כציפור בכלוב - על מסע סנחריב
פרק זה עוסק במסע סנחריב או מרד חזקיהו (אלו שני שמות לאותו אירוע. תלוי בנקודת המבט). שרשי המרד מצויים שני דורות קודם, עת תגלת פלאסר השלישי מלך אשור (מלך בין השנים 754 - 727 לפה"ס), כבש את המרחב הסורי ארץ – ישראלי והכפיף אותו לעול האשורי. תגלת פלאסר השלישי הוחלף על ידי בנו, שלמנאסר החמישי (מלך בין השנים 727 – 722 לפה"ס), הנזכר במקרא כמחריב שומרון ומגלה ישראל. שלמנאסר החמישי הוחלף על ידי סרגון השני (מלך בין השנים 722 – 705 לפה"ס). סרגון היה, כפי הנראה, בן אחר של תגלת פלאסר השלישי. עצם שמו – סרגון: באכדית sharru – kinu, מילולית – המלך הנכון או המלך הצודק, כבר רומז שהוא הגיע לכס בדרכים עקלקלות משהו. הלוא מי שמכנה עצמו 'המלך הצודק' מחפש לגיטימציה, שחסרה לו. סרגון היה מלך תקיף וכובש, שבאופן מפתיע נזכר במקרא רק פעם אחת (ציטוט): בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן, אַשְׁדּוֹדָה, בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ, סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר; וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד, וַיִּלְכְּדָהּ (סוף ציטוט ספר ישעיה. פרק כ' פסוק 1).
תרתן באכדית זה 'שר הצבא', והמסע לאשדוד היה ב712 לפה"ס. בשנת 705 לפה"ס התחוללה רעידת אדמה באימפריה. במסע לתבל (דרום טורקיה / תורכיה של ימנו), נקלע המלך למארב, נהרג וגופתו נחטפה. אוי לבושה ואוי לכלימה. לא רק שמלך אשור נציג האל אשור עלי אדמות נהרג בקרב, ולא מת על כסאו בשלום (או לפחות נרצח ע"י בנו) – הרי גם גופתו לא הובאה לקבר אשור. והאשורים (כמו כל העמים השמים) ייחסו חשיבות גדולה בהבאת אדם לקבר אשור.
מות סרגון היה האות להתקוממויות בשני קצות האימפריה. במזרח מרדו הבבלים בראשות מרודך בלאדן בן בלאדן. ובמערב מרדה קואליציה בראשות חזקיהו. בנו יורשו של סרגון סנחריב – נאלץ להתמודד עם שתי מרידות במקביל.
המרד פרץ בצורה מאוד פשוטה – לא מעלים מסים. לשמחתנו, המרד תואר הן במקרא, והן ע"י סנחריב. השוואת נקודות המבט – מרתקת. וכרגיל נתחיל במקרא. שהוא לעולם נקודת היחוס שלנו. התיאור הראשון במלכים הוא תמציתי. 5 מילים בסך הכל (ציטוט): וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ-אַשּׁוּר, וְלֹא עֲבָדוֹ (סוף ציטוט מלכים ב. י"ח 7). תיאור המתאים לכרוניקה. קצר, תמציתי ויבש.
וְלֹא עֲבָדוֹ – לא העלה לו מסים. אין צורך בפעולות איבה. די באי העלאת מסים. חזקיהו מרד ב705-, עם מות סרגון. 4 שנים הוא נהנה מעצמאות. אבל לכל שבת יש מוצאי שבת כידוע. וב701- התייצב סנחריב במלוא כוחו ועוזו בארץ יהודה על מנת למחוץ את חזקיהו.
סנחריב התמהמה 4 שנים מסיבה פשוטה. קודם כל הוא טפל במרד שפרץ, בו זמנית, בבבל. החצר האחורית של אשור. אח"כ הוא התפנה לטפל בחזקיהו החצוף. במקרא מתוארות ההכנות למרד, אגב רפורמה פולחנית שחולל חזקיהו. בפרק עתידי נרחיב בנושא.
חזקיהו פעל במישורים הדיפלומטי, המנהלתי והצבאי. הכל השתלב לכלל תזמורת אחת המנגנת את מוזיקת המרד. ברמת הפעילות הדיפלומטית חזקיהו פנה וקבל הבטחות לסיוע ממצרים (להלן) וכן הקים קואליציה בראשותו עם ערי פלשת. במקרא מתוארת הקואליציה בקצרה (ציטוט): הוּא-הִכָּה אֶת-פְּלִשְׁתִּים עַד-עַזָּה וְאֶת-גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד-עִיר מִבְצָר (סוף ציטוט מלכים ב'. פרק י"ח פסוק 8).
לכאורה לא מדובר בקואליציה אלא בכיבוש גרידא, אבל מהצלבת מידע עם כתובות סנחריב עולה תמונה מורכבת יותר. במנסרת סנחריב (בה נדון בהמשך) נכתב (ציטוט): פקידיה, שריה ואנשיה של עקרון, שנתנו כבלי ברזל על פדי מלכם, בעל ברית נאמן לאשור, ומסרוהו באיבה לחזקיהו היהודי... את פדי מלכם הוצאתי מתוך ירושלים, והושבתי אותו על כסא מלכות עליהם (סוף ציטוט. ממנסרת ראסם). כלומר היו גורמים בפלשת שלא רצו למרוד באשור, וחזקיהו "טפל" בהם.
גוף נוסף שתמך במרד היו המצרים. מנאום רבשקה (שגם בו נדון בפירוט. מלאכת מחשבת של לוחמה פסיכולוגית) עולה המעורבות המצרית במרד (ציטוט): עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו (סוף ציטוט ממלכים ב'. פרק י"ח פסוק 21).
