האזנה
הפרק מת אב ומת אלול – על השיר מת אב ומת אלול. אני ד"ר אילן אבקסיס.
חודש אלול הוא חודש המסמן את תחילת המעבר מהקיץ החם אל עונת הגשמים. באקלים הים התיכוני יש שתי עונות גדולות. עונת הקיץ היבשה, ועונת החורף הגשומה. בין העונות יש שתי עונות מעבר קצרצרות, המכונות, בהומור רב, 'אביב' ו'סתיו'.
וּמה מתאים יותר מפרק באמצע אלול מאשר השיר 'מת אב ומת אלול' מאת רבי שמואל הנגיד, העוסק במעבר הזה שבין הקיץ לחורף.
ברשותכם כמה מילים על רבי שמואל הנגיד, השווה פרק שלם בפני עצמו (אבל כיוון שהוא לא פעל בארץ ישראל – הוא לא יקבל פרק. אבל לא אלמן ישראל. נועם אשכולי בהסכת המצוין שלו - קדמא הקדיש פרק שלם לאיש המרתק הזה. בדף הפרק צרפתי קישור). שמו המלא הוא שמואל הלוי אבן נגרילה. הוא נולד בעיר מלידה (Melide) שבממלכת קורדובה, בתור הזהב של יהדות ספרד. הוא עבר למלגה, ומשם הגיע לטָאִיפַה (taifa) של גרנדה. טאיפה הוא הכינוי הספרדי לממלכות המוסלמיות הקטנות שהתקיימו בספרד, שנוצרו בשל התפוררות הממלכות הגדולות לרכיביהן. שם בגרנדה היה גובה המסים, ואף התמנה לשר הצבא. מה שחשוב לענייננו הם השירים שהוא כתב. ובעיקר השיר 'מת אב ומת אלול'. קבלו קלקלן (ספוילר בלעז): בהמשך הפרק נזכיר את נתן יונתן ואת צביקה פיק.
השיר הוא מסוגת שירי היין של משוררי ספרד. סוגה ספרותית מעניינת למדי. מדובר בסוגה בה היין ובעיקר שתייתו היו במוקד השיר. השירה משבחת, לרוב, את שתיית היין בצוותא, מתארת את צבעו ומזיגתו וכיוצא בזה. שירת היין העברית הושפעה מאוד משירת היין הערבית. נדון בדוגמה אחת בולטת של שמואל הנגיד כאמור.
בואו נקרא את השיר ראשית כל, ולאחר מכן ננתח אותו (ציטוט):
מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָּם, גַם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם / בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִּירוֹשׁ אָדַם, וְקוֹלוֹ בַכְּלִי דָמַם.
לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים כָּל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶׁר זָמַם!- / אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְּהַגְשִׁימָם, וּשְׁמַע שְׁמֵי מָרוֹם בְּהַרְעִימָם.
וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה יֵרֵד, וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם. / קוּמָה, שְׁתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְׁתֵה בַכַּד, וּבַלַּיִל וְגַם יוֹמָם! (סו"צ).
רק אומר שניתוח השיר הוא שלי. כלומר המחשבות, ההרהורים והאסוציאציות שהשיר מעורר בי. בעיקר בזיקה למקרא. אני מקוה כי תצאו נשכרים. אם למי מהקהל הקדוש יש מחשבות אחרות -אשמח אם תכתבו לי.
נתחיל בשורה הראשונה. מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָּם, גַם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם. חודש אב מת, כלומר חלף זמנו, אלול זכה לאותו גורל, וגם תשרי. שימו לב שתשרי נאסף. זה מזכיר כמובן את הביטוי המקראי נאסף אל אבותיו (הנזכר מעט) או נאסף אל עמיו (הנזכר הרבה) ככתוב על יעקב אבינו עליו השלום: וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו (ברא' מ"ט 33). גם תשרי נאסף אל אבותיו (הלוא הם אב ואלול) ומת יחד עמם. וכדברי הרמ"א הקדוש (רבנו מאיר אריאל): תם השרב הגדול.
