בדיעבד, כל הסימנים היו שם. תמיד בדיעבד. מאוד קשה לתפוס תהליכים בהתרחשותם. אנשים כמו ירמיהו צ'רצ'יל יש פעם בכמה דורות. ובד"כ בזמן האירועים מתעלמים מהם במקרה הטוב.
ירבעם הב' (784 – 748 לפני הספירה) בנו של יואש, הביא את ישראל לשיא גדולתה ותפארתה: הוּא (ירבעם), הֵשִׁיב אֶת-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, מִלְּבוֹא חֲמָת, עַד-יָם הָעֲרָבָה (מל"ב י"ד 25). אגב, במקביל, התחזקה גם ממלכת יהודה: הוּא (עוזיהו) בָּנָה אֶת-אֵילַת, וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה (מל"ב י"ד 22).
חשוב לציין! בניגוד למה שהמקרא מספר לנו, הרי ממלכת ישראל, היא הגדולה, החשובה והחזקה, ולא ממלכת יהודה. אבל את המקרא ערכו אנשי יהודה...
מהשיא הדרך מוליכה למטה, כידוע. ירבעם הב' היה המלך היציב האחרון בממלכת ישראל. החל מימי בנו ויורשו, זכריה, גלשה ממלכת ישראל לאי יציבות, שהסתיימה בחורבן. במקביל החלה האימפריה האשורית בהתפשטות מערבה.
שתי המגמות הללו (אי יציבות פוליטי פנימית ואיום חיצוני) הצטלבו בנקודת החורבן של ממלכת ישראל.
זכריה בן ירבעם מלך חצי שנה: בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לַעֲזַרְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זְכַרְיָהוּ בֶן-יָרָבְעָם עַל-יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. (מל"ב ט"ו 8).
בסוגריים אציין, שפסוק זה מעורר בעיה. על ירבעם מלך ישראל סופר כי הוא עלה בשנה ה15 לאמציה מלך יהודה, ומלך 41 שנה: בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה. (מל"ב י"ד 23).
על עוזיה מלך יהודה (שמלך 52 שנים) נכתב כי הוא עלה לשלטון בשנה ה27 של ירבעם: בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְיָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ עֲזַרְיָה בֶן-אֲמַצְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה. (מל"ב ט"ו 1). כלומר ירבעם מת לכאורה בשנה ה16 של עוזיה. זכריה עלה בשנה ה38 לעוזיה. יש פער בין 22 שנים בין מות ירבעם לעלית יורשו!!!
הפער נובע מהברדק הכרונולוגי בספר מלכים. הנתונים כפשוטם לא מתיישרים. מיטב הפרשנים ניפצו ראשם מול הסוגיה. רש"י, בכבודו ועצמו כתב על אחת הבעיות הכרונולוגיות 'ואיני יודע להסבירו, אלא בטעות סופר'. אפילו רש"י הרים ידיים J
בהמשך נכתב על זכריה: וַיִּקְשֹׁר עָלָיו (על זכריה) שַׁלֻּם בֶּן-יָבֵשׁ וַיַּכֵּהוּ קָבָל-עָם (בתה"ש כתוב 'יבלעם' וזה עדיף. אתר ליד ג'נין. המילה הארמית 'קבל' היא מאוחרת בעליל. שגיאת מעתיק) וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו. יא וְיֶתֶר דִּבְרֵי זְכַרְיָה הִנָּם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. יב הוּא דְבַר-יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל-יֵהוּא לֵאמֹר בְּנֵי רְבִיעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל וַיְהִי-כֵן. (מל"ב ט"ו 9 – 12).
זכריה נרצח ע"י שלום בן יבש (מהעיר יבש גלעד?). בדם ואש שַׁלּוּם קם, בדם ואש שַׁלּוּם נפל: שַׁלּוּם בֶּן-יָבֵישׁ מָלַךְ בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לְעֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יֶרַח-יָמִים בְּשֹׁמְרוֹן. יד וַיַּעַל מְנַחֵם בֶּן-גָּדִי מִתִּרְצָה וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת-שַׁלּוּם בֶּן-יָבֵישׁ בְּשֹׁמְרוֹן וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו. טו וְיֶתֶר דִּבְרֵי שַׁלּוּם וְקִשְׁרוֹ אֲשֶׁר קָשָׁר הִנָּם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. (מל"ב ט"ו 13 – 15).