מי שסומך על פרעה – ניזוק. וכך במנסרת ראסם (ציטוט): הם (אנשי עקרון) הזעיקו לעזרה את מלכי מצרים וקשתי מלך כוש.(סוף ציטוט). גם המקרא מזכיר שוב את המעורבות המצרית (ציטוט): וַיָּשָׁב רַבְשָׁקֵה וַיִּמְצָא אֶת-מֶלֶךְ אַשּׁוּר נִלְחָם עַל-לִבְנָה כִּי שָׁמַע כִּי נָסַע מִלָּכִישׁ. 9 וַיִּשְׁמַע אֶל-תִּרְהָקָה מֶלֶךְ-כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ (סוף ציטוט מלכים ב'. פרק י"ט פסוקים 8 – 9). זה קרב אלתקה המפורסם (אלתקה שוכנת בסביבות יבנה של ימנו). הסופר המקראי הקדים את המאוחר. בעת הקרב הזה תרהקה (או תהרקה אשר מלך בין השנים 690 – 664 לפה"ס הוא יורש העצר ולא המלך).
פעילות דיפלומטית אחרת כרוכה בבבל. במקרא יש תיאור של משלחת בבלית לירושלים. למרות שהתיאור הסיור מופיע במקרא אחרי המרד באשור, ברור כי הוא התקיים לפניו. אין טעם לתיאום אחרי שהמרד נמחץ בשתי הארצות. מרודך בלאדן (באכדית: מרדוך אפלי אידין. האל מרדוך נתן יורש) מלך בבבל בין השנים 722 – 710 לפה"ס. ושוב בין 703 – 702 לפה"ס. הוא עשה צרות לסרגון השני, שב-710 לפה"ס הבריח אותו לביצות. הוא חזר לשלוט בבל לאחר מות סרגון (כחלק מהמרד נגד אשור). ורק לאחר שהוא שוב נעלם (מת?) פנה סנחריב לדכא את המרד ביהודה. וכך תוארה המשלחת הבבלית (ציטוט): בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ-בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל-חִזְקִיָּהוּ... דילוג קל 14 וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ מִבָּבֶל... (סוף ציטוט מלכים ב'. פרק כ' פסוקים 12 – 18).
הכנות נוספות למרד הן הכנות מנהלתיות. באומרי הכנות מנהלתיות אני מתכוון לחותמות 'למלך'. חותמות למלך הן חותמות שנמצאו בכל רחבי יהודה מסוף המאה השמינית לפה"ס. על כל הטביעות מופיעות חרפושיות דו או ארבע כנפיות. על כולן כתוב: 'למלך' – של המלך. ושם של אחד מארבעת המקומות הבאים: חברון, זיף, שכה וממשת (ממשלת? ירושלים?). הטביעות הן על ידיות כדים, שכפי הנראה היו מס מסוג כלשהוא. תפוצת הממצא והעובדה שהטביעות נמצאו (במאות) מתחת לשכבת החורבן של מסע סנחריב – קושרות את הטביעות להכנות חזקיהו למרד. ניתוח כימי של הטין עליו הוטבעו החותמות) מגלה כי כל הקנקנים נוצרו בעמק האלה, כפי הנראה בבית יוצר מרכזי אחד בעיר שכה (בדרום עמק האלה בין גבעת ישעיהו לנתיב הל"ה של ימנו).
ההכנות הצבאיות היו, מן הסתם, המקיפות ביותר. מרגע שחזקיהו הפסיק להעלות מס – הוא ידע כי השאלה היא לא האם סנחריב יגיע אלא מתי? ניתן לשער כי ההכנות הצבאיות כללו ביצורים כאלה ואחרים. אולם גולת הכותרת של ההכנות הצבאיות היא מפעלי המים, ובראשם נקבת השילוח. לביצורים ומפעלי המים יש כמה אזכורים מקראיים. (ציטוט אחד מתוך כמה. זה מתוך דברי ישעיהו הנביא): וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר-דָּוִד רְאִיתֶם, כִּי-רָבּוּ; וַתְּקַבְּצוּ, אֶת-מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה. וְאֶת-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם, סְפַרְתֶּם; וַתִּתְצוּ, הַבָּתִּים, לְבַצֵּר, הַחוֹמָה. וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם, בֵּין הַחֹמֹתַיִם, לְמֵי, הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה (סוף ציטוט. ישעיה פרק כ"ב פסוקים 9 – 11).
אולם ההתייחסות המפורסמת ביותר למפעל המים היא כמובן כתובת השילוח, הכתובה בא"ב עברי קדום. הכתובת התגלתה ב-1880. היא נשברה במהלך נסיון גניבה. כיום מצויה היום באיסטנבול.
הכתובת נמצאה בפתחה של נקבת השילוח. בכתובת מתואר השלב האחרון בחציבת הנקבה (הפרש הגבהים: 30 ס"מ לאורך 533 מ'. ידע הידרולוגי והנדסי מרשים ביותר). עת החוצבים נפגשו. החציבה היתה בו זמנית משני הצדדים (ציטוט):
דְבַר] הַנְּקִבָּה. וְזֶה הָיָה דְּבַר הַנְּקִבָּה. בּעוד [מְנִפִם הַחצִבם אֶת
הַגַּרְזֶן אִש אֶל רֵעו ובְעוֹד שָלֹש אַמּת לְהִנָּ[קֵב נִשְ]מַע קֹל אִש ק
רַא אֶל רֵעוֹ כִּי הָיְתָ זדה בַּצֻּר מִיָּמִן וּמִ[שְּמֹ]אל. וּבְיֹם הִ
נָּקְבָהּ הִכּוּ הַחֹצְבִם אִש לִקְרַת רַעוֹ, גַּרְזֶן עַל [גַּ]רְזֶן, וַיֵּלְכוּ
הַמַּיִם מִן הַמּוֹצָא אֶל הַבְּרֵכָה בְּמָאתַיִם וְאֶלֶף אַמָּה, וּמְ[אַ
ת אַמָּה הָיָה גֹּבַהּ הַצֻר עַל רֹאש הַחֹצְבִ[ם (סוף ציטוט).
