נדמה לי שאתה מאוד דומה לי – על התורה השומרונית
בספקטרום כתבי הקודש, ניצבים היהודים במקום טוב באמצע. היהודים מקדשים את כ"ד ספרי המקרא ככתבי הקודש. אותם ואותם בלבד. נכון, המשנה ובעיקר הגמרא הם ספרים חשובים, המקבלים יחס של כתבי הקודש, ובישיבות לומדים בעיקר גמרא, אך הם אינם כתבי הקודש, אלא ספרים על כתבי הקודש. רק אציין, את המחלוקת הפנים יהודית בנוגע לתורה שבעל פה, בין הרבניים לקראים. אבל לענייננו, גם אלה וגם אלה רואים בכ"ד ספרי המקרא את כתבי הקודש שלהם.
בקצה אחד של הקשת ניצבים הנוצרים, המקדשים את כ"ד הספרים (הקרויים בפיהם 'הברית הישנה'), ועליהם נוספו עוד כהנה וכהנה ספרי קודש. כמו הבשורות, מעשי השליחים, אגרות שונות וכן כמה ספרים חיצוניים, שנדחו מכתבי הקודש היהודים כספרי מקבים, יהודית ועוד. מה שמכונה 'הברית החדשה'.
בקצה השני של הקשת ניצבים השומרונים, המקדשים רק ואך ורק את חמשת חומשי התורה. אמנם יש לשומרונים גרסה כלשהי של ספר יהושע, אבל זהו ספר שנכתב בערבית בימי הביניים, ואינו כלול בכתבי הקודש השומרונים. הבחירה ביהושע כגיבור שומרוני ברורה. מדובר בגיבור צפוני, שקיים טקס בהר עיבל, ובעיקר שכרת ברית בין העם לה' בעיר שכם, שהיא העיר הקדושה בעיני השומרונים.
התורה השומרונית כתובה בעברית כמובן, ולא זאת אף זאת – בכתב עברי קדום, הכתב העברי של ימי בית ראשון. נוסח המסורה היהודי כתוב בכתב המרובע.
על התורה השומרונית, שדומה דמיון מפתיע לנוסח המסורה נדון בפרק זה.
ובטרם דיון על התורה השומרונית, הקדמה קצרה (במגבלות הפרק) על השומרונים. בדת ישראל יש שני פלגים. הפלג הדרומי והפלג הצפוני. ממש כמו בתנועה האיסלמית. הפלג הדרומי רואה בהר הבית את המקום הקדום, בירושלים את המקום הנבחר, ובכרוב (שהוא שור מכונף) את מייצג האל. הפלג הצפוני רואה בהר גריזים את המקום הקדוש, את שכם כמקום הנבחר, ואת העגל כמייצג האל. הפלג הדרומי מכונה 'יהודים', והפלג הצפוני מכונה שומרונים. במקרא יש סיפור על היווצרות השומרונים. סיפור זה נוצר בימי שיבת ציון, עת הקרע בין היהודים לשומרונים הפך עובדה מוגמרת. לפי הסיפור המופיע בספר מלכים, השומרונים הם צאצאי גולים שהביא מלך אשור, לאחר חורבן שומרון. מדובר בגויים גמורים, שקבלו על עצמם את דת ישראל, וגם זה באופן חלקי, בגלל חששם מהאריות שטרפו אותם. לשומרונים יש סיפור אחר. לשיטתם הם השומרים האמתיים של דת ישראל המקורית. לתפיסתם, לא השומרונים התפלגו מעם ישראל המקורי, אלא היהודים!
הפילוג החל כבר בימי עלי הכהן (המופיע בראשית ספר שמואל), שנטש את הר גריזים, ויסד מקדש שוא בשילה.
עיקרי אמונת השומרונים הם: 1) אל אחד. 2) משה הוא הנביא האחרון. המשמעות היא, שכל נביאי המקרא הם נביאי שקר לפי התפיסה השומרונית. משמעות נוספת היא, 3) שרק ספרי התורה קדושים בעינהם. כל מה שבא אח"כ – הוא סטיה מדרך הישר. 4) בית אל הוא הר גריזים הוא המקום הנבחר. 5) יום הדין צפוי באחרית הימים. ענין יום הדין מופיע בכתבים מאורחים, והוא התפתחות שומרונית של ימי בית שני.