לאחר חודש, שַׁלּוּם נרצח ע"י מנחם בן גדי (משבט גד ככל הנראה). יש הרואים בשלום את שליחו של מנחם, שהתאהב בשררה ונרצח. אפשר כי מדובר בגורמים מעבר הירדן (יבש גלעד, שבט גד), שתפסו את השלטון בשומרון.
מנחם הבין מי הבריון החדש בשכונה (תגלת פלאסר ג' מלך אשור): בָּא פוּל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר (Pulu זה השם הבבלי של תפ"ג) עַל-הָאָרֶץ וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר-כָּסֶף לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ. (מל"ב ט"ו 19).
תפ"ג העדיף לסמוך את ידיו על מלך מקומי, שיכיר באשור ויחסוך לו מסע צבאי.
מנחם מלך עשר שנים, ומת בכוחות עצמו. לשם שינוי. בנו יורשו פקחיה עבר לעולם האמת בטרם עת: בִּשְׁנַת חֲמִשִּׁים שָׁנָה לַעֲזַרְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ פְּקַחְיָה בֶן-מְנַחֵם עַל-יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שְׁנָתָיִם... כה וַיִּקְשֹׁר עָלָיו פֶּקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ שָׁלִישׁוֹ וַיַּכֵּהוּ בְשֹׁמְרוֹן בְּאַרְמוֹן בֵּית- מלך (הַמֶּלֶךְ) אֶת-אַרְגֹּב וְאֶת-הָאַרְיֵה וְעִמּוֹ חֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי גִלְעָדִים וַיְמִתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו. כו וְיֶתֶר דִּבְרֵי פְקַחְיָה וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה הִנָּם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל (מל"ב ט"ו 23 – 26).
השנתיים הן למעשה שנה וחלק שנה. בימי קדם החלו למנות את השנים מא' בניסן. כלומר כל א' בניסן מונה שנות המלוכה תקתק 1. הבעיה היא, שרוב המלכים לא נוטים למות בכ"ט באדר. ויורשיהם לא עולים בדיוק בא' בניסן. יש 2 גישות: מלך שחצה את א' בניסן ומת מבהלך השנה (ב' בניסן ואילך) – כל השנה נזקפת לזכותו. ומונים ליורשו את שנותיו החל מא' בניסן הבא. שיטה שניה היא הפוכה. מלך שמלך חלק מהשנה (אפילו מת ב בכ"ח באדר) הרי כל השנה נזקפת לזכות היורש, ולא לזכות המלך המנוח. לפעמים השיטות מתערבבות. כלומר מלך תיאורטי שעלה לשלטון בכ"ט באדר, מת בב' בניסן, ומלך 3 ימים – קבל שני שנות מלכות. זה מסביר חלק מהברדק הכרונולוגי המטורף של ספר מלכים.
ונחזור לרצח. מהקטע עולה מעורבות גורמים מהגלעד בתפיסת השלטון בממלכה. לא ברור מהם ה'ארגוב' ו'האריה'.
פקח נהל מדיניות הרפתקנית, ובעיקר טיפשה מול האשורים. התוצאה: בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה (מל"ב ט"ו 29).
ממלכת ישראל איבדה את הגלעד, הגליל והחוף. רק איזור שומרון נותר בידי פקח. כלומר הרפתקנותו של פקח עלתה לממלכת ישראל בקרוב ל80% משטחה.