זדה – לפי ההקשר סדק (אחת המילים העבריות הבודדות שהתגלו מחוץ למקרא). ויכוח בנוגע לתארוך הנקבה הוכרע, עת בדיקות פחמן 14(שנערכה לקש שעורבב בטיח) הוכיחו כי הנקבה היא מסוף המאה השמינית לפה"ס. כלומר ימי חזקיהו בדיוק נמרץ.
שאלה נכבדה היא מתי התחילו ההכנות למרד? אחרי 712 לפה"ס? (המסע האחרון של סרגון לאזור) או אחרי 705 לפה"ס (מות סרגון)? נראה כי, נראה כי 712 היא תשובה נכונה יותר. ההכנות הנדרשות הן לא ענין ל4 שנים. נראה כי ההכנות היו על "אש קטנה, או "הכנות אזרחיות" שקבלו תאוצה בשעת הכושר.
מסע סנחריב הוא אחד האירועים ההיסטוריים הכי מתועדים מהעת העתיקה. גם המקרא (מלכים / דה"י וישעיהו), גם כתובות סנחריב וגם התבליט המפורסם מלכיש.
נדון בתחילה במקורות המקראיים. המקור העיקרי הוא ספר מלכים. מקור משני הוא דה"י, שדי דומה למלכים. מקור חשוב אחר הוא ספר ישעיה. ישעיהו בן אמוץ (הראשון) פעל באותם ימים והיה עד לאירועים. אירועים אלה משתקפים בנבואותיו. את התיאור בן חמשת המילים קראנו, ונעבור לתיאור קצת יותר מפורט (ציטוט): וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה, עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת—וַיִּתְפְּשֵׂם. 14 וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֶל-מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי, שׁוּב מֵעָלַי--אֵת אֲשֶׁר-תִּתֵּן עָלַי, אֶשָּׂא; וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל-חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר-כֶּסֶף, וּשְׁלֹשִׁים, כִּכַּר זָהָב. 15 וַיִּתֵּן, חִזְקִיָּה, אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף, הַנִּמְצָא בֵית-יְהוָה; וּבְאֹצְרוֹת, בֵּית הַמֶּלֶךְ. 16 בָּעֵת הַהִיא, קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת-דַּלְתוֹת הֵיכַל יְהוָה וְאֶת-הָאֹמְנוֹת, אֲשֶׁר צִפָּה, חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיִּתְּנֵם, לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר (סוף ציטוט מלכים ב'. פרק ח' פסוקים 13 - 16). מעתה, אלא אם יצויין אחרת, כל הציטוטים הם מספר מלכים.
לפי המסופר בשנה ה14 של חזקיהו (ויש פה בעיה כרונולוגית כבדה מאוד. נדון בה בהמשך) עלה סנחריב על ערי יהודה וכבש אותן. חזקיהו הבין שזה לא כוחות ומהר להכנע. סנחריב הטיל עליו מס. חזקיהו שלם 30 כיכר זהב ו300 כיכר כסף. ולשם כך רוקן את אוצר המקדש, אוצר המלך וגם גרד קצת זהב מדלתות ועמודי המקדש. אזכור אוצר המקדש לפני אוצר המלך, וסיפור הדלתות והאומנות רומז כי מדובר בקטע מתוך כרוניקת המקדש. מה קרה היום במקדש ומה קרה אתמול.
פה לכאורה תם המרד. חזקיהו מרד, ראה את עצומת אשור, נכנע (חָטָאתִי, שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר-תִּתֵּן עָלַי, אֶשָּׂא ), שלם קנס וזהו. מעניין להשוות את סכום הקנס (שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר-כֶּסֶף, וּשְׁלֹשִׁים, כִּכַּר זָהָב) למה שסופר אצל סנחריב: 30 כיכר זהב ו800 כיכר כסף.
אך פה העניינים מסתבכים. חזקיהו נכנע ושלם. לפתע התייצב רבשקה מול חומות ירושלים. מדוע עלה רבשקה לירושלים?
אפשר שהסופר המקראי הביא דברים שלא לפי סדר התרחשותם או שמדובר בשני מסעות שונים. על סוגיית שני המסעות נדון בהמשך. יש דעות לכאן ולכאן.
נאום רבשקה הוא מלאכת מחשבת של לוחמה פסיכולוגית. סביר כי חלק גדול מהחלטת חזקיהו להכנע נבע מהנאום. לאור העברית הטובה של רבשקה והכרותו עם דת ישראל - חז"ל קבעו: "רבשקה – ישראל הוא". אפשר כי הוא גלה משומרון כילד, או הוריו גלו משומרון. מצד שני לא מן הנמנע כי, הדברים הושמו בפיו בידי בעל מלכים. בכל מקרה הנאום עצמו מרתק ושוה עיון. בשל אורכו נקרא קטעים נבחרים בלבד (ציטוט): וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-תַּרְתָּן וְאֶת-רַב-סָרִיס וְאֶת-רַבְשָׁקֵה מִן-לָכִישׁ אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם; וַיַּעֲלוּ, וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה, אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹבֵס. 18 וַיִּקְרְאוּ, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת; וְשֶׁבְנָה, הַסֹּפֵר, וְיוֹאָח בֶּן-אָסָף, הַמַּזְכִּיר (סוף ציטוט. מלכים ב'. פרק י"ח פסוקים 17 - 18).
