אם אשאל את האדם הממוצע ברחוב מה הוא יודע על הערבים בתנ"ך, מהר מאוד יצוץ ויעלה השם ישמעאל. בצדק. סיפור לידת ישמעאל הוא הסיפור המקראי על היווצרות הערבים. כשם שיעקב הוא האב המייסד של ישראל, עשו הוא האב המייסד של אדום, בן עמי של עמון ומואב של מואב, הרי ישמעאל הוא האב המייסד של הערבים. כיוון שהערבים והישראלים הכירו אלה את אלה, ואף חלקו קרבה אתנית, הרי אך טבעי שהתנ"ך יספר לקהל היעד שלו גם על הערבים ואופן היווצרותם. קל וחומר כשגם הערבים וגם הישראלים הגיעו מאותו אב קדמון משותף.
סיפור לידת ישמעאל הוא מבוא לסיפור לידת יצחק. כזכור לכל שרי אשת אברם הייתה עקרה. כפתרון, ניתנה הגר לאברם כאשה שניה, והילד של הגר אמור להיחשב כבנה של שרי (ציטוט): וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר. ב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת--בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי. ג וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת-אַבְרָם, אֶת-הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים, לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ, לוֹ לְאִשָּׁה. ד וַיָּבֹא אֶל-הָגָר, וַתַּהַר; וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. ה וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ--אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט יְהוָה, בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. ו וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ--עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ (סו"צ. ברא' ט"ז 1 - 6). הגר התעברה, והחלה להקל ראש בשרי גבירתה. שרי לא אהבה את היחס המזלזל של הגר, היא באה בטרוניה אל אברם, והוא התיר לה לנהוג בחוצפנית הזו כרצונה. שרי עינתה את הגר. בלשון המקרא הפועל לענות אינו במשמעותו כיום, אלא בכפיית עבודה קשה על מישהו אחר. כמו המצרים שעינו את בני ישראל בעבודה קשה בחומר וּלְבנים.
הגר ברחה למדבר, שם (ציטוט): וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, עַל-עֵין הַמַּיִם--בַּמִּדְבָּר: עַל-הָעַיִן, בְּדֶרֶךְ שׁוּר. ח וַיֹּאמַר, הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי-מִזֶּה בָאת--וְאָנָה תֵלֵכִי; וַתֹּאמֶר--מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי, אָנֹכִי בֹּרַחַת. ט וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי, תַּחַת יָדֶיהָ. י וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב. יא וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ. יב וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם--יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ; וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו, יִשְׁכֹּן... דלגתי קצת טו וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם, בֵּן; וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם-בְּנוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה הָגָר, יִשְׁמָעֵאל. טז וְאַבְרָם, בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים, בְּלֶדֶת-הָגָר אֶת-יִשְׁמָעֵאל, לְאַבְרָם (סו"צ. ברא' ט"ז 10 – 17). בנו בכורו של אברם הוא ישמעאל. פה יש בעיה. כזכור, רק בפרק הקודם, בברית בין הבתרים קיבל אברם הבטחה אלהית מפורשת (ציטוט): וַיֹּאמֶר אַבְרָם: 'אֲדֹנָי יְהוִה מַה-תִּתֶּן-לִי? וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי; וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי, הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר'. ג וַיֹּאמֶר אַבְרָם: 'הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי'. ד וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר: 'לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ' (סו"צ ברא' ט"ו 2 - 4). בהמשך הובטחה לצאצאי אברם גם ארץ כנען, לימים ארץ ישראל. האל הבטיח לאברם ילד, והאל קיים. לאברם נולד בן. לכאורה הכל בסדר. אבל זה לא פשוט כמו שזה נראה. ההבטחה לאברם היא לא פחות ואולי יותר, גם הבטחה לשרי. ההבטחה לזרע שירש את הארץ תתממש בבן של אברם בתנאי שהוא גם הבן של שרי. אחרי פיתולים בעלילה נולד לשרה בן. עכשיו לאברהם יש שני בנים. פה העלילה הסתבכה (ציטוט): וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק.(לא ברור מה פירוש ה'מצחק' הזה. לפועל 'לצחק' יש משמעות מינית. חז"ל דרשו את האירוע כעבודה זרה. כך או אחרת זהו אירוע מאוד חמור בעיני שרה. ונמשיך) י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ (שימו לב, ישמעאל הוא בנו של אברהם). יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. (מימוש ההבטחה בבן של שרה כאמור) יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא... דלגתי על קטע הגירוש והתעיה במדבר יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם. יח קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ: כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ... כ וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל; וַיֵּשֶׁב, בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי, רֹבֶה קַשָּׁת. כא וַיֵּשֶׁב, בְּמִדְבַּר פָּארָן; וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (סו"צ. כ"א 9 – 21). ישמעאל גורש, והכל בא על מקומו בשלום. לפחות מבחינת שרה.
