הנוסע מבורדו הוא כינוי לאלמוני, שביקר בארץ ישראל בשנת 333 לספירה. הוא כתב ספר שבו תיאר את מסעו. בדף הפרק צרפתי קישור לספר בתרגום אנגלי. הספר קרוי: מסע מבורדו (Itinerarium Burdigalense בלטינית). לפיכך כותב הספר מכונה 'הנוסע מבורדו'. יש מחלוקת האם הוא היה נוסע או נוסעת? (לאור הענין הרב שהופגן באתרים בעלי זיקה נשית), האם היה מבורדו? האם היה נוצרי או יהודי מומר? ועוד. אבל אין הדבר משנה לענייננו. אנו נתייחס אליו כצליין נוצרי מהעיר בורדו.
לחיבורו של הנוסע מבורדו יש חשיבות שלא ניתן להפריז בה. וכמו שציין חיים ארמון חבר מועצת החכמים, לא ניתן להפריז כי הוא מבורדו... זהו החיבור הראשון מהתקופה הנוצרית של צליין שביקר בירושלים, בתחילת תהליך התנצרות האימפריה הביזנטית. כזכור לכל בשנת 313 לספירה, עשרים שנה בלבד לפני המסע לארץ הקודש, פרסמו הקיסר הרומי המערבי קונסטנטינוס והקיסר המזרחי ליקניוס (Licinius) את צו מילאנו, המכיר בנצרות כדת מותרת. לפיכך הנוסע מבורדו תיאר את ירושלים ממש בראשית הפיכתה מעיר חביבה אך שולית באימפריה למרכזה הרוחני.
יומן המסע התחיל בבורדו אשר בצרפת, תוך ציון נקודות המעבר השונות ואנקדוטות שונות מהדרך. הוא הגיע ללבנון ומשם לארץ ישראל. בארץ הוא ביקר באכזיב, פטולמאיס הלוא היא עכו, שקמונה, קיסריה, שכם, בית אל וירושלים. מירושלים הוא המשיך לים המלח ויריחו, חזר לירושלים והדרים לבית לחם וחברון. חזר לירושלים ועבר באמאוס (אזור לטרון של ימינו), שוב קיסריה וחזר לאירופה.
אנו נתמקד בתיאוריו את ירושלים, כיוון שהם עיקר חיבורו המתייחס לארץ ישראל. ברור שהוא היה ספוג בתודעה נוצרית עמוקה, ואתרי הקודש הקשורים לימיו האחרונים של ישו זכו אצלו להתעניינות מוגברת. כיוון שבא מכיוון צפון, סביר שהוא נכנס לעיר בשער שכם שהיה שער הכניסה העיקרי לעיר עד המאה ה-19. שער שכם נקרא אז 'שער סטפנוס' ע"ש המרטיר הנוצרי הראשון.
אבל תיאורו מתחיל מצד מזרח דווקא. כך שאולי הוא נכנס משער האריות (מובן שאין זה השער המוכר כיום, אלא שער שהיה באזור שער האריות).
יש לחדד נקודה אחת חשובה. הנוסע מבורדו לא תיאר את כל ירושלים אלא מספר אתרים נבחרים: הר הבית, הבריכות הסמוכות להר הבית, ארמון דוד ובית כייפא בהר ציון (כייפא הוא הכהן שהסגיר את ישו לרומאים), בריכת השילוח, הפרטוריום (מקום המשפט של ישו), כנסית הקבר, גת שמנים והר הזיתים.
השם 'איליה קפיטולינה' שמה הרומי של ירושלים לא נזכר. הנוסע מבורדו לא תיאר עיר ארצית (אשר בה רחובות, שווקים, בתי מרחץ, כיכרות ובעיקר אנשים). העיר הארצית לא ראויה לאזכור, קל וחומר לתיאור. העיר הדתית, הרוחנית היא לב הענין מבחינתו. גם המקדשים האליליים, שעוד היו בירושלים מלוא החופן זכו להתעלמות מוחלטת. ולא בכדי.
דיברתי מספיק. בואו נפסע בעקבות הנוסע מבורדו.