מלך אשור שלח משלחת נכבדה מלכיש אל ירושלים. מצור לכיש תועד בצורה מרשימה ב'תבליט לכיש' מנינוה. מהצד האשורי באו: התרתן (tartan באכדית) – שר הצבא. רב סריס – המשרת הראשי (הסריס הראשי. המילה סריס היא מילה אכדית 'sha reshi'. מילולית – 'של הראש'). רק בתקופה הפרסית המילה תקבל משמעות של גבר נטול אשכים. ורב שקה – שר המשקים. באכדית: rab shaqi. בעל מלכים, שלא למד אכדית, לא תקין אגב, לא הבין שאלו הם התארים, והתייחס אליהם כשמות פרטיים. היינו מצפים לקרוא: התרתן, רב הסריס, ורב השקה. מהתיאור עולה כי בירושלים הייתה בריכה עליונה, ועל כורחנו נגיע למסקנה כי הייתה בריכה תחתונה (אולי בריכת השילוח?). וכן שהכביסה נעשתה ע"י הגברים (שדה כובס ולא שדה כובסת). מעניי לציין, שעד היום בהודו, יש מקומות בהם הגברים הם המכבסים. בדף הפרק שמתי קישור לסרטון קצר.
מול המשלחת האשורית יצאו אליקים בן חלקיה אשר על הבית. כלומר שר הארמון. שבנא הסופר, (בספר ישעיה נזכר שבנא כ'אשר על הבית'. כלומר כסאות מוזיקליים בממשלה הם לא המצאה שלנו), ויואח בן אסף המזכיר.
וכך זה מול זה נעמדו שני הצדדים. כמו בסרט 'בצהרי היום'. רבשקה החל במפגן מרשים של זלזול בחזקיהו וכוחו הצבאי, כולל בוז תהומי לעזרה המצרית אותה הוא כינה 'מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה', מכאן הביטוי כמובן. רבשקה אף הציע התערבות, להדגיש את אוזלת ידו של חזקיהו (ציטוט): וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא, אֶת-אֲדֹנִי אֶת-מֶלֶךְ אַשּׁוּר; וְאֶתְּנָה לְךָ, אַלְפַּיִם סוּסִים, אִם-תּוּכַל, לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם (סוף ציטוט מלכים ב'. פרק י"ח פסוק 23).
שליחי חזקיהו מבועתים. הם הבינו את ההשפעה הקטלנית של דברי רבשקה על אנשי העיר (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה, דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית--כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ, יְהוּדִית, בְּאָזְנֵי הָעָם, אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה. 27 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי, לְדַבֵּר, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים, הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחֹמָה, לֶאֱכֹל אֶת-חריהם (צוֹאָתָם) וְלִשְׁתּוֹת אֶת-שניהם (מֵימֵי רַגְלֵיהֶם), עִמָּכֶם. (סוף ציטוט. מלכים ב'. פרק י"ח פסוקים 26 - 27).
זו המקבילה המקראית להורים המדברים בינהם לפתע אנגלית (או כל שפה אחרת) "כדי שהילדים לא יבינו". אבל רבשקה לא סופר אותם. תגובת רבשקה (ציטוט): וַיַּעֲמֹד, רַבְשָׁקֵה, וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל, יְהוּדִית (סוף ציטוט). רבשקה חזר שוב ושוב על המסר ש1) לא כדאי להקשיב לחזקיהו. ו-2) כדאי להכנע עכשיו לפני שיהיה מאוחר מידי. והנה תגובת העם (ציטוט): וְהֶחֱרִישׁוּ הָעָם, וְלֹא-עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר: כִּי-מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר, לֹא תַעֲנֻהוּ. 37 וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּה אֲשֶׁר-עַל-הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן-אָסָף הַמַּזְכִּיר, אֶל-חִזְקִיָּהוּ--קְרוּעֵי בְגָדִים; וַיַּגִּדוּ לוֹ, דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה. (סוף ציטוט. מלכים ב' פרק י"ח פסוקים 36 - 37).
המלך חזקיהו אובד עצות, פנה אל ישעיהו הנביא. ישעיהו נבא נבואה (ציטוט): לָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֶל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר, לֹא יָבֹא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת, וְלֹא-יוֹרֶה שָׁם חֵץ; וְלֹא-יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן, וְלֹא-יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה. 33 בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-יָבֹא, בָּהּ יָשׁוּב; וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא, נְאֻם-יְהוָה. 34 וְגַנּוֹתִי אֶל-הָעִיר הַזֹּאת, לְהוֹשִׁיעָהּ--לְמַעֲנִי, וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי (סוף ציטוט. מלכים ב' פרק י"ט פסוקים 32 – 34).
בכיכר הדוידקה בירושלים, אגב, על אנדרטת הדוידקה מופיע הפסוק: וְגַנּוֹתִי אֶל-הָעִיר הַזֹּאת, לְהוֹשִׁיעָהּ. בשלב זה, לפי המקרא, תם המצור באופן פלאי (ציטוט): וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים (סוף ציטוט. מלכים ב' פרק י"ט פסוק 35). בספר דברי הימים יש תיאור ציורי משהו (ציטוט): וַיִּשְׁלַח יְהוָה, מַלְאָךְ, וַיַּכְחֵד כָּל-גִּבּוֹר חַיִל וְנָגִיד וְשָׂר, בְּמַחֲנֵה מֶלֶךְ אַשּׁוּר (סוף ציטוט. דברי הימים ב' פרק ל"ב פסוק 21).