מהקטע עולַה בבירור התפיסה המקראית של יחסי יהודים וערבים. גם הערבים הם בני אברהם, אבל הם ענף שנגזם, ויצחק הוא הענף העיקרי. בהמשך גם הענף של עשו ייגזם, ויעקב הוא הענף המרכזי שיהפוך לגזע העץ. לכן אנו בני ישראל (שמו השני של יעקב) ולא בני אברהם או בני יצחק. ישמעאל הוא אחי יצחק, כלומר דוד של יעקב. לכן הערבים והיהודים הם בני דודים. מסיבה זו הסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו נקראו 'הסכמי אברהם' על שם האב הקדמון המשותף.
בהמשך ספר בראשית בסיפור על מות אברהם נזכרו גם צאצאי ישמעאל, שהם צאצאי אברהם (ציטוט): וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל, בֶּן-אַבְרָהָם: אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית, שִׁפְחַת שָׂרָה—לְאַבְרָהָם. יג וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמֹתָם, לְתוֹלְדֹתָם: בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. יד וּמִשְׁמָע וְדוּמָה, וּמַשָּׂא. טו חֲדַד וְתֵימָא, יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.
טז אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל (סו"צ. כ"ה 12 – 16). חלק מהשמות שנזכרו ברשימה מוכרים כשבטים ערבים קדם איסלמיים. בתחילת אותו פרק נזכרה קטורה (ציטוט): וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. ב וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-זִמְרָן וְאֶת-יָקְשָׁן, וְאֶת-מְדָן, וְאֶת-מִדְיָן--וְאֶת-יִשְׁבָּק, וְאֶת-שׁוּחַ. ג וְיָקְשָׁן יָלַד, אֶת-שְׁבָא וְאֶת-דְּדָן; וּבְנֵי דְדָן, הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים. ד וּבְנֵי מִדְיָן, עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ, וַאֲבִידָע, וְאֶלְדָּעָה; כָּל-אֵלֶּה, בְּנֵי קְטוּרָה. ה וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. ו וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם (סו"צ. ברא' כ"ה 1 – 6).
חז"ל דרשו שקטורה היא הגר. יש הגיון מסוים בדברים אלה. בין בני קטורה פילגש אברהם נזכרו: מדין, עייפה, שבא. מדובר בשמות ערביים. כך שיש קשר כלשהו. גם במקרה של בני קטורה, הם נשלחו אחר כבוד אל ארץ קדם, ויצחק נותר היורש הבלעדי של ארץ כנען. באותו פרק סופר על מות אברהם וקבורתו ככתוב: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה (ברא' כה" 9). שימו לב, ישמעאל הוא בן לגיטימי של אברהם, שבא לקבור את אביו. רמז לתקשורת כלשהי, לפחות ברמת התפיסה של המספר המקראי, בין יצחק לישמעאל. הרי איך ישמעאל ידע שאביו מת?
בשל ישמעאל שהוא האב הקדמון של הערבים, הרי הערבים מכונים לא פעם ישמעאלים. כמו בסיפור מכירת יוסף (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ. כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים... דלגתי קצת כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף, מִצְרָיְמָה (ל"ז 26 – 28). קטע מעניין. נתחיל בכפל המסורות על מכירת יוסף. לפי מסורת אחת ראובן היה ראש הקנוניה, ולפי השניה יהודה ניגן כינור ראשון. לפי מסורת אחת יוסף נמכר לישמעאלים, ולפי השניה למדיינים, שגם הם ערבים אבל יותר מוגדרים, ולא 'ישמעאלים' באופן כללי. לענייני הפרק הזה – אין זה משנה לנו. מה שחשוב הוא שאח של יוסף (אח מבוגר ממנו משמעותית) מכר אותו לערבים כאלה או לערבים אחרים.
האזכור הבא של ערבים קשור למשה רבנו עליו השלום. כזכור משה הכה איש מצרי וטמן אותו בחול. למחרת הוא הבין שהענין נחשף (לפי המדרש היו אלה דתן ואבירם שהלשינו עליו). משה עשה 'ויברח' (ציטוט): וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר... (דלגתי על הקטע בו משה הציל את בנות יתרו, והזמנתו להתארח אצל האיש) כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה, לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ; וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ, לְמֹשֶׁה (סו"צ שמ' ב' 15 – 21). נתחיל בעובדה שיתרו, ויתר (שם נוסף של יתרו) וגם בגרסה אחרת: וותר – הוא שם ערבי קדם איסלמי קלאסי. המדיינים מוכרים כשבט ערבי בצפון ערב וסיני. משה התחתן עם ציפורה המדיינית. וּכְמו אנטיפטרוס אבי הורדוס, ויצחק אביו של שמעון פרס גם משה רבנו התחתן עם ערביה. במקרה של פרס לא באמת. מי שלא הבין את הבדיחה מוזמן לחפש בגוגל: 'אמא של פרס ערביה'...
