ט"ו באב נחשב כָּיוֹם ליום האהבה. תשובה יהודית גאה לולנטיין'ס דיי, שסביר שהיה אנטישמי כמו סילבסטר. אבל זהו רק חלק מהסיפור. במשנה נכתב במסכת תענית (ציטוט): אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן (כלומר בגדים לבנים) שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו... דילוג ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים. וכך הן אומרות, 'שא נא בחור עיניך וראה, מה אתה בורר לך; אל תיתן עיניך בנוי, אלא תן עיניך במשפחה' (סו"צ. תענית ד' ז או ח. תלוי בכתב היד). ט"ו באב הוא יום טוב. בני ירושלים לבשו לבן ויצאו למצוא שידוך בכרמים. מכאן הקישור בין ט"ו באב ליום האהבה. התלמוד הרחיב בנושא שאילת הבגדים והעביר את הענין מהבנים לבנות (ציטוט): תנו רבנן: בת מלך שואלת מבת כהן גדול בת כהן גדול מבת סגן (הכהן האחראי על עבודת המקדש וממלא מקום הכהן הגדול) ובת סגן מבת משוח מלחמה (כהן שנועד לחזק את רוח הלוחמים לפני הקרב) ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט (כהן זוטר הכוונה). בת כהן הדיוט שאלה מבת ישראל, וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש את מי שאין לו (סו"צ תענית לא ע"א). בהמשך מובאת ברייתא חביבה המדגימה את 'שוק הבשר' שהתחולל שם (ציטוט): תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות? קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים (סו"צ. תענית לא ע"א). קטע מרתק. הנשים שכנעו את הגברים בכמה טיעונים. היפות אמרו: היופי הוא העיקר. המיוחסות, כלומר העשירות, אמרו: הייחוס הוא העיקר, כלומר הבנים שלכם יהיו ממשפחה מיוחסת מצד האם. כולנו יודעים שיופי הוא בר חלוף. המכוערות, שסביר שהיו גם עניות, אמרו: מי שיקח אותנו עושה מצווה לשם שמיים. הלוא מי שיקח יפה ועניה יגידו: בגלל היופי לקח אותה. מי שיקח מכוערת ועשירה יגידו בגלל הכסף והיחוס לקח אותה. מי שיקח עניה ומכוערת יגידו – לשם שמיים עשה זאת. ענין הזהובים מחדד את העובדה כי מדובר בעניות ככל הנראה.
הבנו שט"ו באב הוא יום טוב בדרגה של יום כיפור (שהוא יום טוב גם כן, כי בו נמחלים החטאים). אבל התלמוד לא השאיר את הקביעה כי זהו יום טוב ללא התייחסות. בתלמוד נמנים ששה אירועים, שנחשבים כטובים, שאירעו ביום זה.
(ציטוט): אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה מאי דרוש והנה ציטוט מסיפור בנות צלפחד בספר במדבר. ל"ו 6) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר וגו' (המשך הפסוק: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם, תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים) דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל שנאמר (ציטוט מסיפור פילגש בגבעה. שופ' כ"א 1): וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל, נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ, לֹא-יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה. מאי דרוש? אמר רב ממנו ולא מבנינו. אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר (ציטוט מדברים ב' 16 - 17): וַיְהִי כַאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, לָמוּת--מִקֶּרֶב הָעָם. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֵלַי. אלי היה הדבור. עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר לאיזה שירצו יעלו. רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ... דילוג רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו (שאמרו שניהם) יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (סו"צ תענית ל' ע"ב – לא ע"א. בנוסח דומה בב"ב קכא ע"א – קכא ע"ב). בואו נפרק את הקטע לגורמים.
האירועים הם: 1) הותרו שבטים לבוא זה בזה. 2) הותר שבט בנימין לבוא בקהל. 3) כלו מתי מדבר. 4) ביטול הפרוסידות, משמרות על ידי הושע בן אלה. 5) ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. 6) פסקו לכרות עצים למערכה. נסביר את האירועים בזה אחר זה.