תיאור המרד בספר ישעיה דומה למדי לספר מלכים. אך, נבואה אחת מתקשרת ישירות למסע האשורי על ירושלים (ציטוט): בָּא עַל-עַיַּת, עָבַר בְּמִגְרוֹן; לְמִכְמָשׂ, יַפְקִיד כֵּלָיו. 29 עָבְרוּ, מַעְבָּרָה, גֶּבַע, מָלוֹן לָנוּ; חָרְדָה, הָרָמָה--גִּבְעַת שָׁאוּל, נָסָה. 30 צַהֲלִי קוֹלֵךְ, בַּת-גַּלִּים; הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה, עֲנִיָּה עֲנָתוֹת. 31 נָדְדָה, מַדְמֵנָה; יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים, הֵעִיזוּ. 32 עוֹד הַיּוֹם, בְּנֹב לַעֲמֹד; יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בית- (בַּת-) צִיּוֹן, גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם (סוף ציטוט. ספר ישעיה פרק י' פסוקים 28 – 32).
יש כאן רשימה של מקומות מצפון לירושלים. ואזכיר את חלקם: עית היא העי המפורסמת מספר יהושע. מזוהה עם א- תל ליד רמאללה. מגרון (איפה ששאול ישב. וגם המאחז המפורסם). מכמש – הוא הכפר הערבי מוחמס, הזכור ממלחמות שאול. גבע – הכפר ג'בע ליד רמאללה. הרמה – הכפר א – רם בין רמאללה וירושלים. גבעת שאול – תל אל פול בפסגת זאב (הארמון של חוסיין). ענתות היא הכפר ענתא ליד פסגת זאב שבירושלים (עירו של ירמיהו). נוב, הזכורה מסיפורי שאול – כנראה בהר הזתים.
למרבה השמחה, מלבד הגרסה המקראית ישנה את גרסת סנחריב לאירועים. וגרסה זו היא מעט שונה, בואו נאמר בעדינות. הגרסה מופיעה במנסרה (גוש טין מתומן עליו נחקק הסיפור) מאת סנחריב. המנסרה ארוכה למדי, אך אנו נתמקד במה שקרה בעת המרד. המרד פרץ ב-705 לפני הספירה, עם מות סרגון כאמור. לאחר שנרגעו הענינים בבבל, סנחריב פנה לכיוון המרחב הארץ ישראלי (ציטוט): במסעי השלישי עליתי על ארץ חת. לֻלִ מלך צידון, אשר מורא הוד מלכותי המם אותו, ברח הרחק מעבר לים. צידון רבה, צידון זעירה, בית זית, צרפת, מחלב, אֻשֻ, אכזיב, עכו, עריו הבצורות, ערי חומה, מקום מרעה ומשקה לצבאותיו – עזוז נשקו של האל אשור אדוני המם אותם והם כרעו לרגלי. הושבתי על כסא מלכותו את אתבעל (למשול) עליהם והטלתי עליו מס ומנחת אדנותי, דבר שנה בשנה לא יושבת. (סוף ציטוט).
התחנה הראשונה היא צידון. בניגוד לדימוי של צידון כעיר מדינה, הרי באותה עת צידון הייתה מדינה רצינית למדי, כולל ערי חוף רבות, ובראשן צור, שהייתה חלק מהיחידה הפוליטית של צידון. רק בעקבות מסע סנחריב. צור וצידון תהפוכנה לשתי ישויות פוליטיות נפרדות. לולי מלך צידון הבין מי נגד מי ועשה "ויברח". לולי נעלם, וטוב שכך. רוב ערי צידון נכנעו לסנחריב. במקום לולי מינה סנחריב את אתבעל. השם אתבעל מוכר מהמקרא כאביה של איזבל. צרפת – סרפנד של ימנו. העיר ידועה גם מסיפורי אליהו (על כד הקמח וצפחת השמן). אֻשֻ – היא צור היבשתית. חוסה בלשון המקרא. צור הייתה אי, ולכן סנחריב לא הצליח לכבוש אותה. רק אלכסנדר הגדול, ישפוך סוללה אל הים, ויהפוך את צור לחצי אי.
אני מזכיר את הפרק '12 זאבים מול 60 כבשים – על מסע סנחריב לצור'. בדף הפרק שמתי קישור. ונמשיך (ציטוט): מנחם משַמְשִמַרֻנַ, אתבעל מצידון, עַבֱדִלִאַתִ מארוד, אֻרֻמִלְכִּ מגבל, מִתִנְתִ מאשדוד, פֻּדֻאִל מבית עמון, כַּמַשֱנַדֱבִּ ממואב, עַיַרַמֻ מאדום, כל מלכי אַמֻר הביאו לפני מתנות עשירות, מתנות ראוה כבדות – פי ארבע (מהרגיל), ונשקו את רגלי. (סוף ציטוט).