לשומרונים יש שבעה חגים: 1) פסח בי"ד בניסן (!), ולא בט"ו בו. 2) חג המצות – שבוע לאחר מכן. 3) שבועות – 50 יום לאחר השבת שאחרי הפסח (ממש כמו הקראים, אגב). 4) א' בחודש השביעי (כלומר ראש השנה). 5) יום כיפור (בי' בחודש השביעי). 6) סוכות 7) שמחת תורה. בקיצור כל החגים הנזכרים בתורה.
אות מעבר
בין הנוסח היהודי (להלן 'נוסח המסורה') לנוסח השומרוני קיים דמיון רב, אבל אנו נתמקד, מטבע הדברים בשינויים המרתקים בין הנוסחים.
ההבדלים בין נה"ם (נוסח המסורה) לנה"ש (נוסח השומרוני) נחלקים להבדלים מדעת ושלא מדעת. נתחיל בהבדלים שלא מדעת, שהם הבדלים חסרי חשיבות מעשית.
רוב ההבדלים שלא מדעת, נובעים מהתאמת הנה"ש ללשון בית שני, התקופה בה התגבש והתעצב הנה"ש (וגם נה"ם אגב).
השינויים מעידים, שנוסח התורה לא היה מגובש באופן סופי, והסופרים השומרונים (וגם היהודים אגב), הרגישו חופשיים לתקן את הכתוב, כל אימת שמצאו לנכון. עדויות לנוסחים שונים של הטקסט מצאנו הן בתרגום השבעים (ואני מזכיר את הפרק 'זאבי ערב – על תרגום השבעים'), והן במגילות קומראן. רק בסופו של התהליך (למעשה בתחילת ימי הביניים המוקדמים, עם המצאת הניקוד) – התגבש באופן סופי, מוחלט והרמטי נוסח המקרא, כפי שהוא מוכר לנו כיום. אגב, גם כיום, בדפוסים שונים (המבוססים על כתבי יד שונים) יש הבדלים קלים בנוסח המקרא.
אחד התחומים בהם השוני בין עברית של ימי בית ראשון וימי בית שני (וגם עברית של ימנו) הוא מערכת ה"זמנים" (במרכאות). למעשה אין לדבר על 'זמנים' במובן המודרני: עבר, הוה, עתיד, אלא במערכת המציגה היבטים או אספקטים של הפעולה. בעיקר פעולה שתמה, ופעולה שלא תמה. הזמנים במקרא הם לא מוחלטים (כמו בימנו, בהשפעת שפות אירופה), אלא יחסיים. השאלה היא מה קרה לפני מה, ומה קרה אחרי מה. נוסיף לכל זה את ו"ו ההיפוך – והשמחה רבה. אתן רק דוגמא קצרה להבהרת הנקודה ונמשיך הלאה. במהלך הנדודים במדבר התלונן העם (ציטוט): זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, (זה לא הקישוא של ימנו, שהגיע מאמריקה. הכוונה למה שאנו מכנים 'מלפפון') וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים (סוף ציטוט. במדבר י"א 5).
הפועל נֹאכַל בימנו מציין זמן עתיד. אבל הם זוכרים מה קרה בעבר, כשהיו במצרים! במקרה זה הפועל מציין פעולה נמשכת וחוזרת בעבר. לא בעתיד.
ברשותכם שלוש דוגמאות קטנות לעניני הדקדוק, כי זה נושא לבלשנים בעיקר: העתיד המקוצר בעברית (צורת העתיד בה האות ה"א המופיעה בסוף הנטיה נופלת) הופך לא פעם, בנה"ש לעתיד רגיל. כך למשל, בעקדת יצחק (ציטוט): וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה (סוף ציטוט. בראשית כ"ב 12). בנה"ש כתוב: ואל תעשה לו מאומה.