הזכרנו את 'יתר' שהוא שם ערבי. אז גם אחות של דוד התחתנה עם ערבי. שימו לב (ציטוט): וְאֶת-עֲמָשָׂא, שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב--עַל-הַצָּבָא; וַעֲמָשָׂא בֶן-אִישׁ, וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי, אֲשֶׁר-בָּא אֶל-אֲבִיגַל בַּת-נָחָשׁ, אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב (סו"צ. שמ"ב י"ז 25). שני דברים עולים מקטע זה בספר שמואל. האחד הוא, שאביגיל היא בת נחש, שהיא אחות צרויה. צרויה היא אחות של דוד. כלומר עמשא ויואב הם בני דודים, ושניהם אחייני דוד. לא ברור מדוע אביגיל היא בת נחש ולא בת ישי? אבל החשוב לענייננו הוא שעמשא הוא בן יתרא הישראלי. יש פה שינוי מכוון. יתרא אינו ישראלי. לא קוראים לישראלי 'ישראלי' בארץ ישראל. במדינת ישראל כולנו ישראלים. איש לא מכנה אותנו 'הישראלי'. מתי אנחנו הופכים ל'ישראלים'? כמובן, רק בחוץ לארץ. והנה בספר דברי הימים ישנה מסורת מהימנה לגבי זהותו האתנית של יתר. ככתוב: וַאֲבִיגַיִל, יָלְדָה אֶת-עֲמָשָׂא; וַאֲבִי עֲמָשָׂא, יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי (א' ב' 17). יתר הוא שם ערבי קלאסי, וגם אחות של דוד התחתנה עם ערבי. עורך ספר שמואל חש לא בנוח שאחות של דוד התחתנה עם נכרי, אז הוא גייר אותו כהלכה.
הקשר של דוד לערבים לא נגמר בקשר לאחיינו. ברשימת שרי דוד בדברי הימים נכתב (ציטוט): וְעַל-הַגְּמַלִּים--אוֹבִיל, הַיִּשְׁמְעֵלִי; וְעַל-הָאֲתֹנוֹת, יֶחְדְּיָהוּ הַמֵּרֹנֹתִי. לא וְעַל-הַצֹּאן, יָזִיז הַהַגְרִי (סו"צ. דה"א כ"ז 30 – 31). שר הגמלים הוא אוביל הישמעאלי, ושר הצאן הוא בחור בעל השם החביב: יזיז ההגרי. כבר אז היו יזיזים... זה מעניין. קודם כל עולה בבירור העדפת דוד לבחור אנשים לפי כישורים ולא לפי קשרים. זו אחת הסיבות למרד אבשלום. סיפור מרתק שאני זומם עליו פרק. דבר שני הוא, שיש פה בחור ממוצא ערבי, שמתייחס להגר ולא לישמעאל. כלומר יש פה התייחסות נשית נדירה. זה מזכיר את בנות צלפחד. כזכור היו לצלפחד בנות בלבד, שביקשו ממשה לרשת את אביהן, משה הסכים, אבל לאחר מכן הירושה הותנתה בנשואים בתוך השבט. שמות בנות צלפחד הן: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. בחרסי שומרון (מהמאה השמינית לפני הספירה), שנמצאו בשומרון (כראוי לשמם) נזכרו נעה וחגלה כשמות גיאוגרפים בנחלת מנשה. העיר תרצה מוכרת כבירת ישראל לפני שעמרי העביר את הבירה לשומרון. כלומר גם כאן יש התייחסות לאם המייסדת ולא לאב.
ההגריים, שמתייחסים לאם כאמור, נזכרו בעוד כמה כתובים. כך נכתב בדברי הימים (ציטוט): וּבִימֵי שָׁאוּל, עָשׂוּ (בני ראובן הכוונה) מִלְחָמָה עִם-הַהַגְרִאִים, וַיִּפְּלוּ, בְּיָדָם; וַיֵּשְׁבוּ, בְּאָהֳלֵיהֶם, עַל-כָּל-פְּנֵי, מִזְרָח לַגִּלְעָד.. דלגתי קצת וַיַּעֲשׂוּ מִלְחָמָה, עִם-הַהַגְרִיאִים, וִיטוּר (אולי היטורים שגויירו בידי אריסטובולוס הא') וְנָפִישׁ, וְנוֹדָב. כ וַיֵּעָזְרוּ עֲלֵיהֶם--וַיִּנָּתְנוּ בְיָדָם הַהַגְרִיאִים, וְכֹל שֶׁעִמָּהֶם (סו"צ. דה"א ה' 10, 19, 20).