פקח ניסה לארגן קואליציה אנטי אשורית יחד עם ארם דמשק ויהודה. אבל אחז מלך יהודה, שהבין מי נגד מי סרב להצטרף: אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם וּפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, יְרוּשָׁלִַם--לַמִּלְחָמָה; וַיָּצֻרוּ, עַל-אָחָז, וְלֹא יָכְלוּ, לְהִלָּחֵם... ז וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים, אֶל-תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לֵאמֹר, עַבְדְּךָ וּבִנְךָ, אָנִי; עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ-אֲרָם, וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הַקּוֹמִים, עָלָי. ח וַיִּקַּח אָחָז אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב, הַנִּמְצָא בֵּית יְהוָה, וּבְאֹצְרוֹת, בֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ-אַשּׁוּר, שֹׁחַד. ט וַיִּשְׁמַע אֵלָיו, מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל-דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ, וַיַּגְלֶהָ קִירָה; וְאֶת-רְצִין, הֵמִית (מל"ב ט"ז 5 – 10).
המסע של תפ"ג למערב (בו השתעבד אחז) נזכר גם במקורות האשוריים:
מנחה] מאת... [מ]תנבעל מארוד, סַנִפֻּ מבית עמון, שַלַמַנֻ ממואב [...] [מִ]תִּנְתִּ מאשקלון, יהואחז מיהודה, קוסמלך מאדום, מֻצ[...] [ח]נון מעזה. זהב, כסף, בדיל, ברזל, עופרת, בגדי צבעונים, כותנות, בגדי ארגמן של ארצם, [כל דבר] יקר, תוצרת הים (וה)יבשה, יבול ארצם, אוצרות מלכות, סוסים, פרדים רתומים לע[ול... קבלתי] (כתובת מעלי המס 734 לפה"ס).
בשל אובדן השטחים – נרצח פקח בן רמליהו: וַיִּקְשָׁר-קֶשֶׁר הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה, עַל-פֶּקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ, וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו- -בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים, לְיוֹתָם בֶּן-עֻזִּיָּה (מל"ב ט"ו 30).
המידע על הושע דל: בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל-יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים (מל"ב י"ז 1). פסוק זה מעורר בעיה, וקשור לבעיה אחרת:
בעלייתו לשלטון נכתב כזכור):
וַיִּקְשָׁר-קֶשֶׁר הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה, עַל-פֶּקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ, וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו —בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים, לְיוֹתָם בֶּן-עֻזִּיָּה (מל"ב ט"ו 30).
על יותם נכתב: בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ יוֹתָם בֶּן-עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה. לג בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יְרוּשָׁא בַּת-צָדוֹק. (מל"ב ט"ו 32 – 33).
ברדק. אמרנו?
גם הושע הפך למלך וסל לתפ"ג. ענין המלכת הושע נזכר אצל תפ"ג: את פקח מלכם ]ה[רג[ו] ואת הושע כ[מלך] המלכתי עליהם (כתובת הסיכום מספר 4).
לפנינו ברית בין שונים. בריתות בימי קדם (וגם היום) נחלקו לשני סוגים: 1) ברית בין שוים
2) ברית בין שונים.
ברית בין שוים: ברית בה שני הצדדים שוים בכוחם, כפועל יוצא ההתחייבויות דומות (בריתות בין מדינות כרוכיות גם בהיבטים כלכליים וצבאיים). כך למשל יהודה וישראל
ברית בין שונים: יש צד חזק ויש צד חלש. כפועל יוצא של העוצמה - ההתחייבויות הן שונות. במרבית המקרים מדובר במעצמה ובממלכה וסלית. הצד החלש מתחייב:
1) להכיר בריבונות החזק. 2) להעלות מס לחזק. 3) לא לפנות לחזק אחר.
הצד החזק מתחייב: 1) להגן על החלש. בדיוק מה שאחז בקש מתפ"ג: עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ-אֲרָם, וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הַקּוֹמִים, עָלָי
במקרה של הפרת הברית הצד החזק יעניש את הצד החלש בחומרה -> למען יראו וייראו.
למשל יהודה ובבל, ישראל – ארה"ב וכו'...
ונחזור להושע: בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה: מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן, עַל-יִשְׂרָאֵל--תֵּשַׁע שָׁנִים... ג עָלָיו עָלָה, שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר; וַיְהִי-לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד, וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. ד וַיִּמְצָא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר, אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל-סוֹא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְלֹא-הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, כְּשָׁנָה בְשָׁנָה; וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. ה וַיַּעַל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיַּעַל, שֹׁמְרוֹן, וַיָּצַר עָלֶיהָ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. ו בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ, לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַשּׁוּרָה; וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן--וְעָרֵי מָדָי (מל"ב י"ז 1 – 6).