גם המקור המוחלט סבל קיצוץ נרחב. כך בסיפור המבול (ציטוט): וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב (סוף ציטוט. ברא' ח' 3). בנ"הש נכתב: הלכו ושבו.
עוד עדות לרוח הזמן היא נטיית נה"ש להמיר צורות סבילות בצורות פעילות.
לאחר שקין רצח את הבל נולד לאדם וחוה בן בשם שת, עליו סופר (ציטוט): וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה (סוף ציטוט. בראשית ד' 26). בנה"ש נכתב: אז החל. כלומר אנוש התחיל לקרוא בשם ה'.
אות מעבר
שינויים אחרים הם הבנה שונה של אותן אותיות בדיוק. כזכור, הניקוד הומצא בתחילת ימי הביניים, כך שמסורת הקריאה שעברה מדור לדור, היא שקבעה את ניקוד המילים. שינויים אלה הם מעין חולית מעבר מהשינויים הלא מכוונים לשינויים המכוונים.
לאחר שאדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת נכתב (ציטוט): וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה? (סוף ציטוט. בראשית ג' 9). הקריאה השומרונית גורסת: אֵיכָה. כלומר כיצד קרה הדבר?
בלוח העמים נכתב (ציטוט): וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. ט הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה (סוף ציטוט. בראשית י' 10). בנה"ם 'נמרוד' מובן כשם פרטי של אדם כלשהו. בנה"ש כתוב: כַּנִּמּרוֹד. 'נמרוד' נתפס כשם עצם, שמשמעו 'מורד'. דבר המתאים לכמה מדרשי אגדה על נמרוד.
בפסוק הבא נכתב (ציטוט): וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר (סוף ציטוט. בראשית י' 10). בגרסת הנה"ש כתוב במקום כלנה – כֻּלָּנַה. כלומר בבל ארך ואכדן, כולנה בארץ שנער. זה אגב, מתאים לגיאוגרפיה. בבל, ארך ואכד נמצאות כולן במרכז ודרום עירק. כלנה, נמצאת בצפון סוריה – מאות רבות של קילומטרים צפון מערבה. אין באמת קשר.
בעת מכירת הברכה של עשו ליעקב נכתב (ציטוט): וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים (סוף ציטוט. בראשית כ"ה 34). בנה"ש המילה 'עדשים' התפצלה ונכתב: 'עד שִֹים'. כלומר עד שובע. עשו היה רעב, ויעקב השביע את רעבונו.
יש עוד דוגמאות רבות, אבל הנושא ברור.
אות מעבר
מעניינים ומרתקים יותר הם השינויים מדעת, שנעשו בכוונת מכוון. השינויים המכוונים נחלקים לשינויי לשון, ולשינויי תוכן (שמצידם נחלקים לתתי שינויים, בהם נדון להלן).
סוג השינוי הראשון הוא עריכה לשונית. כלומר סילוק צורות ומבנים חריגים ו/או נדירים. צורות קדומות בתורה, הוחלפו בצורות רגילות.
כך למשל בסיפור הבריאה נכתב (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן (סוף ציטוט ). בנה"ש נכתב: וחית הארץ.
בשירת הים נכתב (ציטוט): תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד (סוף ציטוט שמות ט"ו 16). בנה"ש נכתב: אימה ופחד. והדוגמאות לענין רבות.
בעוד נה"ם אינו מקפיד בהתאמת מין ומספר, הרי נה"ש מקפיד הקפדה יתרה הן בזה והן בזה. כך למשל בסיפור על רועי לוט ורועי אברם נכתב (ציטוט): וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו (סוף ציטוט. בראשית י"ג 6). בנה"ש נכתב: ולא נשאה אותם הארץ. ארץ היא נקבה.
כשיעקב מתכנן את בריחתו מלבן הוא אמר ללאה ורחל (בנות דודו, כזכור. ציטוט): וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם (סוף ציטוט. בראשית ל"א 9). בנה"ש כתוב: אביכן, לפי שלאה ורחל – נשים הן.