בטקסי יום הזכרון נהוג לקרוא את תהילים מזמור פ"ג בו יש פירוט של אויבי ישראל (ציטוט): שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף. ב אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ; אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל. ג כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ... אָהֳלֵי אֱדוֹם, וְיִשְׁמְעֵאלִים; מוֹאָב וְהַגְרִים. וזה ממשיך עם כל שאר המנוולים (סו"צ. תה' פ"ג 1 – 3). גם פה הישמעאלים וההגריים מופיעים כחלק מתקבולת. עדות לקרבה הרבה בין הקבוצות הללו.
רשימת גיבורי דוד מופיעה פעמיים. הן בספר שמואל והן בספר בדברי הימים. בין הרשימות יש כמה הבדלים. לענייננו יש בספר שמואל את: עִירָא הַיִּתְרִי, גָּרֵב, הַיִּתְרִי (שמ"ב כ"ג 38). לא ברור האם הם ממקום הקרוי 'יתר' או ששם אביהם הוא 'יתר'. בכל מקרה השם יתר הוא שם ערבי כאמור. בדה"א (י"א 38) נוסף על עירא וגרב גם: מִבְחָר בֶּן- הַגְרִי. סביר שהוא קשור להגריים כך או אחרת.
ערביה מפורסמת, מאוד אפילו, היא מלכת שבא. שבא הוא אחד מצאצאי אברהם וקטורה. ממלכת שבא שכנה בדרום חצי האי ערב, באזור תימן של ימינו. יש חוקרים הממקמים אותה בצד השני של הים האדום באתיופיה. לא ממש משנה לענייננו. אזכיר רק כי הקשרים בין שני צדי הים האדום (אתיופיה מכאן וערב מכאן) היו הדוקים מאז ומעולם. כולם שמעו על ההיג'רה המפורסמת של מוחמד ממכה למדינה. קדמה לה ההיג'רה הקטנה. קבוצת מוסלמים נמלטה לחבש בשל רדיפות מצד אנשי מכה. מלך אתיופיה הגן עליהם, וסירב להסגירם לאנשי מכה. בואו נחזור אל מלכת שבא (ציטוט): וּמַלְכַּת-שְׁבָא, שֹׁמַעַת אֶת-שֵׁמַע שְׁלֹמֹה--לְשֵׁם יְהוָה; וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ, בְּחִידוֹת. ב וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה, בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד, גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב-מְאֹד, וְאֶבֶן יְקָרָה (סו"צ. מל"א י' 1 – 2). לפי המסורת האתיופית, המפגש הדיפלומטי הזה הוביל גם למפגש רומנטי. בעקבות כך התעברה מלכת שבא וילדה את מנליק. לימים בגר מנליק, בא לירושלים לביקור, וחזר ממנו עם העתק של ארון הברית. אלא שאחד ממלויו החליף את ההעתק בארון המקורי, ועד ימינו, כך לפי האתיופים, ניצב ארון הברית המקורי באתיופיה, בכנסיית 'גבירתנו מרים מציון' אשר בעיר אקסום.
מלבד הקטעים הסיפוריים, הרי הערבים נזכרים גם בקטעי הנבואה. כך ישעיהו בנבואת חורבן על בבל דווקא (ציטוט): לֹא-תֵשֵׁב לָנֶצַח, וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד-דּוֹר וָדוֹר; וְלֹא-יַהֵל שָׁם עֲרָבִי, וְרֹעִים לֹא-יַרְבִּצוּ שָׁם (סו"צ. ישע'. י"ג 20). הערבי לא יהל. במילה 'יהל' נשמטה הא'. נפילת הא' מוכרת ממקומות אחרים. כך רבקה אמנו עליה השלום, ככתוב: וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ (ברא' כ"ה 24). לא תומים אלא תאומים.
לא יהל כלומר לא יאהל, לא יטה אוהל. מרוב שהמקום יהיה שומם, אפילו הערבי, שנוטה את אוהלו בכל מקום, יוותר על התענוג. גם הרועים לא ירביצו, יגרמו לרבוץ, את עדריהם.
ירמיהו דימה את התנהגות ירושלים לאשה בוגדת בבעלה. בכך הוא משתלב במסורת נבואית מוכרת של דימוי יחסי ישראל ואלהיו ליחסי בעל ואשה. כשהעם עובד אלילים הרי הם זונים אחרי הבעלים. ממש כמו אשה שזנתה תחת בעלה (ציטוט): שְׂאִי-עֵינַיִךְ עַל-שְׁפָיִם (מקום גבוה) וּרְאִי, אֵיפֹה לֹא שגלת כתיב (שֻׁכַּבְתְּ)--עַל-דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם, כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר (ג' 3). האשה הבוגדת בבעלה, מרוב שהיא מופקרת, מקיימת יחסי מין בכל מקום. היא יושבת על אם הדרך כדי לשכב עם עוברי האורח. בדיוק כשם שהערבי הנווד יושב על אם הדרך.
