רצח סנחריב היה אחד האירועים הדרמטיים בתולדות האימפריה האשורית. ניתן להקביל את רצח סנחריב לרצח קנדי, מבחינת ההד והענין שהרצח עורר בקרב אנשי הדור ההוא.
רצח סנחריב מתועד במגוון מקורות, כולל המקרא, שם הוא זכה למקום של כבוד (בספרי מלכים, ישעיה ודברי הימים).
והנה קלקלן (ספוילר בלעז): סנחריב מלך אשור נרצח על ידי בנו ארד מולישו (עליו נדון להלן), כחלק מתככי החצר (שגם עליהם נדון להלן).
רצח סַנְחֵרִיב נזכר במספר מקורות היסטוריים, שלמרבה השמחה תואמים זה את זה, ואינם מעוררים קשיים או סתירות. ממקורות אלה ניתן להרכיב תמונה של האירועים הדרמטיים.
המקורות בהם נזכר רצח סנחריב הם: 1) גליל ראסם של אַשוּרבָּנִיפַּל (אשורבניפל הוא נכדו של סנחריב. 2) כתובת מספר 8 של נָבּוּנַאִיד מלכה האחרון של בבל. 3) מכתב לאֵסַרחַדֹּן בנו של המנוח, בו נדון להלן.4) הכרוניקה הבבלית. 5) המקרא (בספר מלכים, ובגרסאות משנה בישעיה ודברי הימים). 6) אצל ברוסוס, שהיה כהן בבלי, ןשכתב, בתקופה ההלניסטית, חיבור ביונית על תולדות בבל,
אות מעבר קצר
המניע לרצח סַנְחֵרִיב הוא תאוות השררה, שהונעה על ידי מאבקי ירושה בין בני המלך. יורש העצר הראשון היה אַשוּר נַדִין שוּמִי. הוא הומלך כמלך בבל (כהכנה לקראת היותו מלך אשור), עת בבל הייתה משועבדת לאשור. בבל הייתה הנציבות החשובה ביותר באימפריה. הבבלים שראו עצמם כמרכז העולם התרבותי ובכלל, התחלחלו מהחשבה, שהברברים מההרים (האשורים) שולטים בהם. על כן, כל אימת שיכלו, הם מרדו באשור. במסגרת המאבק בין אשור לעילם (דרום מערב אירן של ימנו), התקדם צבא אשור בדוברות על פני החידקל. בעוד צבא אשור מתקדם דרומה, חלושו מלך עילם התקדם עם צבאו צפונה, איגף את הצבא האשורי, ממזרח, והופיע בעורף הצבא האשורי, בפאתי בבל. הבבלים ששמחו על הופעת האויב של אויבם, מיהרו להסגיר את אַשוּר נַדִין שוּמִי לידי העילמים ב-694 לפני הספירה. לא ברור מה עלה בגורלו של אַשוּר נַדִין שוּמִי, אך ההערכה המקובלת שהוא הומת על ידי העילמים.
סנחריב מלך אשור, התרגז מאוד בלשון המעטה על המרד ועל מות יורשו. הוא עלה על בבל, כבש אותה, וכמקובל - החריב אותה. החורבן היה פשוט. הוא הטה את נהר הפרת, שהציף את העיר בבל. היות והעיר בבל נבנתה מלבני בוץ, היא פשוט התפוררה, והפכה לעיסת בוץ ענקית. לפני החורבן, לקח סנחריב את צלם מרדוך לנינוה. אנחנו עוד נחזור לצלם מרדוך.
אגב, כשהבבלים כבשו את נינוה 82 שנה אחר כך, הם עשו את אותו הדבר בדיוק. הם הטו את נהר החידקל והטביעו את נינוה, כמתואר בספר נחום (ציטוט): שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת, נִפְתָּחוּ; וְהַהֵיכָל, נָמוֹג... דלגתי קצת ט וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת-מַיִם, מִימֵי הִיא (סוף ציטוט. נחום ב' 7 – 9).
נקמה היא מאכל שאוכלים אותו קר. וברוטב מים במקרה זה.
אַרָד מוּלִישוּ, הבן השני, הפך ליורש העצר, וציפה להיות המלך הבא. אולם המצב השתנה מעיקרו, בעקבות תככי חצר, בראשות אחת מנשות המלך, אשה נמרצת ממוצא ארמי בשם נַקִיַה זַכֻּתֻ (נַקִיַה הוא שמה הארמי, זַכֻּתֻ הוא תרגום שמה לאכדית. כלומר הנקיה או הזכה. ממש כמו זכוכית, ששמה בא מהיותה שקופה וזכה). תככים אלה הפכו את בנה של נַקִיַה זַכֻּתֻ, אסרחדון, ליורש העצר תחת ארד מולישו. מיד עולה על הדעת התערבותה של בת שבע, לטובת שלמה בנה, על חשבון אדניה יורש העצר המיועד.