באותו סיפור נכתב (ציטוט): וַיַּרְא יַעֲקֹב, אֶת-פְּנֵי לָבָן; וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם (סוף ציטוט. בראשית ל"א 2). הספר המקראי ייחס את נטית 'אין' אל לבן. הסופר השומרוני, דבק בנושא הדקדוקי (פנים) וכתב: אינם.
בברית בין הבתרים נכתב (ציטוט): וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה (סוף ציטוט. בראשית ט"ו 16). לשון רבים, כי הסופר חשב על בני הדור. בנה"ש לעומתו חשבו על הנושא הדקדוקי (דור), וכתבו: ישוב הנה.
יש עוד דוגמאות לרוב אבל הענין ברור.
אות מעבר
השינויים המכוונים מבחינת עריכת התוכן הן המעניינים ביותר, כי יש בהם צוהר נדיר אל הבנת עולם המחשבות והאמונות של השומרונים עת התגבש נוסח התורה השומרוני.
שינויי התוכן נחלקים ל: תיקון "הגיוני" (במרכאות) של הכתובים (במרכאות כי ההגיון הוא של המסדר), יישוב כתובים המתנגשים זה עם זה, חילופי הצטדקות (אפולוגטיקה בלעז), והמעניינים מכל: חילופים אידאולוגיים – אמוניים.
ונתחיל בסידור ההגיוני של הכתובים. מקומות לא מעטים בנה"ם סוטים (לכאורה לפחות) מן ההגיון הספרותי, והנה בנה"ש הכתובים המקבילים הם תקינים לחלוטין מבחינת ההגיון.
דוגמה מפורסמת מצויה בסיפור קין והבל (ציטוט): וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; (להפסיק ל2 שניות) וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ (סוף ציטוט. בראשית ד' 8). מה אמר קין להבל? פירושים ותרגומים רבים חשו למלא את החסר. בדומה לכמה מדרשים ותרגומים גורס נה"ש: וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו נלכה השדה, וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וכו' הנה"ש פותר את השאלה מה נאמר בין האחים.
קטע דומה יש בסיפור על עשו לאחר פרידתו מיעקב (ציטוט): וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו, וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ... דלגתי קצת וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ, מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו (סוף ציטוט. בראשית ל"ו 6). לאיזו ארץ הלך עשו? היינו מצפים לציון שם ארץ כלשהי. בנה"ש יש נוסח בעל הגיון סיפורי ברור: וילך מארץ כנען מפני יעקב אחיו.
בתיאור ההתגלות בהר סיני נכתב (ציטוט): וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן... (סוף ציטוט. שמות כ' 14).
העם רואים את הקולות. תופעה זו קרויה 'יעורב חושים'. כלומר החויה היא כה מרשימה, עד שחוש אחד משמש למטרה שונה. כך המשפט המוכר (ויש שיר של ששי קשת): וּמָתוֹק, הָאוֹר; וְטוֹב לַעֵינַיִם (קהלת י"א 7).
ואילו בנה"ש נכתב (ציטוט): וכל העם שמע את הקולות ואת קול השופר ורוֹאים את הלפידים ואת ההר עשן (סוף ציטוט). מה ששייך לחוש השמיעה - נשמע. מה ששייך לחוש הראיה – נראה.
שינוי מעניין נכרך בקבלת עול תורה ומצוות נכתב (ציטוט): וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (סוף ציטוט. שמות כ"ד 7). כבר פרשני קדם הקשו בנוגע לשאלה כיצד ניתן להתחייב על דבר לא ידוע. היו שדרשו לשבת את עם ישראל, המקבל את התורה מראש, וללא תנאים, מבלי לדעת את תוכנה. בנה"ש לא קבלו את התורה בעיניים עצומות (ציטוט): ויאמרו כל אשר דבר יהוה נשמע ונעשה (סוף ציטוט).
אות מעבר קצר
שינויים אחרים הם יישוב כתובים המתנגשים זה עם זה, צורמים לעין או האחדת כתובים. כך בסיפור גן עדן נכתב (ציטוט): אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים (סוף ציטוט. בראשית ג' 16). הנה"ש גורס: בעצבון תלדי בנים. כלומר העצב מיישר קו על 'עצבנוך'.