בספר דברי הימים יש אזכורים של יחסי שכנות ואיבה עם הערבים. שם סופר שהערבים הביאו מנחה ליהושפט מלך יהודה (ציטוט): גַּם הָעַרְבִיאִים, מְבִיאִים לוֹ צֹאן, אֵילִים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת, וּתְיָשִׁים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת ב' (סו"צ. דה"ב י"ז 11).
הערבים הם גם כלי בידי האל להעניש את המלכים הסוררים. בספר דברי הימים סופר על יהורם בן יהושפט, שהרג את כל אחיו (סיפור מפוקפק, ארחיב להלן), ומיד ספג תבוסה מהערבים, שהרגו המון נסיכים מיהודה (ציטוט): וַיָּעַר יְהוָה עַל-יְהוֹרָם, אֵת רוּחַ הַפְּלִשְׁתִּים וְהָעַרְבִים, אֲשֶׁר, עַל-יַד כּוּשִׁים. יז וַיַּעֲלוּ בִיהוּדָה, וַיִּבְקָעוּהָ, וַיִּשְׁבּוּ אֵת כָּל-הָרְכוּשׁ הַנִּמְצָא לְבֵית-הַמֶּלֶךְ, וְגַם-בָּנָיו וְנָשָׁיו... דילוג וַיַּמְלִיכוּ יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֶת-אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ הַקָּטֹן, תַּחְתָּיו--כִּי כָל-הָרִאשֹׁנִים הָרַג הַגְּדוּד, הַבָּא בָעַרְבִים לַמַּחֲנֶה (סו"צ. דה"ב כ"א 16, כ"ב 1).
הזכרתי שהסיפור מפוקפק, ועתה עלי להסביר מדוע. בימי יהורם ישנם חמישה סיפורים (בספרי מלכים ודברי הימים) על טבח המוני בו נהרגו כל נסיכי יהודה. 1) עתליה איבדה את כל זרע המלוכה. 2) יהוא הרג את אחי אחזיה. 3) יהוא הרג את בני אחי אחזיה (זה בדברי הימים. כי במלכים הוא הרג את אחי אחזיה. לא ניתן להרוג את אותם אנשים פעמיים כידוע). 4) יהורם מלך יהודה הרג את כל אחיו . 5) הערבים והפלשתים הרגו את נסיכי יהודה.
השאלה היא כמובן כמה נסיכים היו ביהודה שיכלו למות שוב ושוב חמש פעמים 'כל הנסיכים'? אין זאת כי היה אירוע בו נהרגו כמה וכמה מחברי משפחת המלוכה ביהודה. המסורת התפצלה ו'הכבוד' במרכאות הוענק לכמה גורמים שהם: עתליה השנואה מבית עמרי, יהורם המלך החוטא מבית דוד, יהוא גיבור החיל שהכחיד את בית אחאב (פעמיים), והערבים והפלשתים. אם אני צריך להמר, אני מעניק את 'הכבוד' ליהוא. כלומר הסיפורים על עתליה, יהורם והערבים – הם סיפורים תיאולוגיים ולא היסטוריים.
עוד מלך מפורסם שהתמודד מול הערבים הוא עוזיהו (ציטוט): וַיֵּצֵא (עוזיהו הכוונה), וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים, וַיִּפְרֹץ אֶת-חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה, וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד; וַיִּבְנֶה עָרִים, בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים. ז וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים עַל-פְּלִשְׁתִּים וְעַל-הערביים (הָעַרְבִים), הַיֹּשְׁבִים בְּגוּר-בָּעַל--וְהַמְּעוּנִים (אולי שיבוש של 'העמונים) ח וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה, לְעֻזִּיָּהוּ; וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד-לְבוֹא מִצְרַיִם, כִּי הֶחֱזִיק עַד-לְמָעְלָה (סו"צ. דה"ב כ"ו 6 – 8).
מלחמה זו הניבה שתי תוצאות. הראשונה ככתוב: וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם, עַל-שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל-שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל- הַמִּקְצוֹעַ; וַיְחַזְּקֵם. י וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים--כִּי מִקְנֶה-רַּב הָיָה לוֹ, וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר; אִכָּרִים וְכֹרְמִים, בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל--כִּי-אֹהֵב אֲדָמָה, הָיָה (סו"צ. דה"ב כ"ו 9 -10). התוצאה השניה היא השיר של הפרברים: ויבן ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים ויחזקם. ויחזקם. אתם תסלחו לי על איכות השירה, אבל אני לא מסתבך עם זכויות יוצרים.