הושע היה כפוף לאשור, אולם הוא הפר את תנאי הברית: עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי-לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. ד וַיִּמְצָא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל-סוֹא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וְלֹא-הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה (מל"ב י"ז 3 – 4א).
הושע: 1) פנה לחזק אחר (מלך מצרים). 2) לא העלה מס. במילים אחרות: מרד. הושע פנה למצרים בתקוה לעזרה מצד המעצמה המתחרה. מצרים ראתה בארץ ישראל את החצר האחורית שלה. מאז ימי תחותמיס הג' שכבש את ארץ ישראל וסוריה, וכונן את האימפריה המצרית. הושע העדיף "חרא" ישן על פני חדש.
הסיבה לפניה למצרים קשורה ליחסי מצרים ואשור. עם כל הכבוד לארץ ישראל – הפרס הגדול היא מצרים. ארץ עשירה בצורה בלתי רגילה (וראו מה חולל בה הסוציאליזם הערבי של נאצר). למצרים יש אינטרס ברור לעצור את המעצמה הצפונית כמה שיותר רחוק ממצרים (הם ישלחו כוחות לעזרת חזקיהו שמרד באשור, ולצדקיהו שמרד בבבל).
הקטע במל"ב י"ז 4 מעורר בעיה: וַיִּמְצָא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר, אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל-סוֹא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְלֹא-הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, כְּשָׁנָה בְשָׁנָה;
לא ידוע שום מלך מצרי מאותה תקופה (ובכלל) הקרוי 'סוא'.
פתרון אפשרי: סוא = סאו (מצרית), סאא (אכדית), סאיס (יונית). עיר במצרים. כלומר הפלוגרפיה: אל סוא (אל) מלך מצרים. אולי.
כך או אחרת, סדר האירועים פה מעט מוזר: וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. ה וַיַּעַל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיַּעַל, שֹׁמְרוֹן, וַיָּצַר עָלֶיהָ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. ו בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ, לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן (4 – 6).
1) הושע מרד. 2) נעצר. 3) הושם בבית הכלא. 4) שומרון הושמה במצור. 5) שומרון חרבה.
לכאורה שלבים 4 – 5 צריכים לבוא לפני שלבים 2 – 3. פתרון אפשרי: הסופר המקראי (בדומה לסופרים אשוריים) כתב לפי סכמה. קודם כל גורל המלך המורד, ואח"כ גורל עירו.
בכרוניקה הבבלית נכתב: שנה 2: תגלת פלאסר בחודש טבת (הלך) לגורלו. <18 שנה> מלך תגלת פלאסר בארץ אכד ואשור. מהן שנתיים היה (מלך) בארץ אכד (כלומר בבל). בחודש טבת ביום כ"ה, שלמנאסר בארץ אשור <ואכד> היה למלך. הוא הרס את שומרון (שורות 24 - 28).
כיבוש שומרון הוא אירוע המרכזי בחמש שנות מלכות שלמנאסר הה'. אירוע זה נזכר בכרוניקה הבבלית, היות וחלק מאנשי בבל יושבו בשומרון: וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ (מל"ב י"ז 24). באופן טבעי אירוע זה זכה להתעניינות הבבלים.
אולם להצלחה אבות רבים כידוע. סרגון הב' יורשו של שלמנאסר הה' כתב: צרתי ולכדתי את שומרון. 27290 (בכתובת אחרת כתוב 27280) אנשים היושבים בתוכה שללתי. 50 מרכבות (בכתובת המקבילה כתוב: 200) מתוכם גייסתי, ואת אריתם
לימדתי משמעת. את סריסי הפקדתי עליהם ואת מס המלך הקודם הטלתי עליהם (כתובת הסיכום מדור שרוכין. חורסבד).