(ציטוט): יש בירושלים שתי בריכות גדולות בצד המקדש. אחת מימין ואחת משמאל, שבנה שלמה. ובהמשך העיר יש שתי בריכות תאומות, להן חמישה סטוים (מעבר מקורה עם עמודים. קרוי גם אַכְסַדְרָה או קולונדה או פורטיקו), הקרויות בית חסדא. ישנם אנשים שהיו חולים זמן רב ונרפאו. בבריכות ש מים המאדימים, כשהם נסערים (סו"צ). הנוסע מבורדו תיאר שתי בריכות מצפון להר הבית, ובסמוך אליהן את בריכות בית חסדא. בית חסדא הוא אתר הנזכר בברית החדשה בנוגע לריפוי החולה. (ציטוט): וּבִירוּשָׁלַיִם בְּרֵכָה עַל־יַד שַׁעַר הַצֹּאן אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לָהּ בְּלָשׁוֹן עִבְרִית בֵּית־חַסְדָּא וְלָהּ חֲמִשָּׁה אֻלַמִּים׃ 3 שָׁמָּה שָׁכְבוּ חוֹלִים וְעִוְרִים וּפִסְחִים וִיבֵשֵׁי־כֹחַ ...דלגתי קצת 5 וְשָׁם אִישׁ אֶחָד וְהוּא בְחָלְיוֹ שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה׃ 6 וַיַּרְא אֹתוֹ יֵשׁוּ שֹׁכֵב וַיֵּדַע כִּי אָרְכוּ־לוֹ יְמֵי חָלְיוֹ וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲתַחְפֹּץ לְהֵרָפֵא? ... דלגתי על תירוצי האיש 8 וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּ קוּם שָׂא אֶת־מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְהַלֵּךְ׃ 9 וּכְרֶגַע שָׁב הָאִישׁ לְאֵיתָנוֹ וַיִּשָּׂא אֶת־מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלָּךְ (סו"צ. הבשורה ע"פ יוחנן ה' 2 - 9). מעניין לציין כי בחפירות בבריכות בית חסדא, אכן התגלו ארבעה סטוים סביב להן, ועוד סטיו בצד. מבית חסדא הוא עבר לתאר את הר הבית (ציטוט): ושם מערה בה שלמה עינה את השדים (סו"צ). מסורות נוצריות קדומות מתארות מערה בהר הבית שם אירע המעשה הזה. אולי הכוונה היא למה שייקרא מאוחר יותר 'אורוות שלמה'. הסיפור על שלמה שעינה את השדים מתייחס ככל הנראה לאגדה התלמודית (במסכת גיטין סח ע"א) על כך ששלמה ואשמדאי מלך השדים ניהלו מערכת יחסים מורכבת (כולל החלפת שלמה באשמדאי, והנסיון של שלמה לחזור לכס מלכותו בירושלים). בהמשך (ציטוט): ובמקום ישנו מגדל גבוה עליו עלה אדוננו, והמנסה (השטן הכוונה) אמר לו: אם בן האלהים אתה – השלך עצמך למטה. האדון ענה לו: לא תנסה את אלהיך, אלא רק תשרתו (סו"צ). תיאור זה מתייחס ישירות לנסיונות שעבר ישו, הנזכרים בברית החדשה. לאחר הטבילה בירדן השטן ניסה את ישו. הנסיון הראשון כלל צום ממושך, ובקשת השטן מישו להפוך אבנים ללחם. בנסיון השני השטן הראה לישו את כל העולם, והבטחה כי כל זה יהיה שלו, אם אך ישתחווה לשטן. והנסיון השלישי הרלוונטי לענייננו (ציטוט): וַיְבִיאֵהוּ (השטן הכוונה) יְרוּשָׁלַיִם וַיַּעֲמִידֵהוּ עַל־פִּנַּת גַּג בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אִם בֶּן־הָאֱלֹהִים אַתָּה נְפֹל מִזֶּה מָטָּה׃ 10 כִּי כָתוּב 'כִּי־מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ לְשָׁמְרֶךָ׃ 11 וְכִי עַל־כַּפַּיִם יִשָׂאוּנְךָ פֶּן־תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ׃ 12 וַיַּעַן יֵשׁוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֵן נֶאֱמַר לֹא תְנַסֶּה אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ (סו"צ. לוקס ד' 9 -12). התיאור ממשיך (ציטוט): ישנה אבן פינה גדולה, עליה נאמר 'אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה' (סו"צ). הנוסע