נדלג לימי שיבת ציון. בשלב מסוים הגיע נחמיה, שר המשקים של מלך פרס לארץ בתור נציג המלך בפחווה. מה שנקרא פחה. או בלשון ימינו נציב. נחמיה בא עם כמה רעיונות מהפכניים כגון בניית חומת ירושלים ומלחמה בנישואי התערובת. לנחמיה ורעיונותיו המשונים קמו כמה וכמה מתנגדים. טוביה העמוני, סנבלט החורני וגשם הערבי.
לאחר שתמה בניית חומת ירושלים, למרות ההפרעות וההצקות, השכנים לא אהבו את זה (ציטוט): וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים, כִּי-עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם--כִּי-הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים, לְהִסָּתֵם; וַיִּחַר לָהֶם, מְאֹד (סו"צ. נח' ד' 1). אבל אויבי נחמיה היו בחורים מעשיים. הם רק רצו לדבר איתו (ציטוט): וַיְהִי כַאֲשֶׁר נִשְׁמַע לְסַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וּלְגֶשֶׁם הָעַרְבִי וּלְיֶתֶר אֹיְבֵינוּ, כִּי בָנִיתִי אֶת-הַחוֹמָה, וְלֹא-נוֹתַר בָּהּ, פָּרֶץ--גַּם עַד-הָעֵת הַהִיא, דְּלָתוֹת לֹא-הֶעֱמַדְתִּי בַשְּׁעָרִים. ב וַיִּשְׁלַח סַנְבַלַּט וְגֶשֶׁם אֵלַי לֵאמֹר, לְכָה וְנִוָּעֲדָה יַחְדָּו בַּכְּפִירִים בְּבִקְעַת אוֹנוֹ; וְהֵמָּה, חֹשְׁבִים, לַעֲשׂוֹת לִי, רָעָה (סו"צ. נח' ו' 1 – 2). נחמיה קלט שהם מתכננים לו 'כיפה אדומה' במרכאות, ודחה אותם בטענה ש'כן, אבל מלאכת בניית החומה כה רבה, וממש אין לי זמן עכשיו'. כך ענה להם ארבע פעמים. אני די מתפעל מהדבקות במטרה שלהם. אבל הרבה יותר מחושיו המחודדים של נחמיה.
ממצא ארכיאולוגי מעניין הוא מתל מסחוטה שבדלתא המזרחית במצרים. שם התגלתה קערת כסף עם כתובת בארמית: 'קינו בר גשם מלך קדר'. כנראה זהו בנו של אותו גשם מספר נחמיה.
כמו שאתם מכירים את ההסכת, אין סיכוי שאעבור על נושא מקראי, ולא אתייחס למזרח הקדום, ככל שיש התייחסות. נדון בקצרה בערבים במקורות האשוריים. ממש בקצרה. חשוב להבין דבר אחר. 'ערבי' במקורות האשוריים משמעו נווד מדברי. רובם אכן היו מחצי האי ערב. אבל לא כולם. האזכור ראשון לערבים הוא במונולית' מכורח. בשנת 853- נערך קרב בקרקר בצפון סוריה. בין שלמנאסר הג' לבין 12 מלכי החוף. במונולית צוינו שמות המלכים וכוחם הצבאי (ציטוט): בשנת האפונים דיין אשור בי"ד באייר יצאתי מנינוה ועברתי את החידקל... דילוג יצאתי מחלב והתקרבתי לעריו של אִרְחֻלֶנִי החמתי (העיר חמה של ימינו. דילוג)... והתקרבתי לקרקר (תל קרקור. לא רחק מלטקיה). את קרקר עיר מלכותו הרסתי עקרתי ושרפתי באש. והנה פירוט בעלי הברית 1200 מרכבות, 1200 פרשים, 20000 רגלי של הדדעזר מארם דמשק. 700 מרכבות, 700 פרשים, 10000 רגלי של אִרְחֻלֶנִ החמתי. 2000 מרכבות 10000 רגלי של אחאב הישראלי. דילגתי על כל הקטנים 1000 גמלים של גנדבו הערבי... עוד דילוג את 12 המלכים האלה הביא לעזרתו. הם עלו נגדי לקרב ומלחמה. (סו"צ). אחאב הישראלי, יקיר ההסכת, נזכר כמי שתרם למערכה 10000 רגלי ו-2000 מרכבות. כנראה רק 200. אבל לענייננו: 1000 גמלים של גינדיבו (gindibu) הערבי. לכאורה מה יש לערבים מחצי האי ערב ולאשורים בצפון עירק? ההתנגדות הערבית לאשורים היא על רקע כלכלי. שליטה בדרך הבשמים. ערבים אלו הם אבותיהם של הנבטים. סוחרי בשמים מפורסמים.
