שירי אהבה מצריים, הם צוהר נפלא אל נפש המצרי הקדמון. באופן (לא) מפתיע, נפש המצרי הקדמון דומה דמיון רב לנפש האדם המודרני. שמחה, עצב, אהבה, כיסופים וגעגוע העסיקו אותם, כשם שהם מעסיקים אותנו.
בפרק זה נקרא שיר אהבה מצרי, שהגיע עד ימנו. מדובר בשיר מתוך קבוצת שירים, שנכתבו בימי השושלות ה-19 וה-20 (מאות 14 – 11 לפני הספירה).
שפת השירים היא מה שמכונה במחקר 'מצרים חדשה ספרותית'. זוהי לשון כלאיים מלאכותית, המנסה לחקות את המצרית התיכונה, שנחשבה בעינהם כלשון הקלאסית. ממש כמו שכמה קטעים מקראיים מימי בית שני, נכתבו בסגנון של ימי בית ראשון (כגון ספר רות, סיפור אירוסי רבקה ועוד). בלשון זו חיברו יצירות ספרות נשגבות. הם לא כתבו כך בחיי היום יום.
מקובל להניח, כי השירים הללו הושרו במסיבות ובמשתאות על מנת להנעים את זמנם של האורחים והאורחות כאחד.
השירים רווים בדימויים המשקפים את ההוויה המצרית, כגון דימוי ללוטוס, אווזים הנמצאים ביאור ועוד.
שאלה מעניינת היא הזיקה האפשרית בין שירת האהבה המצרית לזו המקראית. השפעה מצרית על הספרות המקראית בתחום החוכמה היא עובדה ידועה ומוכרת. ואזכיר את הפרק על משלי אמנופה. לא מן הנמנע, שבאותו אופן, הגיעה שירת האהבה המצרית לארץ ישראל, והשפיעה על הכתיבה המקראית. בואו לא נשכח, שהמצרים שלטו בכנען קרוב ל300 שנה בתקופת הברונזה המאוחרת, וגם לאחר מכן יש קשרים ענפים בין ישראל למצרים. שלמה נשא נסיכה מצרית לאשה כזכור, ועוד.
מצד שני, קשה להוכיח זיקה ישירה ובלתי אמצעית (בניגוד לזיקה בין משלי אמנופה לספר משלי כזכור), זאת בשל העובדה, שמבעי האהבה בשפות שונות דומים זה לזה, והתפתחו ללא קשר. האהוב יכול לתאר את עיני אהובתו כיונים גם בישראל, גם במצרים, גם בסין וגם באמריקה.
אם ישנה זיקה ישירה – קשה להוכיח זאת. סביר שישנה זיקה עקיפה בדמות השראה, אבל לא שאילה ישירה של ספרות אחת אל הספרות השניה.
נקרא כמה קטעים מפפירוס האריס 500 , המכיל דו שיח בין הנערה לנער (סגנון הקיים במגילת שיר השירים). פפירוס האריס 500 הוא פפירוס מימי הממלכה החדשה. הוא התגלה בתוך תיבה ברעמסאום (המקדש להנצחת רעמסס השני) בתבי. הפפירוס הוא ארוך יחסית 143.5 ס"מ אורך ו20.3 ס"מ רוחב. הפפירוס כתוב משני צדדיו. בצד אחד יש סיפורים (למשל הסיפור על כיבוש יפו, שנזכר בפרק 'זוהי יפו ילדה זוהי יפו', ובצדו השני שירי אהבה.
(ציטוט. מדברי הנערה): אהבתך מעורבת בגופי כמו דבש המעורב במים, כמו פרי הדודאים (במצרית כתוב רָרְמָת. מקובל לתרגמו כ'דודאים, הידועים כמעוררי חשק. כמו בסיפור על רחל ולאה) מעורב עם שרף, כמו בליל עיסה המעורב עם (הפפירוס קטוע בנקודה זו, ואני משאיר לדמיונכם להשלים את סוג הבלילה) חוש נא לראות את פני אחותך (כמו בשיר השירים, 'אחות' הוא כינוי לאהובה, לא אחות ביולוגית) כמו סוס בשדה הקרב... הפפירוס קטוע מעט כמו הצמחים שלו. כאשר כיפת השמיים מעניקה את אהבתה כמו שובו של איש חיל כמו... שוב קטוע (סוף ציטוט).
