הקרב נתפס כנצחון המעטים אך הצודקים על הרבים אך הטועים (כלומר כופרים). נצחון שהושג בעזרת האל.
השם 'ירמוך' ניתן למגוון גופים בעולם המוסלמי. למוסלמים יש נטיה לכנות יחידות צבא על שם קרבות עבר.
במלחמת העצמאות מנה צבא ההצלה (צבא מתנדבים מוסלמים בפיקוד פאוזי אל קאוקג'י) שני גדודים בשם הזה. גדוד הירמוך הראשון בפיקוד הסורי מוחמד צפא, שתקף את טירת צבי והובס. וגדוד הירמוך השני בפיקוד הסורי גם כן, אדיב שישקלי, שתקף את יחיעם והובס גם הוא. אדיב שישקלי הפך לימים לנשיא סוריה, וגישש את דרכו להסכם שלום עם ישראל. הוא דרש את תנאים בלתי קבילים מבחינת ישראל, ומיוחסת לבן גוריון האמרה: 'הוא מאוד אדיב, אבל שישק לי...'
אחת מחטיבות ארגון הטרור פת"ח נקראה חטיבת ירמוך.
בבגדד ישנה שכונת יוקרה בשם 'ירמוך', ומנגד בדמשק שכן מחנה הפליטים, די לשעבר, ירמוך. בעיר אירביד בירדן נוסדה בשנת 1976 אוניברסיטת ירמוך, וב-2005 קמה אוניברסיטה בעלת שם זהה בסוריה.
בכווית, ירדן, תימן ולוב יש קבוצות כדורגל הקרויות 'ירמוך'. הקבוצה מכווית משחקת בליגה הראשונה, אגב.
ובנימה אישית. לא רחוק ממקום מגוריי ניצב לו תל ירמות. פעם במקום שכוח אל, היום בלב רמת בית שמש, וניתן להגיע בקלות ובנוחות (לא בשבת, כן?). אתר מרתק הראוי לביקור. שמו הערבי של התל הוא 'תל ירמוך'. אם נמקם את אג'נדין בין רמלה לבית גוברין (הנחה בעייתית, כן?), ונקבל את ההנחה (הסבירה במקרה זה) כי אג'נדין והירמוך סמוכים זה לזה, הרי אולי, אולי, אולי – הקרב היה בכלל באזור עמק האלה... אני יודע שזו הצעה העומדת על כרעי תרנגולת שמתה לפני כמה שנים. אבל היא יכולה להתחרות בכבוד במקורות ההיסטוריים שמתארים את הקרב 😊
שם הפרק בחזרה למזרח משקף את המהפך שחל בארץ ישראל. בשנת 333 לפני הספירה כבש אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל. מאז ובמשך קרוב לאלף שנה (969 ליתר דיוק. כמספר שנות חיי מתושלח אגב) ארץ ישראל הייתה חלק מן המערב. בית תלמי, בית סלווקוס, המדינה החשמונאית, רומא וביזנטיון. קרב הירמוך החזיר את ארץ ישראל למזרח. היא תהיה חלק בלתי נפרד מהמזרח למשך 463 שנה עד הכיבוש הצלבני. ואז תחזור למזרח עד ימינו אנו. מדינת ישראל רואה את עצמה כמדינה מערבית. במידה רבה של צדק. אבל המזרח נמצא פה איתנו בכל דקה ודקה. אנחנו הרבה יותר מזרחיים ממה שאנחנו מוכנים להודות.