השנים חלפו ומלך אשורי בשם תגלת פלאסר השלישי, בחור רציני לכל הדעות יצא למסע למערב. כלומר מערב מהפרת. כלומר סוריה וארץ ישראל. בכתובותיו הוא הזכיר כמה ממעלי המס (ציטוט): קבלתי מס מרצין מארם דמשק, מנחם משומרון, חירם מצור... דילוג זַבִּבֶּ מלכת הערבים – זהב, כסף, בדיל, ברזל, עורות פילים, שנהבים והרשימה ממשיכה עוד ועוד. (סו"צ. כתובת 9). בין מעלי המס נזכרת זביבה מלכת הערבים. זה מעניין. מלכה ערביה הוא דבר נדיר בימים ההם. גם היום, אגב. הענין האשורי בסחר הבשמים הביא את הערבים בצפון ערב לתחום האינטרסים האשורי. בכתובת אחרת שלו (ציטוט): מלכי ארץ חת, הארמים אשר לחוף הים בוא השמש, הקדרים (ו)הערבים... דלגתי המון וזבב מלכת הערבים – הטלתי עליהם מס ומנחה וכאן יש פירוט (סו"צ. כתובת 10). הקדרים הם שבט ערבי, או סביר יותר איגוד שבטים.
תגלת פלאסר לא נרגע ובכתובת אחרת הוא כתב (ציטוט):... אשר לשַמְשִ מלכת הערבים, בהר סַקֻרִ, (מקום לא מזוהה. אולי הר הדרוזים). על 9400 מאנשיה, מפלה הנחתי דילוג על רשימת השלל. והיא למלט את נפשה אל המדבר, מקום צמא, כמו אתון בר שמה פניה. שאר רכושה, אוהליה, מגן אנשיה, בתוך מחנֵהָ שרפתי באש. ושמשי מלפני כלי נשקי החזקים נבהלה, דלגתי על רשימת המס שהיא העלתה הפקדתי עליה מפקח דילוג... בני משא, תימא, שבא עיפה, בָּדנָ, חַתַּ, אַדְבְּאֵל, אשר בגבול ארצות מבוא השמש (כלומר במערב. דילוג) את תהילת אדנותי שמעו, וביקשו את אדנותי. דילוג על המס את אַדְבְּאֵל לשוער מול מצרים מיניתי (סו"צ. כתובת 13). זה מעניין. יש פה מלכה ערביה שניה, שעוד נשמע עליה. בנוסף נזכרו: משא, תימא, שבא עיפה – שמות הקשורים לישמעאל בצורה זו או אחרת. כלומר שבטים ערבים. בנוסף הוא לקח ראש שבט בדואי בסיני, את אדבאל ומינה אותו כשומר הגבול האימפריאלי מול מצרים. במקום לריב אתו, עדיף לשלם לו, ושהוא יגן על הגבול. אם השם אדבאל נשמע לכם מוכר, אתם צודקים. הוא אחד מבני ישמעאל שנזכרו בתורה.
סרגון השני הזכיר גם הוא את שמשי (ציטוט): קבלתי את מנחו של פרעה מלך מצרים, שמשי מלכת הערבים, ית'עאמר השבאי... (סו"צ. כתובת 17).
מלבד שמשי מלכת הערבים, נזכר ית'עמאר השבאי. כלומר מי שבא משבא, מדרום ערב.
אותו סרגון מזכיר בכתובת אחרת (ציטוט): את ההוד האל אשור אדוני פרשתי על המצרים ועל הערבים (סו"צ כתובת 18). כלומר האשורים השתלטו על צפון סיני וצפון ערב. בכתובת אחרת הוא הזכיר (ציטוט): בני תמוד, בני איבידד (ibidad), בני מרסימני (marsimani) ובני עייפה – ערבים רחוקים יושבי המדבר, אשר לא ידעו מפקח או מושל... דילוג הבסתי אותם, ואת שאריתם הגלתי והושבתים בשומרון. דלגתי על אזכור נוסף של שמשי וית'עאמר השבאי (סו"צ. כתובת 19). זה מרתק. סרגון השתלט על שטחים של ערבים מורדים, והוא הגלה אותם לפחוות שומרון. זה קשור לסיפור המקראי על חורבן שומרון. ככתוב: וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר (פה הכוונה היא לשלמנאסר החמישי) מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת, וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְשׁוּ, אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֵּשְׁבוּ, בְּעָרֶיהָ (מל"ב י"ז 24). מדברי סרגון (שבכתובותיו הוא התהדר בכיבוש שומרון) עולה, כי הגלית עמים לשומרון המשיכה גם בימיו, ולא רק אנשים מאזור בבל רבתי, אלא גם ערבים מהדרום יושבו בשומרון בכפיה. העובדה שהאשורים המשיכו להביא גולים לשומרון נזכרת גם בספר עזרא (ציטוט): וַיִּשְׁמְעוּ, צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן: כִּי-בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ב וַיִּגְּשׁוּ אֶל-זְרֻבָּבֶל וְאֶל-רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם--כִּי כָכֶם, נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם; ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים, מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ, פֹּה (סו"צ. עז' ד' 1 – 2). צרי יהודה ובנימין, אל נכון השומרונים, טענו שאסרחדון (נכדו של סרגון) העלה אותם לפה. בהמשך הפרק נכתב: וּשְׁאָר אֻמַּיָּא, דִּי הַגְלִי אָסְנַפַּר רַבָּא וְיַקִּירָא (עז' ד' 10). ובעברית: ושאר האומות שהגלה אסנפר הגדול והיקר. מקובל לזהות את אסנפר עם אשורבניפל, בן אסרחדון. כלומר ישנה מדיניות ברורה של האשורים להגלות אנשים מהכא להתם.