והנה עוד כמה מלכים שנכנעו לעולו של סנחריב, והעלו לו מס. המלכים שנכנעו לאשורף שלמו במכה אחת את המסים של ארבע השנים האחרונות וסגרו ענין. והנה מגיעים העקשנים (ציטוט): אולם צדקא מלך אשקלון. אשר לא נכנע לעולי, הגלתי את אלהי בית אביו, אותו עצמו, את אשתו, את בניו ואת בנותיו. את אֶחיו זרע בית אביו, והבאתיו לאשור. הפקדתי על אנשי אשקלון את שַרֻלֻדַרִי בן רֻכִּבְּתִ מלכם הקודם, והטלתי עליו תשלום מס ומתנות אדנותי, והוא נשא את עולי. בהמשך מסעי צרתי על בית דגון, יפו, בני ברק, אזור, ערי צדקא שלא מיהרו לכרוע לרגלי, כבשתי (אותן) ונשאתי את שללן. (סוף ציטוט).
בין ערי אשקלון כיפו, בני ברק ואזור- לאשקלון מפרידה אשדוד שלא נזכרת במנסרה. אל נכון כי היא לא מרדה (הלקח מסרגון היה כואב כנראה).
והנה מגיעה עקרון הסוררת והמורדת, המזוהה בתל מקנה, ליד קיבוץ רבדים של ימנו. (ציטוט): פקידיה, שריה, ואנשיה של עקרון, שנתנו כבלי ברזל על פַּדִי מלכם, בעל ברית נאמן לאשור, ומסרוהו באיבה לחזקיהו היהודי, נבהלו ממעשי הבגידה הנפשעת שעשו. הם הזעיקו לעזרה את מלכי מצרים ואת קשתי מלך כוש, מרכבותיו, וסוסיו, חיל לא ימנה (מרוב) ואלה באו לעזרתם. במישור אלתקה ערכו מערכה נגדי וחידדו את נשקם. בתמיכת האל אשור אדוני נלחמתי עמם והנחלתי להם מפלה. בעצם הקרב תפסו ידי חיים את רוכבי המרכבות ואת בני מלך מצרים יחד עם רוכבי המרכבות של מלך כוש. על אלתקה ותמנה צרתי, כבשתי (אותן) ונשאתי את שללן. אל עקרון קרבתי, והרגתי את הפקידים ואת השרים שמרדו, ומסביב לעיר על מגדלי השמירה תליתי את פגריהם. את בני העיר שפשעו והקלו (באשור) נתתי לבז. שאריתם שלא מרדו ושלא נמצא בהם חטא, פקדתי לשחררם. את פדי מלכם הוצאתי מתוך ירושלים, והושבתי אותו על כסא מלכות עליהם. מנחת אדנותי הטלתי עליו. (סוף ציטוט).
מהקטע עולה כי התחולל מאבק עקרוני בעקרון בעיקר בנוגע לתמיכה באשור. חלק מאנשי עקרון אסרו את פדי המלך והסגירו אותו לחזקיהו מלך יהודה, שהחזיק בו כאסיר בירושלים. פדי עצמו נזכר בכמה כתובות מעקרון עצמה (בכתב עברי). נראה כי חזקיהו נסה לגבש קואליציה יחד עם ערי פלשת, ואלה שסרבו לו, קבלו "הצעה שאי אפשר לסרב לה". רמז לפעילות חזקיהו בפלשת יש במלכים ב' כזכור (ציטוט): הוּא-הִכָּה אֶת-פְּלִשְׁתִּים עַד-עַזָּה וְאֶת-גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד-עִיר מִבְצָר (סוף ציטוט).
ענין אחר במנסרה, המתקשר לנאום רבשקה הוא העזרה המצרית. המצרים שלחו חיל עזר, וההתנגשות בין צבא אשור וצבא מצרים היתה באלתקה (ליד יבנה או מושב גאליה) הד להתנגשות זו יש גם במקרא (ציטוט): וַיָּשָׁב רַבְשָׁקֵה וַיִּמְצָא אֶת-מֶלֶךְ אַשּׁוּר נִלְחָם עַל-לִבְנָה כִּי שָׁמַע כִּי נָסַע מִלָּכִישׁ. 9 וַיִּשְׁמַע אֶל-תִּרְהָקָה מֶלֶךְ-כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ (סוף ציטוט. מלכים ב' פרק י"ט פסוקים 8 - 9).
כלומר, סנחריב הפסיק זמנית את המצור על לכיש על מנת לטפל במצרים. כצפוי סנחריב פרק את המצרים לגורמים וכבש את אלתקה ותמנה (מזוהה בתל בטש, על הגדה הצפונית של נחל שורק, ליד מושב טל שחר. בעיר התגוררה גם אשתו הראשונה של שמשון כזכור). אלתקה ותמנה היו, כפי הנראה, ערים בנות של עקרון המורדת.
אנשי עקרון שתמכו במרד - נבזז רכושם ו/או הוצאו להורג.
המנסרה מסודרת באופן עניני (בתוך הקטע על עקרון) ולא כרונולוגי (אין מוקדם ומאוחר אצל סנחריב). והנה הגענו לארכי-נבל בסיפור. חזקיהו היהודי. כלומר מארץ יהודה (ציטוט):
אשר לחזקיהו היהודי, על 46 עריו הבצורות ערי חומה, ועל הערים הקטנות לאין מספר שסביבותן, שמתי מצור ולכדתי (אותן) בסוללות כבושות, בכרים מוגשים (לחומה) בהסתערות חיל רגלים, במנהרות, בפרצים (בחומות) 200150 נפש קטן וגדול, איש ואשה, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, בקר וצאן עד אין מספר הוצאתי לי מתוכן ומניתי כשלל.
עתה מתחיל הקטע המרכזי מבחינתו. המלחמה על יהודה. סנחריב הזכיר 46 ערים בצורות, ערי חומה. נראה מספר גדול, אבל מצד שני מספר לא עגול ותבניתי. אז מי יודע. מעניין לציין כי ברשימת ערי יהודה בספר יהושע פרק ט"ו (רשימה מסוף ימי בית ראשון אגב) נזכרות בדיוק 46 ערים! למרות ההתרברבות של סנחריב, גם המקרא דיווח על חורבן ערי יהודה (ציטוט): וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם (סוף ציטוט. מלכים ב' פרק י"ח פסוק 13).