בעת העליה לתיבת נח נכתב (ציטוט): מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ (סוף ציטוט. בראשית ז' 2). הנה"ש מייחס את התואר 'איש ואשה' רק לבני אנוש, וכותב: זכר ונקבה. בדיוק כמו שנכתב על העופות, בפסוק הבא.
בעת ביקור המלאכים אצל אברהם נכתב (ציטוט): וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו (סוף ציטוט בראשית י"ח 2). אותם אנשים נזכרים אף בהמשך (פסוקים 16, 22). בנה"ש, כל אימת ש'אנשים' הנזכרים בתורה הם למעשי מלאכי האל, בנה"ש נכתב: אנושים. דהיינו מלאכים. סביר שהכינוי 'אנושים' ל'מלאכים' נוצר בהשפעת אנוש בן שת, שבימיו החלו לקרוא בשם ה'.
הדוגמה המפורסמת נמצאת בעשרת הדברות. בספר שמות נכתב (ציטוט): זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ (סוף ציטוט. שמות כ' 7). בנוסח המקביל בדברים נכתב: שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. נה"ש כתב גם בספר שמות: שמור.
יש ושני כתובים מרוחקים מתיישבים זה עם זה, במקרה כזה יש לנה"ש נטיה לקרב אותם. כך למשל סופר על עמרם בספר שמות (ציטוט): וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת-יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה (סוף ציטוט. שמות ו' 20). בספר במדבר נכתב (ציטוט): וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם, יוֹכֶבֶד בַּת-לֵוִי, אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי, בְּמִצְרָיִם; וַתֵּלֶד לְעַמְרָם, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה, וְאֵת, מִרְיָם אֲחֹתָם (סוף ציטוט. במדבר כ"ו 59).
בנה"ש נוספה לפסוק בספר שמות התוספת: וְאֵת, מִרְיָם אֲחֹתָם, בהתאמה למסופר בספר במדבר.
ודוגמא אחרונה ליישוב כתובים היא מברית בין הבתרים שם נכתב (ציטוט): וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה (סוף ציטוט. בראשית ט"ו 13). פסוק זה סותר פסוק אחר בספר שמות (ציטוט): וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (סוף ציטוט. שמות י"ב 40). הנה"ש חש ליישב את הסתירה, בכך שהפסוק בספר שמות שונה מעט: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ואבותם, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בארץ כנען ובארץ מִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. כך תוספת 30 השנה מתייחסת לתקופה אחרת, ואין סתירה.
יש עוד דוגמאות, אבל הענין ברור.
אות מעבר
חילופי הצטדקות (אפולוגטיקה בלעז), נועדו לטשטש דברים העלולים ליצור רושם לא רצוי, או להכניס רעיונות מיותרים לראשיהם של אנשים חלשים.
בספור המרגלים נכתב (ציטוט): וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (סוף ציטוט. במדבר י"ג 1 – 2). הסופר השומרוני לא העלה על דעתו שהאל הכל יכול ויודע הכל, צריך מרגלים על מנת לדעת מה קורה בארץ כנען. לכן, לפני קטע זה, הועתק הקטע מספר דברים, המטיל את האחריות למשלוח המרגלים על הקהל הרחב. בספר דברים נכתב (ציטוט): וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר--אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן (סוף ציטוט. דברים א' 22). ואילו בנוסח השומרוני, בספר במדבר, בתוספת לפרק י"ב (תוספת מנקודת נה"ם כמובן) נכתב (ציטוט): ויאמר משה לבני ישראל, באתם עד הר האמורי אשר יהוה אלהינו נותן לנו. ראה, נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ. עלה רש, כאשר דבר יהוה אליה אבותיך לך, אל תירא ואל תחת (והנה הקטע הדומה מסםר דברים) ויקרבו אל משה ויאמרו: נשלחה אנשים לפנינו, ויחפדו (שיבוש של 'ויחפרו' כמובן. חילופי ד' ור' הם תופעה ידועה) לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא עליהן, וייטב הדבר בעיני משה (סוף ציטוט).