דבר זה תואם את המסופר במקרא ואת המדיניות המקובלת של האשורים
באותה עת. סרגון גייס לצבאו 50 (או 200) מרכבות, על צוותיהן. מרכבה, בדומה למטוס (ופחות לטנק) היא עסק יקר מאוד. הכשרת הצוות גם כן יקרה וממושכת. אין כל סיבה לקחת אוצר בלום של עשרות / מאות מרכבות ולזרוק אותו לפח. ממילא לחיילים אלה אין מקצוע אחר. והמקצוע מבוקש. מפסקה זו עולה גודלו וחשיבותו של חיל הרכב הישראלי. זמרי היה שר מחצית הרכב (כלומר חיל הרכב היה כה גדול, עד שהתחלק בין שני מפקדים). במונולית מכורח' נזכרו 200 מרכבות של 'אחאב הישראלי' (אולי מובר רק ב200. אבל בכל מקרה מדובר בכמות עצומה).
אז מי כבש את שומרון? 1) שלמנאסר. סרגון התהדר בנוצות לא לו. 2) סרגון. המקרא והכרוניקה (שנכתבו זמן רב לאחר האירועים) שוגים.
3) גם וגם: א) שלמנאסר דכא את המרד. מת. פרצה מרידה נוספת אותה דכא סרגון.
ב) שלמנאסר התחיל. מת. סרגון גמר.
הכיבוש האשורי אופיין בשלושה שלבים (כל אחד תלוי באי קיום קודמו): 1) השארת המלך המכהן תמורת שבועת נאמנות. 2) החלפת המלך הבעייתי בבן משחפה אחר (אח...). 3) הגליית משפחת המלוכה וחלקים מהאוכלוסיה ומינוי פחה / נציב אשורי.
הגלית (חלק מ)העם נועדה להשיג כמה מטרות: 1) ניתוק העם מאדמתו (תפיסת האל הלאומי) יקטין את סכנת המרד. 2) בארץ החדשה, הגולים תלויים בשלטונות (כמיעוט בקרב רוב, לא תמיד אוהד). 3) אכלוס שטחי האימפריה. 4) הטמעת הגולים במרחב התרבותי של האל אשור.
על מנת לא לשבור את חוט השדרה הכלכלי של הארץ שאוכלוסייתה הצטמצמה, ועל מנת שהארץ תמשיך להעלות מיסים – הובאו גולים אחרים (חילופי אוכלוסיה).
ההגליה הראשונה נכרכה במסע תפ"ג ב743 לפה"ס: בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה. (מל"ב ט"ו 29).
ההגליה אף נזכרת בכתובות פקח עצמו: ארץ בית עמרי [...] חיילי [צבא]ו [...] כל אנשיו [... ל]אשור הובלתי. פקח מלכם [...] XXX את הושע [כמלך] עליהם המלכתי (כתובת 4).
ענין ההגליה נזכר בכתובות סרגון הב': 27290 אנשים היושבים בתוכה שללתי (כתובת הסיכום מדור שרוכין. חורסבד).
אולם ההגליה הייתה דו סטרית בעיקרה: וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ (מל"ב י"ז 24).
ובכתובות סרגון: (סרגון) הלוכד את בני תַמוּד, אִבַּדִדִ, מַרְסִמַנִ, עיפה (ו)אשר שאריתם העברתי והנחתים בתוך ארץ בית עמרי (כתובת 21).
עוד שני ענינים קצרים לפני שנדון בעשרת השבטים האבודים:
ועולה השאלה: האם הרציחות הפוליטיות בדורות האחרונים לקיום ממלכת ישראל האיצו את חורבן הממלכה? או שמא האיום האשורי הגביר את הרציחות הפוליטיות? הא בהא תליא.
סדרת הרציחות הקשתה על יצוב המערכת הפוליטית. נוצרה מערכת רעועה העסוקה בטווח הקצר. כל דאלים גבר. אין התמודדות מערכתית עם האיום המשמש ובא (איום אותו יהודה צלחה בשלום). באוירת חורבן מתקרב, אין דאגה לאינטרס הכללי, אלא האישי.
בממלכת ישראל, לא רק הברדק הפוליטי חוגג, אלא גם הכרונולוגי.