מספר הגולים 200150 הינו מופרך ומופרז. אבל גם לא תבניתי. הנייר (או הטין במקרה זה) סובל הכל. ונמשיך (ציטוט): אותו כלאתי בתוך ירושלים עיר מלכותו כציפור בכלוב. הקפתי אותו בביצורים, ואת היציאה משער עירו עשיתי לו לתועבה. (סוף ציטוט).
סנחריב הטיל מצור על ירושלים. ושימו לב לביטוי החביב, שנתן את שמו לפרק: כציפור בכלוב (מפה אנו לומדים על חיות המחמד שלהם). ואת המורד יש להעניש בחומרה (ציטוט): את עריו אשר בזזתי קרעתי מארצו ונתתי למִתִּנְתִּ מלך אשדוד, לפַּדִי מלך עקרון ולצֵלְבָּעַל מלך עזה (וכך) הקטנתי את ארצו. ועל המס הקודם המשתלם על ידם מידי שנה בשנה הוספתי מנחה ומתנות אדנותי והטלתי (אותן) עליהם. (סוף ציטוט).
לכל שבת יש מוצאי שבת כידוע לכל. האשורים קרעו שטחים מיהודה הסוררת, ומסרו אותם לערי פלשת הנאמנות. בעיקר שטחים בשפלת יהודה – איזור עשיר ופורה. וכמו גובה חובות נאמן – הוא גבה את כל מה שלא שולם עד עתה. ונמשיך בתיאור שבמנסרה (ציטוט): חזקיהו עצמו, מורא הוד מלכותי המם אותו, והוא שלח אחרי לנינוה עיר מלכותי את חיל המחץ, החיל הנבחר שלו, שהכניס לתוך ירושלים עיר מלכותו כדי לחזקה והיו לתגבורת. (סוף ציטוט). פה מתחילה רשימת השלל המפוארת. הערה לשונית. בתרגום נכתב 'החיל הנבחר שלו' – באכדית כתוב URBI – ואין יודעים מה זה (מילה יחידאית כנראה). ברור שמדובר ביחידה צבאית כלשהי, ולכן היא תורגמה כ'חיל הנבחר'. ופה מגיעה רשימה שחוברה על ידי רואי חשבון ופקידי שומה. (ציטוט):
יחד עם 30 כיכר זהב ו800 כיכר כסף, אבן כחל נבחרת, גושי אודם גדולים, מיטות שן, כסאות משען (משובצי) שן, עורות פילים, שנהבים, הבנים, אשכרוע, בגדי צבעונים, בגדי פשתן, צמר (צבוע) תכלת (ו)ארגמן, כלי נחושת (ו)ברזל, ברונזה, בדיל, ברזל, מרכבות, מגינים, רמחים, שריונות, פגיונות ברזל (תלויים ב)חגור, קשתות וחיצים, חניתות – כלי נשק ללא מספר, יחד עם בנותיו, פילגשיו, שרים ושרות. ואת שליחו שגר אלי לשם תשלום המנחה וכדי להשתעבד לי (סוף ציטוט).
סנחריב הסתפק בכניעה עכשיו, ושלל לנינוה אח"כ. מענין לציין את ההתאמה המופלאה בין כמות הזהב במקרא לבין כמות הזהב פה: 30 כיכר בדיוק (900 ק"ג). היינו מצפים שזה יוריד וזה יעלה. אבל ככה זה עם בירוקרטים. מדווחים על הגרם! בתחום הכסף יש סטיה. ואז או שזה העלה וזה הוריד. או שזה מתייחס רק לשלל מירושלים, וזה דבר על סך כל השלל מארץ יהודה. לאחר הזהב והכסף יש רשימה ארוכה של שלל. רשימה חריגה ויוצאת דופן באורכה וטרחנותה. הסיבה לרשימה משמימה זו פשוטה: הכתיבה האשורית בנויה לפי נוסחאות קבועות. המלך המורד תמיד נהרג או נמלט, מלך אשור כובש את העיר, בוזז אותה ועושה סדר. כך זה היה וכך זה יהיה. תמיד. והנה אירע מקרה שחרג מתבנית זו. – המלך המורד (חזקיהו) לא ברח, לא נהרג ועירו לא נכבשה. רשימת השלל היא "פיצוי ספרותי" על הכישלון לכבוש את ירושלים. חשוב להדגיש! אילו סנחריב היה רוצה לכבוש את ירושלים – הוא היה עושה זאת. משיקוליו שלו הוא העדיף לסגור עסקה ולחזור הביתה מהר ככל האפשר. . באומרי 'שיקוליו' אני מתכוון בעיקר לעניני בניה, כולל בירה חדשה בנינוה, ואמת מים מדהימה לעיר. אמה שהקדימה את האמות הרומאית בכמה מאות שנים. כולל מנהרות וגשרים מרשימים)
לפי המקרא סנחריב נסוג לאחר המגפה (ציטוט): וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה (סוף ציטוט. מלכים ב' פרק י"ט פסוק 36).