קטע זה בנוסח דומה מופיע גם בספר דברים. גם שם אגב כתוב 'יחפדו'.
בסיפור אונס דינה נכתב (ציטוט): וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו, בְּמִרְמָה--וַיְדַבֵּרוּ: אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם... דלגתי הרבה וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ (סוף ציטוט. בראשית ל"ד 13, 31). מפשוטו של מקרא עולה, כי שכם בן חמור אנס את דינה, אבל כל אנשי שכם נענשו. הנה"ש (שהעיר שכם הייתה יקרה ללבו כזכור), הפך את הפעלים מיחיד לרבים: טמאו ו-יעשו. כלומר כל אנשי שכם השתתפו באונס דינה (בין במישרין או בין בעקיפין), ועל כן עונשם הוא מוצדק. ענין הצדקת העונש נמשך גם לברכת יעקב לבניו.
יש עוד דוגמאות, וניתן להתקדם הלאה.
אות מעבר
חילופים אידאולוגיים – אמונים, הם החילופים המרתקים ביותר, המשקפים את תפיסת העולם השומרונית, שעיקרה הוא העדפת הר גריזים כאמור.
הבחירה בהר גריזים, ובעיר שלמרגלותיו שכם נזכרת ומודגשת במקומות רבים בספרות העדה. גם בתורה השומרונית קבל הענין הזה משנה חשיבות.
בדברי יעקב ליוסף נכתב (ציטוט): וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ (סוף ציטוט. בראשית מ"ח 22). ליוסף יש כתף (שכם) אחת מעל אחיו, כלומר יוסף עולה על אחיו (סוף סוף יוסף הוא בנה הבכור של רחל האהובה). אצל השומרונים קוראים: 'שכם אחת', כשם העיר, ומתקנים את המין הדקדוקי מ'אחד' ל'אחת'.
הר גריזים, הנכתב תמיד במילה אחת: הרגריזים, הוא הוא המקום הנבחר על ידי האל לייחד בו את הפולחן. כלומר מה שהר הבית עבור היהודים, כך הר גריזים הוא עבור השומרונים. על הר גריזים היה המקדש השומרוני, שחרב על ידי יוחנן הורקנוס החשמונאי.
בספר דברים ישנו קטע המצווה על הקמת מזבח בהר עיבל (ציטוט): וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-הָעָם לֵאמֹר: שָׁמֹר, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. ב וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. ג וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת--בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֶיךָ, לָךְ. ד וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בְּהַר עֵיבָל; וְשַׂדְתָּ אוֹתָם, בַּשִּׂיד. ה וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. ו אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. ז וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ח וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת—בַּאֵר (כלומר לחרות) הֵיטֵב (סוף ציטוט. דברים כ"ז 1 – 8).
מפשוטו של מקרא עולה, כי לאחר הכניסה לארץ, יש להקים אבנים גדולות ולסייד אותן, להקים מזבח, להקריב קרבנות, ולכתוב את התורה על האבנים (ברור שלא כל התורה, כי אין מקום על האבנים, אלא תמציתה. עשרת הדברות או משהו כזה).