והנה תשובת הנער (ציטוט): מהממת היא צמחיית האחו (אפשר ש'צמחיה' הוא כינוי לאיבריה המוצנעים) פי אחותי הוא פרח הלוטוס, שדיה – פרי הדודאים, זרועותיה – ענפים. ראשה – מלכודת 'עץ האהבה' (במצרית העץ קרוי מֵריוֹ. משחק מילים עם מֵרוֹת – אהבה). ואני – אוז הבר. החבל הוא ה... קטוע. ושערותיה – התולעים (כלומר הפתיון) בפח יקוש (סוף ציטוט).
הנער הוא אוז הבר, המתפתה ל"תולעים" (במרכאות), ונופל, למרבה שמחתו יש לציין, במלכודת, שהיא הנערה.
הנערה משיבה (ציטוט): עוד לא שבע ליבי מהתעלסותך, גור שועלים שלי (מזכיר את 'השועלים הקטנים' בשיר השירים. מדובר בדימוי לגבר חרמן במיוחד) דודיך אותי ישכרו (מלשון 'שיכור'. המילה 'דודיך' מוגדרת על ידי סימן של איבר מין גברי. כלומר מדובר באהבה מינית ברורה) לא אטוש אותם (את הדודים הכוונה), עד כי מהלומות יגרשוני. לעשות יומי בביצות (עד כי יגרשוני). אל ארץ חור - בשבטים ובמקלות חובלים, אל ארץ כוש - בשוטי תמרים, אל ההרים - במגלבים, אל השפלה - בפרגולים, לא אקשיב לעצתם, לנטוש את תשוקתי (סוף ציטוט).
הנערה מאוהבת, וגם מכות וחבטות במגוון אמצעים, לא ירתיעו אותה מאהבתה לעלם.
והנה תשובת הנער הנפעם (ציטוט): שט אני צפונה בזרם הנהר, בקצב המשוטים של המפקד, ואגודת קני גומא על כתפי. נוסע אני אל ענח תאוי (עיר המתים של מוף, ומרכז פולחן לאל פְּתַח). אומר לפְּתַח אדון הצדק (בתפקידו כשופט המתים. הוא גם אל האומנים): 'תן לי את אחותי הלילה'. הן הנהר הוא יין. קיניו הם פְּתַח. עלי הניצנים של שושניו הם סֶחְמֶת (אלת המלחמה והמחלה. קטלנית משהו). ניצני שושניו הם יאדית (מילולית: טל הארץ. אלה הקשורה לצמח הלוטוס. הלוטוס הוא הרחם ממנו מגיחה השמש בוקר בבוקרו). פרחי שושניו הם נֶפֶרְתֶם (בתם של פתח וסחמת. מתוארת כנער היושב על לוטו ומפיץ ריח נעים)... הטקסט קטוע אורה הארץ ביופיה. מוף היא כד של פרי הדודאים, מונח לפני 'בעל החן' (כינוי לפתח) (סוף ציטוט).
דלגתי על תיאור תחלואי האהבה של נער ונגיע אל תשובת הנערה (ציטוט): שטה אני צפונה על תעלת המושל. ואני נכנסתי לתעלת פְּרֵע (רע, אל השמש עם תוית הידוע). לבי מבקש ללכת אל הכנת הסוכות. על מבואות תעלת 'איתי' (תעלה בקרבת און, בתקופה ההלניסטית: הליופוליס. נזכרת בספר ירמיה כ'בית שמש'). אקום ואמהר לא עוד אשתהה, כי לבי את פרע זוכר. אז אראה בבוא אחי, פניו אל בית מקדש כלשהו. השם המדויק חסר מועדות. עמך אני ניצבת במבואות תעלת 'איתי'. כי את ליבי נשאת אל און רע! אל עצי הבית שוב, אותו מקדש איתך נסוגתי לקטוף מעצי בית שוב חסר שם המקדש, שאקח למניפתי, ואראה את אשר היא תעשה! פני אל 'גינת הדודים' (במצרית 'דד', מילה המציינת לפרקים: התעלסות), חיקי מלא ענפי הפֶרְסִיָה, ושערי שרף עמוס, אצילה אנוכי. גבירת שתי הארצות אני, כאשר אני עמך (סוף ציטוט).
נסיעת שניהם צפונה (כל אחד ממקום אחר, והם נפגשים בצפון) היא משל לנסיעתם זה לזרועות זה. השירים מלאים רמזים וכפלי משמעות, שחלקם נהירים לנו וחלקם נהירים רק לאוהבים.