ארד מולישו הזועם חיכה לשעת כושר, על מנת להכות נפש את סנחריב אביו, ולהפוך למלך הבא.
שעת הכושר הגיעה, עת סַנְחֵרִיב שלח את אֵסַרחַדֹּן לנציבויות המערביות (בבל היא שלולית בשלב הזה כזכור...), כלומר מערבה מנהר הפרת. דהיינו המרחב הסורי – ארץ ישראלי. זאת על מנת לצבור נסיון שלטוני. פה מצא אַרָד מוּלִישוּ את שעת כושר לה ייחל על מנת להכות את אביו, ולנסות להשתלט על הכס.
היו שהרחיקו לכת וטענו, כי אֵסַרחַדֹּן עצמו עמד מאחורי רצח אביו, היות וב'פריזמה של אֵסַרחַדֹּן (כתובת מטעם אֵסַרחַדֹּן, המגוללת את עלייתו לכס) לא נזכר הרצח ולו במילה אחת. וכך אסרחדון טפל את האשמה על ארד מולישו, האח שהפסיד במאבק, על לא עוול בכפו של ארד מולידו. אולם נראה, כי הרצח לא נזכר בפריזמת אֵסַרחַדֹּן מסיבות אחרות (דיווח נושאי ולא כרונולוגי, כתיבה תבניתית וכו').
אות מעבר
אולם, כמו בכל סיפור טוב, הצלחת הקשר נגד סנחריב, הייתה תלויה על חוט השערה.
ממכתב שנשלח לאסרחדון, יורשו, בסופו של דבר, של סנחריב (עליו דברנו בפרק הקודם של דבר היום בדף הפרק שמתי קישור), עולה כי, הקשר נחשף למעשה, והתכנית לרצוח את סנחריב, כמעט שכשלה. התחלת המכתב חסרה, כך שלא ידוע מיהו הנמען ומיהו המוען, אולם הזכרת 'אחינו הבבלים' רומזת, כי המכתב נכתב ע"י בבלי ששהה בחצר מלך אשור (אשור שכנה בצפון עירק כורדיסטן של ימנו. מי שרואה סרטונים של דעא"ש ממוסול – זה בדיוק אשור. אחת מאמירויות דעא"ש נקראת 'נינוה' אגב. בלב ארץ אשור).
במכתב עצמו יש ידיעה על אדם (ששמו לא נזכר, או שנזכר בתחילת המכתב האבודה), שגילה את הקשר הנרקם נגד סַנְחֵרִיב. אותו אדם, אץ רץ למלא את חובו למלכו, ניגש אל שניים משומרי ראשו של סנחריב, דיווח להם על הכוונה להתנקש במלך, ובקש להזהיר את המלך בטרם פורענות. דבר זה מזכיר, כמובן, את המסופר על מרדכי ועל בגתן ותרש (ציטוט): בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ; קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי-סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ. כב וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה; וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ, בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי. כג וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל-עֵץ; וַיִּכָּתֵב, בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים--לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ (סוף ציטוט. אסתר ב' 21 – 23).
שומרי הראש (שנקראו נַבּוּ שֻם אִשְכֻּן וצִלֻ), הלבישו על ראשו של הבחור שק, ולקחו אותו אל המלך, על מנת שידווח באופן אישי למלך.
האשורים האמינו, שמפניו של מלך אשור, נציג האל אשור עלי אדמות, בוקעת קרינה קוסמית (הקרויה בִּרְבִּרֻ או מֶלָמֻ). רק מתי מעט יכלו להביט למלך אשור בלבן של העין, מבלי להינזק. וככל שעליתם במדרג המלכותי, גדל החיסון שלכם מפני הבִּרְבִּרֻ. הביטוי המקראי 'רואי פני המלך' נוגע בנקודה זו בדיוק. לא כל אחד יכול לראות את המלך כאוות נפשו. הדבר נבע, בין היתר, מהצורך להגן על המלך מפני מתנקשים. גם היום אגב, אילולי תקשורת ההמונים, כמה מאתנו היו יודעים כיצד נראה ראש הממשלה או הנשיא? ואנחנו במשטר דמוקרטי...
חבישת השק על ראש המודיע, נועדה להגן עליו מפני הבִּרְבִּרֻ כאמור. אבל לא רק... הוא הובל סחור סחור בין חלקי הארמון עד שהגיע לחדר הכס. שם נאמר לו: 'הנה המלך, דבר!'.
בעמדו מול המלך הוא אמר (ציטוט): אדוני המלך, בנך אַרָד – מוּלִישוּ יהרגך.
השק הוסר מעל ראשו, ומולו עמד לא אחר מאשר אַרָד – מוּלִישוּ, בכבודו ובעצמו...
לרוע מזלו של ביש המזל, נַבּוּ שֻם אִשְכֻּן וצִלֻ היו חלק מהקשר לרצח סנחריב.