האירוע הראשון הוא שהותרו שבטים לבוא זה בזה.
כזכור לכל, לצלפחד, איש משבט מנשה שיצא ממצרים היו רק בנות. הבנות ביקשו ממשה לרשת את אביהן. משה נעתר. אבל אנשי מנשה טענו שכיוון שהבת נישאת ורכושה עובר לבעלה, יש סכנה שנחלות השבט תעבורנה לרשות שבטים אחרים. מצב לא תקין בעליל. הפתרון היה: מותר לבת יורשת נחלה להתחתן רק בתוך השבט, כדי שהקרקע תישאר בחזקת השבט. אבל המצב יצר הסתגרות תוך שבטית לא רצויה. חז"ל דייקו את הפירוש וטענו שהאיסור להתחתן עם שבט אחר היה בתוקף רק בדור ההוא. ביום ט"ו באבביטלו את האיסור, ובני ובנות השבטים השונים יכלו להתחתן זה עם זה, ולאו דווקא בתוך נחלת השבט. גם בנות יורשות יכולות להתחתן מחוץ לשבט. כלומר האהבה מנצחת בסוף.
האירוע השני הוא שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. זהו האירוע שהטביע חותם חשוב על היום כיום האהבה. כזכור לאחר מעשה פילגש בגבעה נשבעו שבטי ישראל שאיש לא יתן את בתו לבני בנימין. בתום המלחמה (והיה לנו פרק שלם על סיפור פילגש בגבעה. פרק 130 בדף הפרק שמתי קישור), התברר כי נותרו 600 איש בלבד משבט בנימין, וכי יש סכנה שהשבט ייכחד. הפתרון היה שבני בנימין יחטפו להם נשים מנשות שילה, שנהגו לחולל בכרמים. וכך היה (ציטוט): וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה... דילוג כ ויצו (וַיְצַוּוּ), אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר: לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. כא וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן (סו"צ. שופ' כ"א 19 - 21). וכך היה. העובדה שהאירוע אירע בעת הבציר קישרה בין האירוע לבין ט"ו באב – אמצע עונת הבציר. יש הסבורים כי 'כרם' כאן משמעו כרם זיתים, ועל כן מדובר בתקופת המסיק, כמה חודשים מאוחר יותר.
האירוע השלישי הוא שכלו מתי מדבר. זה מפותל טיפה. השארו איתי. לאחר חטא המרגלים נגזר על דור המדבר למות. לפי המדרש באיכה רבא הרי (ציטוט): אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה משֶׁה מוֹצִיא כָּרוֹז בְּכָל הַמַּחֲנֶה וְאוֹמֵר צְאוּ לַחְפֹּר, וְהָיוּ יוֹצְאִין וְחוֹפְרִין קְבָרוֹת וִישֵׁנִין בָּהֶן, לְשַׁחֲרִית הָיָה מוֹצִיא כָּרוֹז וְאוֹמֵר קוּמוּ וְהַפְרִישׁוּ הַמֵּתִים מִן הַחַיִּים, וְהָיוּ עוֹמְדִים וּמוֹצִיאִין עַצְמָן, חֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף וּפְרוֹטְרוֹט חָסְרוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף (כלומר בכל פעם חיסרו מ600 אלף יוצאי מצרים), וּבִשְׁנַת הָאַרְבָּעִים הָאַחֲרוֹן עָשׂוּ כֵן וּמָצְאוּ עַצְמָן שְׁלֵמִים, אָמְרוּ דּוֹמֶה שֶׁטָּעִינוּ בַּחֶשְׁבּוֹן, וְכֵן בְּעָשׂוֹר וּבְאַחַד עָשָׂר וּבִשְׁנֵים עָשָׂר וּשְׁלשָׁה עָשָׂר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר, כֵּיוָן דְּאִתְמַלֵּא סִיהֲרָא אָמְרוּ דּוֹמֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּטֵּל אוֹתָהּ גְּזֵרָה מֵעָלֵינוּ וְחָזְרוּ וַעֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב (סו"צ. איכה רבא פתיחתא א). מתי המדבר מתו בט' באב. משה היה מדרבן את העם לחפור קברים