והנה בנה"ש הקטע הזה זז ממקומו, אל עבר עשרת הדברות! בתורה השומרונית הקטע הזה הוא הדיבר העשירי! הדיבר הראשון אצל היהודים (אנכי ה' אלהיך וכו') – נחשב אצל השומרונים כפתיחה או ככותרת. כלומר הבחירה בהר גריזים היא אחת מעיקרי התורה! כבר בהר סיני נבחר הר גריזים כמקום היחידי המותר לעבודת האל. וכך נכתב בדיבר השומרוני העשירי (ציטוט): והיה כי יביאך יהוה אלהיך אל ארץ הכנעני אשר אתה בא שמה לרשתה. וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. ג וְכָתַבְתָּ על האבנים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת-. ד וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בהרגריזים (בנה"ם כתוב: בְּהַר עֵיבָל, ועוד מעט נרחיב בחשיבותו של הר גריזים לשומרונים). ה וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. ו אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. ז וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ההר ההוא בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני הישב בערבה מול הגלגל אצל אלון מורא מול שכם (סוף ציטוט. שמות נוסח שומרוני כ' 17). הסיפא של הדברים נלקחה ישירות מפרק י"א בספר דברים (ציטוט): הֲלֹא-הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה--מוּל, הַגִּלְגָּל, אֵצֶל, אֵלוֹנֵי מֹרֶה (סוף ציטוט. דברים י"א 30). שימו לב, אצל השומרונים הוסיפו גם את הציון 'מול שכם'. הלוא מנוסח המסורה ניתן לחשוב שהר גריזים נמצא באזור הגלגל, כלומר ליד יריחו, אבל השומרונים, הרואים בשכם, ולא בירושלים, את העיר הקדושה, דאגו להבהיר לכל, כי את הטקס שי לערוך בהר גריזים, מול שכם. שכם היא העיר הקדושה השוכנת בין הר גריזים להר עיבל. לשכם יש מסורת קדושה כבר מימי האבות. שכם היא התחנה הראשונה של אברם בהגיעו לכנען, יעקב קנה שם חלקת שדה והקים מזבח, בשכם היה סיפור אונס דינה, בשכם קבור יוסף, בשכם יהושע כרת ברית עם האל, ובשכם התפלגה המלוכה. אני מזכיר את הפרק 'האלה אשר עם שכם – על מקדש שכם', בו הרחבנו בנושא שכם.
כך, המצוה להקמת מזבח על הר עיבל (הר הקללה בספר דברים) הועתקה להר גריזים.
ספר דברים מרבה להזכיר את 'המקום אשר יבחר'. כלומר בעתיד (ספר דברים הוא לכאורה נאום של משה, בפועל הספר נכתב עמוק בימי בית ראשון, כשירושלים היא בירת ממלכת יהודה מזה דורות) – ה' יצביע על מקום אחד, בו יש לייחד את פולחן האל. בדיעבד, המקום הנבחר הוא ירושלים. השומרונים הכופרים בקדושת ירושלים רואים במקום הנבחר את הר גריזים. כמעט בכל פעם שבספר דברים נכתב (ציטוט): וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר- יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם (סוף ציטוט. דברים י"ב 11), הרי בנה"ש נכתב: וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר- בַּחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. כלומר בחירת הר גריזים היא עובדה מוגמרת כבר מימי הנדודים במדבר. כל מי שלא עובד את ה' רק בהר גריזים – הרי הוא עובד אלילים.
בספר שמות נכתב (ציטוט): בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (סוף ציטוט. שמות כ' 20). השימוש בלשון עתיד – ברורה. בעת הנדודים במדבר, טרם נקבע המקום הנבחר לעבודת האל. רעיון זה, אינו מקובל על השומרונים, ובנוסח המקביל נכתב: במקום אשר אזכרתי את שמי. כלומר, המקום הנבחר – נבחר כבר בעת הנדודים במדבר.
יש מקומות בהם נה"ם סוטה מעקרון ייחוד האל. במקרים אלה נחלץ נה"ש ומעמיד את הנשוא ביחיד, ולא ברבים. כך בדברי אברהם לאבימלך מלך גרר (ציטוט): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי, אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי (סוף ציטוט. בראשית כ' 13). הנה"ש קובע: התעה אותי. לאחר שיעקב חזר לארץ כנען נכתב (ציטוט): וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל: כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו (סוף ציטוט. בראשית ל"ה 7). הנה"ש גורס: נגלה אליו האלהים.
יש גם דומה להרחקת האנשת האל. בשירת הים נכתב (ציטוט): יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, שְׁמוֹ (סוף ציטוט. שמות ט"ו 3). בנה"ש נכתב: 'ה' גיבור מלחמה', גיבור ולא איש.
ישנם עוד הבדלים רבים ומרתקים מכל הסוגים והמינים, אך הצלחנו לקבל טעימה מהתורה השומרונית המרתקת.