הבית הראשון דן בקיץ. הבית הבא עובר לסתיו.
בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִּירוֹשׁ אָדַם, וְקוֹלוֹ בַכְּלִי דָמַם. כשאין חום מגיעים ימי הקור. התירוש בא בהקבלה ליין. בין היין לתירוש יש שני הבדלים. הראשון הוא שהתירוש הוא מיץ הענבים שטרם תסס, ואילו היין תסס ויש בו כבר אלכוהול. ההבדל השני הוא שתירוש הפך לשם משפחה ויין לא. התירוש אדם. זהו משחק מילים על צבעו האדום של התירוש, והדמיון בין כד היין לבן האדם, ששניהם מכילים נוזל אדום. קול התירוש דמם. קודם כל יש פה חריזה. כיום חריזה היא סימן היכר מובהק לשירים (הגם שלא כל השירים ניחנים בחריזה). בשירה מקראית אין חריזה כמעט. יש דוגמאות בודדות, אבל בעקרון החריזה אינה חלק מהשירה המקראית. החריזה הגיעה לשירה העברית בהשפעת המשוררים המוסלמים בספרד בימי הביניים. החריזה הייתה (ועודנה) מאוד נפוצה בשירה הערבית. קול התירוש נדם בכלי, כשם שקול מצהלות משתתפי המשתה דממו גם כן. דבר זה מעלה על הדעת את משתה בלשאצר (ציטוט. בתרגום לעברית): בֵּלְשַׁאצַּר הַמֶּלֶךְ עָשָׂה מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְאֶלֶף שָׂרָיו, וּלְעֻמַּת הָאֶלֶף יַיִן שָׁתָה.... דלגתי על הקטע בו הביאו את כלי המקדש על מנת לשתות יין מתוכם (ה) בָּהּ בַּשָּׁעָה, יָצְאוּ אֶצְבְּעוֹת שֶׁל יַד אָדָם וְכָתְבוּ לְעֻמַּת הַנִּבְרֶשֶׁת, עַל הַשִּׂיד שֶׁל כֹּתֶל הַהֵיכָל שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ רוֹאֶה פַּס יָד אֲשֶׁר כּוֹתֶבֶת (ו) אֲזַי הַמֶּלֶךְ, זִיווֹ נִשְׁתַּנֶּה לוֹ וְרַעְיוֹנָיו יְבַהֲלוּהוּ, וְקִשְׁרֵי חֲלָצָיו נִתָּרִים, וּבִרְכָּיו זוֹ לְזוֹ נוֹקְשׁוֹת (סו"צ דנ' ה' 1 - 6. בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא, עֲבַד לְחֶם רַב, לְרַבְרְבָנוֹהִי, אֲלַף; וְלָקֳבֵל אַלְפָּא, חַמְרָא שָׁתֵה... ה בַּהּ-שַׁעֲתָה, נפקו (נְפַקָה) אֶצְבְּעָן דִּי יַד-אֱנָשׁ, וְכָתְבָן לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא, עַל-גִּירָא דִּי-כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא; וּמַלְכָּא חָזֵה, פַּס יְדָא דִּי כָתְבָה. ו אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי, וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ; וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן, וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן).
לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים כָּל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶׁר זָמַם!- כיוון שבאו ימי הקור, התירוש אדם וכן דמם - ההמלצה החד משמעית היא פריקת עול. קודם כל יש להתחבר לרֵעים, ויש פה משחק מילים בין רֵעים לַרָעים. דבר זה מזכיר את חתונת שמשון. כזכור שמשון התחתן עם עלמת חמד פלשתית מתמנה (בה"א. ליד בית שמש של ימינו). גם בחתונת שמשון היה משתה, המזכיר בהחלט את ההמלצה בשיר. ענין אחר הוא, שכאשר הפלשתים ראו את שמשון החסון ומגודל (ציטוט): וַיְהִי, כִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ; וַיִּקְחוּ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים, וַיִּהְיוּ אִתּו (סו"צ. שופ' י"ד 11). שלושים מרעים, שהם סוג של משגיחים על העברי הלא ברור הזה. בהמשך שמשון הסתכסך עם אשתו ואיתם ונטש בזעם. כשהוא חזר הוא גילה לאכזבתו כי, ככתוב: וַתְּהִי, אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן, לְמֵרֵעֵהוּ, אֲשֶׁר רֵעָה לוֹ (שופ' י"ד 20). הרֵע עשה רעה.