לעצמם. כולם הלכו לישון בקבר. בבוקר מי שהתעורר הבין שהוא קיבל עוד שנה קדימה. כך כל שנות הנדודים. בשנה הארבעים כולם קמו בבוקר. הם חששו שמא טעו בספירה, וגם בימים הבאים כולם הלכו לישון בקבר החפור. כשהתמלא הירח והגיע ט"ו באב – הבינו שבטלה הגזרה. האירוע הרביעי הוא ביטול הפרוסידות, משמרות, על ידי הושע בן אלה. לאחר פילוג המלוכה בנה ירבעם בן נבט לעם מקדשים במקום המקדש בירושלים (כך מתאר זאת ספר מלכים. סביר שירבעם החזיר עטרה ליושנה. אבל זה ענין לפרק אחר). אם ירבעם מנע את העליה, ודאי הוא שהוצבו משמרות כדי למנוע מהעם לעלות לירושלים. על הושע בן אלה, מלכה האחרון של ממלכת ישראל נכתב (ציטוט): בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה: מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן, עַל-יִשְׂרָאֵל--תֵּשַׁע שָׁנִים. ב וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה: רַק, לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הָיוּ, לְפָנָיו. (סו"צ. מל"ב י"ז 1 – 2). חז"ל דרשו את המילים: רַק, לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הָיוּ, לְפָנָיו, כביטול המשמרות שמנעו מעולי הרגל לעלות לירושלים.
האירוע החמישי הוא שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. בתלמוד הירושלמי נכתב (ציטוט): כרם
גדול היה לאדריינוס הרשע שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמן טיבריא לציפורי
והקיפו גדר מהרוגי ביתר מלא קומה ופישוט ידים ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמד מלך
אחר וגזר עליהם שיקברו. אמר רב חונה משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב
והמטיב. הטוב שלא נסרחו והמטיב שניתנו לקבורה (סו"צ. ירושלמי תענית ד הלכה ה).
לאחר מרד בר כוכבא הוציאו הרומאים להורג מורדים רבים. לפי האגדה בתלמוד הירושלמי,
אדריאנוס הרשע השתמש בגופות לצורך גדר חיה, או מתה במקרה הזה, סביב כרם
בבעלותו בהיקף של שמונה עשרה מיל כפול ארבע. בערך 105 ק"מ. אדריאנוס גזר
שלא יובאו לקבורה, מתוך ידיעתו עד כמה חשוב ליהודים לקבור את מתיהם. כשהתחלף
הקיסר (שלא נזכר בציטוט, אך מדובר באנטוניוס פיוס, שיחסיו עם היהודים היו טובים מאשר
אלה של אדריאנוס), הוא התיר להביא את הרוגי ביתר לקבורה. באותה הזדמנות תיקנו את
ברכת הטוב והמיטיב. ברכת הטוב והמיטיב היא ברכה בה מברכים על אירוע משמח למברך
עצמו וגם לאחרים (בניגוד לברכת שהחיינו שהיא רק למברך).
האירוע השישי הוא שפסקו לכרות עצים למערכה. בכל שנה כרתו עצים לטובת אש הקרבנות
בבית המקדש. בט"ו באב חדלו לכרות עצים עד השנה הבאה. ההסבר הוא שבט"ו באב הקיץ
מתחיל להיחלש, הלחות גדלה, ותולעים עלולות לפסול את העצים לבית המקדש. לא ברור
מדוע אירוע זה הוא אירוע חיובי, ולא פעולה שגרתית. כמה הסברים ניתנו לענין, דבר
המעיד שאיש לא באמת יודע. היו שטענו שפשוט שמחים על מילוי המצווה. אחרים סברו כי
לאחר סיום הכריתה התפנה זמן ללימוד תורה. אחרים הציעו שכיוון שהלילות מתארכים הרי
יש פנאי ללימוד תורה בלילה. ויש הסבורים כי כריתת עצים היא אמנם צורך, אבל כשלא
כורתים אותם – מוטב. כך או אחרת מדובר ביום שמחה.