בהקשר זה מעיין להזכיר את הרודוטוס, שכתב על מסע סנחריב למצרים (ציטוט): אז עלה על מצרים עם צבא גדול סנחריב מלך הערבים והאשורים, אולם החיילים המצרים סרבו לצאת למלחמה... לא הלך אחריו (אחרי סתון) שום חיל, אלא תגרנים, בעלי מלאכה ואנשי השווקים (כלומר חיילים נחותים). כשהגיעו לשם האויבים, התנפלו עליהם בלילה המוני עכברים וכרסמו את אשפות החיצים, את הקשתות ואת ידיות המגנים, כך שלמחרת ברחו חסרי נשק, ורבים מהם נפלו (סוף ציטוט. הרודוטוס ספר ב' 141).
מסע סנחריב למצרים לא ידוע מהמקורות האשוריים (הדי מפורטים). אפשר שמשתקפת פה המסורת המקראית על נסיגת סנחריב מירושלים, או אולי מדובר דווקא בנסיגת נבוכדנאצר השני מלך בבל מסיני ב- 601 לפה"ס (100 שנה מאוחר יותר), וקשה הדבר. בכל אופן נסיגה פתאומית בשל אסון פתאומי הוא רכיב ספרותי ידוע.
חורבן ארץ יהודה היה אדיר. אמנם ירושלים ניצלה מאורע חסר תקדים) אבל באיזה מחיר. הנביא ישעיהו שחי באותה תקופה, והיה עד ראיה לאירועים דימה את ארץ יהודה כאדם חבול ומוכה, בקטע פיוטי משהו (ציטוט): עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל-לֵבָב דַּוָּי. 6 מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן. 7 אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. 8 וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה. 9 לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ (סוף ציטוט. ישעיה פרק א' פסוקים 5 - 9).
הממצאים הארכיאולוגים לא מותרים ספק לגבי מה שאירע. שכבת חורבן עזה כמעט כל תל שנחפר ביהודה: לכיש, עזקה, בית שמש... רק תגידו. למעשה החורבן האשורי הוא סוג של "כיול שעונים" ארכיאולוגי. המונה התאפס. כל מה שמתחת קדם ל701 לפה"ס, וכל מה שמעל שכבת החורבן מאוחר ל701 לפה"ס.
ממצא ארכיאולוגי מרתק הוא תבליט לכיש שנמצא בארמון סנחריב בנינוה. התבליט נמצא בחדר קבלת הפנים, כך שכל אורח שהגיע – הבין מיד את הרמז. התבליט בנוי כמו קומיקס משמאל לימין. אני מזכיר את פרק 3 'ככה לא בונים חומה' על הנדסה קרבית בצבא אשור, בדף הפרק שמתי קישור.
בתבליט ניתן לראות את התקדמות הלחימה. החל במצור וכלה בהצגת השלל והשבויים בפני סנחריב.
ובשעה טובה נעבור לבעיות הכרונולוגיות הכבדות העולות ממסע סנחריב. נתון ראשון: מסע סנחריב היה ב701 לפה"ס. נקודה. סימן קריאה! תאריך שהוא מוחלט, יצוק בבטון וללא עוררין (רציניים). התאריך מתבסס על ליקוי חמה משנת 763 לפה"ס. ליקוי חמה מבור סגלה. ליקוי, לפיו כיילו את תאריכי מלכי אשור. אירועים קוסמיים, מעצם היותם מחזוריים משמשים כנקודות עיגון מעולות.
נתון שני: לפי ספר מלכים (בחישוב לאחור מחורבן ירושלים) עלה חזקיהו לשלטון ב727 לפה"ס.
ומצאנו כי, בשנה ה14 של חזקיהו עלה עליו סנחריב. 727 לפה"ס ועוד 14 משמעם: 713 לפה"ס. אז איך 713 ו701 נפגשים? רמז: הם לא.
עכשיו יצא צבא החוקרים והפרשנים לנסות וליישב את הסתירה. יש כאלה שניסו להחזיק את המקל משני קצותיו. לדידם מדובר בשני מסעות שונים. בשנה ה14 משתקף מסע אחד (שזכרו לא נשמר, משום מה, במקורות האשוריים. או שהוא משקף את מסע סרגון לאשדוד ב712 לפה"ס), ואילו נאום רבשקה מול חומות ירושלים משקף מסע אחר ב701 לפה"ס. דבר זה מסביר מדוע חזקיהו נכנע ואז עלה עליו רבשקה לפי גישה זו, עם חלוף השנים זכר שני המסעות הטשטש לכלל מסע אחד, וכך זה נראה במקרא.
אחרים טוענים כי המסע הראשון היה אכן ב701- וכי המסע השני היה 15 שנה אח"כ. הם מבססים זאת על הוספת 15 השנים לחזקיהו החולה (המתוארת במלכים ב' פרק כ'). תוספת השנים לחזקיהו מופיעה במקרא אחרי תיאור המרד. גם זכר מסע תיאורטי זה לא השתמר אצל האשורים. בנוסף, דחיקת חזקיהו עמוק למאה השביעית לפה"ס יוצרת בעיה עם שנות המלכות של מנשה בנו. פתרון הקסם: עוצרות או קורוגנציה. כלומר אב ובנו מלכו יחד.
פתרון פשוט הוא, שנתוני הסופר המקראי משובשים, וכי חלק מהנתונים הכרונולוגיים שלו נגזרו לאחור באמצעות חישוב. אם בשל הדרך, או נקודת הבסיס – חישוביו שגויים לפרקים. פיתוח של רעיון זה מצוי בדעה, כי חזקיהו לא עלה ב727-, אלא ב701 פחות 14, כלומר רק ב715 לפה"ס. או אולי לא מדובר בשנה ה14 של חזקיהו אלא בשנה ה24? הרי שנה – שנתיים אפשר לדחוס ללא בעיה (ראשית מלכות, ראש השנה למלכים ועוד). בקיצור- בעיה.