ההמלצה במקרה זה מתנגשת ישירות עם ספר קהלת ככתוב: וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ (קה' ט' 7). האיש אשר זמם מזכיר כמובן את העד הזומם מספר דברים (ציטוט): וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. יח
וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים, הֵיטֵב; וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. יט וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ (סו"צ דב' י"ט 17 – 19).
מהסתיו עברנו אל החורף.
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְּהַגְשִׁימָם, וּשְׁמַע שְׁמֵי מָרוֹם בְּהַרְעִימָם. – עם בוא החורף יורד גשם. גם בגרנדה אשר בדרום ספרד, שם יורד בדרך כלל ברד. התיבה 'אמרו' רומזת כי זהו ציטוט מפי משתתפי המשתה. כמו תמיד, כשאין על מה לדבר – מדברים על מזג האויר... רְאֵה, העבים, העננים - מתגשמים. כלומר הופכים לגשם. ושמע את קול הרעם שלא נפקד. הביטוי 'שמי מרום' מזכיר מיד את הפסוק ממיכה (ציטוט): בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם (סו"צ. מי' ו' 6). לכאורה מצב הרוח לא מיטבי. גשם, ברקים ורעמים – אבל זו בדיוק הסיבה מדוע חשוב להמשיך ולשתות יין. ככתוב בתהילים: וְיַיִן, יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ (ק"ד 15).
וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם. – כיון שקר מדליקים אש. שוב פניה למשתתף במשתה לראות את הכפור ואת האש. שני ניגודים המשלימים זה את זה. כפור במקרא בא גם במשמעות של ברד. ככתוב בתהילים: הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר; כְּפוֹר, כָּאֵפֶר יְפַזֵּר (קמ"ז 16). הברד הלבן מדמה כוס, והאש מדמה יין. שמואל הנגיד מדמה אש בתוך ברד לכוס יין בעוד שיר (הקרוי 'קח מצביה'). ככתוב: קַח מִצְּבִיָּה דְמֵי עֵנָב בְּאֶקְדָּחָה, בָּרָה, כְּמוֹ אֵשׁ בְּתוֹך בָּרָד מְלֻקָּחָה. דימוי זה נשאב ממכות מצרים (ציטוט): וַיְהִי בָרָד--וְאֵשׁ, מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד (סו"צ. שמ' ט' 24). אש מתלקחת בתוך ברד הוא תיאור הולם ליין חם בכוס קרה. זֶה יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם – ה'זה' ו'זה' מתייחסים הן לאש העולה ולברד / כפור היורד. והן ליין, היורד לבטן ועולה לראש.
והנה המסקנה המתבקשת: קוּמָה, שְׁתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְׁתֵה בַכַּד, וּבַלַּיִל וְגַם יוֹמָם! – כמה ענינים בשורה הסוגרת את השיר. שתה בכוס וגם בכד. יש פה הפרזה. לא די לשתות בכוס אלא ישירות מהכד. דבר המעיד על תאווה וחוסר שליטה. זה מזכיר את הכתוב בנבואת עמוס על ההתנהגות החזירית של עשירי שומרון. ככתוב: הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן (ו' 6). המִּזְרָק הוא כלי פולחני גדול בו מנסכים יין על המזבח. לשתות יין ישירות מהכד זה כמו לנגב חומוס מצלחת לווין. חזירות לשמה. השתיה היא בלילה וביום. זה מזכיר כמובן את לימוד התורה. בספר יהושע ככתוב: לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה ( יהו' א' 8). פה בשיר הסדר הוא לילה ויום. היפוך הזמנים אינו מקרי. שתית היין חסרת המעצורים היא ניגוד מוחלט ללימוד תורה. מתחילים להגות בתורה ביום, ומרוב עונג ממשיכים גם ללילה. יין לעומת זאת מתחילים לשתות בלילה ומרוב עונג ממשיכים ליום. מובן, מה מהם ראוי ומה לא.