נעשה שניה סדר במלכי אשור: תגלת פלאסר הג' שלמנאסר החמישי, סרגון השני, סנחריב, אסרחדון, אשורבניפל. אותו אשורבניפל כתב (ציטוט): בשובי (מן המסע נגד הערבים הכוונה) לכדתי את אֻשֻ (סו"צ כתובת 36). אושו היא צור היבשתית (בניגוד לצור שהייתה אז אי). צור היבשתית הנזכרת בתיאור נחלת אשר. ככתוב וְשָׁב הַגְּבוּל הָרָמָה, וְעַד-עִיר מִבְצַר-צֹר; וְשָׁב הַגְּבוּל חֹסָה יהו' י"ט 29. חסה היא אושו.
המסע נגד הערבים הוא מעניין (ציטוט): יותע בן חזאל מלך קידר (סנחריב לחם בחזאל אביו של המנוול הזה) המשועבד לי... דילוג הוא פשע בשבועתי, לא נצר את הטובה, והשליך את עול אדנותי... דילוג את אנשי ערב הסית למרוד איתו, והם פשטו שוב ושוב על ארץ אָמֻרֻ (כלומר ממערב לפרת). את חיילי שהיו מוצבים בגבול ארצו שלחתי נגדו, והם הנחילו להם מפלה. את כל אנשי ערב שיצאו נגדי הביסו בנשק... דלגתי על השלל ישר אל הפיסקה המעניינת מאוד על הגמלים חילקתי גמלים כמו צאן. הפצתי בין אנשי אשור. בתוך ארצי קנו גמלים בשקל אחד (11 גרם כסף בערך), או חצי שקל בשער השוק. הפונדקאית כמתנה, מבשל השיכר (בירה הכוונה) עבור כד, והגנן עבור צרור עשב – קיבלו גמלים.. דלגתי על גורל יותע, ועוד שני מלכים ערבים שמרדו באשור וסופם היה מר (סו"צ. כתובת 37).
מעבר להצלחה הצבאית הרגילה, סיפור הגמלים הוא נהדר. נלקחו כל כך הרבה גמלים כשלל, עד שמחיר הגמל היה נמוך ממחיר הכבש. גמל בשקל. נשמע כמו מבצע של רמי לוי. וחצי שקל אם אתם באושר עד. מחיר הגמל הוא כה נמוך עד שהגנן קנה גמל בצרור עשבים (אל נכון עשבי תבלין), מבשל השיכר תמורת כד (בו הוא מכין את הבירה. לא ברור האם הכד כלל בירה אם לאו), והפונדקאית קיבלה גמל במתנה. ברור לכם שאין מתנות חינם, ופונדקאית אינה רק מוכרת מזון... מי שהשם 'רחב' קופץ בראשו – צודק לחלוטין. מתן חיות כאתנן לזונות נזכר במקרא כזכור. בסיפור יהודה ותמר (ציטוט): וַיִּרְאֶהָ (את תמר הכוונה) יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה... דלגתי קצת וַתֹּאמֶר, מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי?. יז וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן (סו"צ. ברא' ל"ח 15 - 17).
אזכור אחרון וללא ממצה הוא מהכרוניקה הבבלית. לאחר שנבוכדנאצר השתלט על ארץ ישראל, הוא ניסה לפלוש למצרים. התבוסה הבבלית בסיני בשנת 601 לפה"ס הייתה עצומה. מלך בבל ליקק את פצעיו. הכרוניקה הבבלית מתארת את מעשי נבוכדנאצר לאחר המפלה (ציטוט): בחודש כסלו גייס מלך אכד (מלך בבל) את צבאו ויצא אל ארץ חת. מארץ חת (סוריה – ארץ ישראל) הוא שיגר את צבאו. הם פשטו במדבר, ושללו בכמות גדולה את שללם, מקניהם ואליהם של הערבים הרבים (סו"צ. כתובת 41). הצבא הבבלי שיקם את כוחו, והועסק בתגרות חתולים מול הערבים.