שילוב עם מקורות חוץ יוצר תמונה בלתי אפשרית: זכריה – חצי שנה. שלום בן יבש – חודש
מנחם בן גדי – 10 שנים. פקחיה בן מנחם – שנתיים. פקח בן רמליהו – 20 שנה. הושע בן אלה – 9 שנים. סה"כ 41 שנים וחצי.
מצד שני הרי: זכריה עלה לשלטון ב748-. שומרון חרבה ב722-. סה"כ 26 שנים. איך אמרו הגשש: זה יכנס בתוך זה? רמז: זה לא.
ובנוסף: תפ"ג הזכיר את מנחם השומרוני שהעלה לו מס ב738- (נניח שהוא מת למחרת העלאת המס). בין 738- ל722- יש 16 שנה. סיכום הנתונים המקראיים (פקחיה, פקח והושע) יוצא 31.
פתרונות אפשריים: עוצרות (פתרון הקסם): 1) חלק משנות האב/בן חופפות. 2) ירבעם הב'/ מנחם/ פקח מלכו במקביל. אחד בשומרון ואחד בעבר הירדן המזרחי. 3) הסופר המקראי שגה (למשל 20 שנה לפקח בן רמליהו אינן אלא שנתיים).
אז מה קרה לעשרת השבטים? איפה הם? מהם לוחות הזמנים של המעבורת על נהר הסמבטיון?
התשובה היא, שרוב עשרת השבטים הם פה ביננו. זה גם אנחנו. בניגוד לרושם המקראי, הרי האשורים לא הגלו את כל אנשי ממלכת ישראל. עורכי המקרא מיהודה, בימי הבית השני, עת הפילוג בין היהודים לשומרונים הלך והתהווה תיארו את תושבי ממלכת ישראל לשעבר כגויים גמורים, שאין להם חלק ונחלה בעם ישראל.
אבל המציאות היא אחרת. האשורים הגלו רק את האליטות, אבל את עיקר העם הם השאירו. מישהו צריך לעבד את האדמה ולהעלות מיסים. אגב, גם חורבן יהודה לא לווה בריקון מוחלט של ארץ יהודה. רוב אנשי יהודה נשארו במקומם. למעשה, הגלות היחידה שרוקנה את הארץ מיושביה אירעה לאחר מרד בר כוכבא. אפילו לא המרד הגדול.
אפילו במקרא עצמו יש עדות, שלא כולם גלו: וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ (אחרי חורבן ישראל, כן?) עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וְגַם-אִגְּרוֹת כָּתַב עַל-אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, לָבוֹא לְבֵית-יְהוָה, בִּירוּשָׁלִָם--לַעֲשׂוֹת פֶּסַח, לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ב וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל-הַקָּהָל, בִּירוּשָׁלִָם, לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי... בהתאם ללוח השנה הישראלי, לא היהודאי ה וַיַּעֲמִידוּ דָבָר, לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל-יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר-שֶׁבַע וְעַד-דָּן--לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, בִּירוּשָׁלִָם: כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ, כַּכָּתוּב. ו וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו, בְּכָל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, וְיָשֹׁב אֶל-הַפְּלֵיטָה, הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר (דה"ב ל' 1 – 6).
זאת ועוד, שבי ציון מבבל שבו, לאחר הצהרת כורש (539 לפה"ס), אל ארץ יהודה ואליה בלבד! אבל לפתע, בתקופה החשמונאית – הגליל מלא ביהודים! מאיפה הם הגיעו פתאום? משום מקום. הם היו שם כל המן. אלו הם צאצאי ממלכת ישראל, שלאחר חורבן שומרון, ובעיקר רפורמת יאשיהו, העבירו את מרכזם הרוחני לירושלים.
חלק מגולי ישראל נטמעו באימפריה האשורית. חלק קטן היו אולי הבסיס ליהדות עירק וכורדיסטן. חלק הפכו למה שאנו קוראים היום 'שומרונים'. וחלק (אולי הרוב אפילו), נשארו במקום יושבם, והפכו ליהודים לכל דבר וענין. עשרת השבטים הם אנחנו. לא בפרו, לא בהודו, לא במוזמביק ולא באוסטרליה. פה.