הבטחתי את נתן יונתן וצביקה פיק – ואני מקיים. בהתייחס לשיר זה כתב נתן יונתן את השיר 'נאסף תשרי' נקרא את הבית הראשון: (ציטוט): מת אב ומת אלול ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עימם. רק נשארה גחלת עמומה של אהבת הקיץ הגדומה. (סו"צ). השיר פורסם בשנת 1974 בקובץ "שירים [בסוגריים] (ליאור)", ורבים הניחו שהשיר הוא קינה על ליאור בנו של נתן יונתן שנהרג במלחמת יום כיפור. אולם השיר פורסם כבר בספטמבר 1972, ואינו מדבר על בנו זכרנו לברכה.
צביקה פיק הלחין את השיר. לא נשמע קטע כי זכויות יוצרים וזה. השיר היה שיר השנה לשנת תשל"ח ברשת ג'. רק לשבר את האוזן שימו לב לשאר השירים באותה שנה. במקום השני השיר זוכה האירוויזיון 'אבניבי' של יזהר כהן. במקום השליש 'עטור מצחך' של אריק איינשטיין. במקום הרביעי 'עוד לא אהבתי די' של יהורם גאון. במקום החמישי 'רציתי שתדע' של עוזי חיטמן. במקום השישי 'נסיך החלומות' של גלי עטרי (מוכר גם כ'ולנטינו'). ובמקום השביעי 'שיר אהבה בדואי' של דייויד ברוזה ויעל לוי. כל אחד מהשירים יכול היה לקטוף מקום ראשון בכל שנה שהיא. ראו את כוחו של שמואל הנגיד – מאות שנים לאחר מותו. בגלי צה"ל השיר הגיע למקום הרביעי בלבד. בושה, חרפה וכלימה. אבניבי במקום הראשון, 'שומר החומות' של להקת פיקוד מרכז במקום השני (בכל זאת חיילים וזה), ועטור מצחך במקום השלישי.
חבר מועצת החכמים חיים ארמון הסב את תשומת לבי, למדור 'שיפודים' של מאיר עוזיאל מששה בינואר 1978, בו היא 'ניתח' במרכאות את השיר של נתן יונתן. הכל בהומור, כן?
(ציטוט): האם הקשבתם פעם למילים המחלחלות? כדאי שתשימו לב!
מת אב ומתה האם גם כן – אלול. ומת חומם, גם כן. חומם הוא כנראה הבן. ממש קורע לבבות. וזה עוד לא הכל! גם נאסף תשרי, הבן השני. ומת עמם. עמם האומלל היה כל כך צעיר. רק נשארה גחלת עמומה. גחלת, לבד לבד. יתומה חסרת תקוה מסתובבת בעולם, כזאת עמומה. בטח שהיא המומה, אלא מה? – לא נשאר אף אחד מכל המשפחה. אני חושב שהמשורר מתאר כאן תאונת דרכים קטלנית. כל המשפחה נסעה בטנדר וטראח! קציר הדמים בכביש נמשך. עד אנה? עד מתי? צביקה, איך אתה יכול לשיר דבר מפחיד כזה? ואם התחילה כאן אופנת שירי זוועה – זה לא בשבילי (סו"צ).
ובחיוך על הפנים הגענו אל סוף הפרק. 'מת אב ומת אלול' – על השיר מת אב ומת אלול.