ראה אבן עליה נאמר הפסוק מהבשורה ע"פ מתי, אך מתי עצמו לקח את הפסוק מתהילים קי"ח. חשוב לזכור כי המאמין הנוצרי מכיר פסוקי מקרא רבים, באמצעות ציטוטם בברית החדשה. (ציטוט): תחת המגדל ישנם חדרים רבים, וכאן היה ארמון שלמה. ישנו חדר בו כתב שלמה את משלי. חדר זה פקוק באבן בודדת (סו"צ). לפי התיאור המקראי ארמון שלמה והמקדש היו סמוכים. אז הגיוני לבקש את ארמון שלמה ליד מקום בית המקדש. נמשיך (ציטוט): יש במקום (הר הבית הכוונה) מאגרי מים תת קרקעיים גדולים, ובריכות שנבנו בעמל רב. ובבנין עצמו שבו שכן מקדש שלמה, מספרים שדמו השפוך של זכריה ניכר במרצפות לפני המזבח עד ימינו. וכן ניכרים סימני המסמרים בסנדלי החיילים ששחטו אותו. הם כה ברורים, עד שנדמה שהם נטבעו בשעווה (סו"צ). הסיפור על זכריה נזכר בבשורה על פי מתי (ציטוט): עַד־דַּם זְכַרְיָה בֶן־בֶּרֶכְיָה אֲשֶׁר רְצַחְתֶּם אוֹתוֹ בֵּין הַהֵיכָל וְלַמִּזְבֵּחַ (סו"צ. מתי כ"ג 35). פסוק זה כורך זו בזו שתי דמויות מקראיות, שאין בינהן כל קשר, מלבד שם זהה. הדמות הראשונה מופיעה בדברי הימים (ציטוט): וְרוּחַ אֱלֹהִים, לָבְשָׁה אֶת-זְכַרְיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, וַיַּעֲמֹד, מֵעַל לָעָם; וַיֹּאמֶר ...דלגתי על האשמותיו הקשות
כא וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו, וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, בַּחֲצַר, בֵּית יְהוָה (סו"צ. דה"ב כ"ד 20 – 21). אך פה מדובר בזכריה בן יהוידע שהומת במקדש. הדמות השניה הוא הנביא זכריה ככתוב: בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁמִינִי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְדָרְיָוֶשׁ--הָיָה דְבַר-יְהוָה, אֶל-זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה, בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא, לֵאמֹר (זכ' א' 1). הברית החדשה איחדה את שתי הדמויות הללו לכלל דמות אחת.
עכשיו זהו קטע מעניין (ציטוט): ישנם שני פסלים של האדריאנוס (סו"צ). שימו לב! קרוב למאתיים שנה לאחר מות האדריאנוס – שני פסלים שלו עדיין ניצבו בגאון בהר הבית, לאחר, שהוא ייסד את איליה קפיטולינה, ודכא את מרד בר כוכבא. והנה עוד קטע מרתק (ציטוט): לא רחוק מהפסלים ישנה אבן מחוררת (אבן השתיה הכוונה) אליה עולים היהודים כל שנה, מושחים אותה בשמן, מקוננים מרה וקורעים את בגדיהם. רק לאחר זאת הם עוזבים את המקום. וכן נמצא שם ביתו של חזקיה מלך יהודה (סו"צ). וואו! זו העדות הראשונה למנהגי חורבן יהודים בעת הביזנטית. הגם שנאסרה על יהודים הכניסה לאיליה קפיטולינה לאחר מרד בר כוכבא, הרי פעם בשנה, אל נכון בט' באב, הותר ליהודים למשוח שמן על אבן השתיה, לקונן על חורבן המקדש, ולנהוג מנהגי אבלות. כלומר בתקופה הרומית המאוחרת יהודים עלו להר הבית ללא חשש וללא מורא, ונגעו באבן השתיה (כלומר מקום קודש הקודשים), ללא כל בעיה. דרך אגב גם ארמון חזקיהו נמצא שם. חשוב לזכור שחזקיהו הוא אחד משני המלכים הכי מוערכים בספר מלכים. יחד עם יאשיהו.
עד כאן ביקורו של הנוסע מבורדו בהר הבית. מכאן הוא יצא והפליג אל הר ציון.
לתומי סברתי שהנוסע מבורדו ייכנס לפרק אחד קצר של דבר היום. אבל שגיתי. אז כמו יריחו נסיים כאן את חלק א', ובפרק הבא של דבר היום נמשיך עם תיאורי ירושלים של האיש.