במכתב נכתב בקצרה (ציטוט): אַרָד מוּ[לִישוּ] חקר אותו (את המודיע) (ו)הם הרגו אותו ואת אחיו (סוף ציטוט). ניתן רק לשער כי החקירה של הבחור וחבריו, לא הייתה עדינה במיוחד. הדבר המדאיג מבחינת ארד – מולישו לא היה הבחור אלא 'חבריו'.
תכניתו של ארד מולישו הייתה לחכות, שאסרחדון (יורש העצר החדש), יצא במצוות המלך, לנציבויות המערביות של האימפריה, על מנת לצבור נסיון שלטוני. כך בעוד אסרחדון רחוק מהבירה, וממוקדי הכח, ארד מולישו תכנן לרצוח את המלך, לארגן את תומכיו מהגוורדיה הותיקה, ולתפוס את הכס (דבר זה מזכיר את המסופר על תמיכת יואב ואביתר, באדניה, והתנגדותם לשלמה). עד שאסרחדון יבין מה קרה, הוא יומת או יברח על נפשו.
אולם, עתה התברר לארד מולישו, כי תכניתו נחשפה. הלוא הוא הרג מודיע אחד ואת חבריו, אבל מי יודע כמה עוד נשארו? הלוא גם לחברים יש חברים, ולהם חברים משלהם וכן הלאה. ברגע שהסוד דלף – לא ניתן לדעת מי יודע את הרז? לכן ארד מולישו פעל להוציא את תכניתו מהכח אל הפועל מהר ככל הניתן. כפי הנראה מוקדם מידי...
וכך, אסרחדון שטרם התרחק דיו מנינוה הבירה, הספיק לקבל את הידיעה מאחד מנאמניו, לסוב על עקבותיו, לארגן את תומכיו (המקבילים לבניהו בן יהוידע וצדוק הכהן בסיפור המלכת שלמה), לנצח במלחמת האזרחים קצרת הימים שפרצה לאחר הרצח, ולהפוך למלך אשור הבא. מלחמת האזרחים מעידה עד כמה מעמדו של ארד מולישו היה חזק בעיר הבירה.
אות מעבר
ונפנה לרצח סוף סוף. אדם קרוב אצל עצמו כידוע, וגם אנו.
נתחיל בספר מלכים. שם נכתב (ציטוט): וַיְהִי הוּא (סנחריב) מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו, וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר (+ בָּנָיו) הִכֻּהוּ בַחֶרֶב (מלכים ב' י"ט 37). מעניין לציין כי המילה בָּנָיו לא מופיעה בטקסט, אלא בהערה בצד.
פסוק קצר זה כולל כמה וכמה נקודות מרתקות.
הנקודה הראשונה היא האל נִסְרֹךְ. זהו אל מסופוטמי, שאינו ידוע משום מקור שהוא. יש שזהו אותו עם מַרְדוּך, נָבּוּ, או אלים אחרים. אולם נִסְרֹךְ הוא שיבוש שמו של אל זוטר למדי בשם נסוך או נוסכו (בנו של אנליל אל הרוח והסער השומרי, או בן נָנָה, אל הירח השומרי, ונינגל רעייתו, שהיא אלת הסוּף reed). אחד המעתיקים במהלך הדורות, במסגרת תהליך המסירה, שלא הכיר את האל נִסְרֹךְ שבש את ה"ו" ל"ר" (לאחר אימוץ הכתב המרובע). וכך אל חדש "נולד" (במרכאות) במזל טוב.
נקודה שניה היא שבין בני סַנְחֵרִיב, הידועים מהמקורות האשוריים אין אף אחד הקרוי אַדְרַמֶּלֶךְ. אצל ברוסוס אגב, מופיע הרוצח בשם: אָדְרָמֶלוֹס או אָדְרוֹמוּזָן.
מי שאוזנו חדה, ואַדְרַמֶּלֶךְ מזכיר לו את אַרָד מוּלִישוּ, הבחור מסיפור המודיע, אותו הזכרנו זה מכבר, צודק. הרכיב 'מוּלִישוּ' הלא מוכר למסרני המקרא העבריים עוברת, על ידי אחד מהם ל'מלך' (ואפשר שכמה מעתיקים, שלא למדו אכדית, לא תקין אגב, שיבשו את השם במהלך תהליך המסירה, עד שנוצרה הגרסה שלפנינו). הרכיב 'מלך' מוכר כרכיב בשמות עבריים (כגון: אֲבִימֶלֶךְ, אֲחִימֶלֶךְ, עֶבֶד-מֶלֶךְ ונְתַן-מֶלֶךְ). כך שזה בסדר גמור שבן של מלך, יקרא 'אדרמלך' ('ארד' או 'וורד' באכדית משמעו 'עבד' חילופי ד' ור' הם תופעה נפוצה. ו'ארד' הפך ל'אדר'. יש גם חודש כזה, אז הכל מסתדר. ארד-מולישו משמעו 'עבד האלה מולישו').
היו ששיערו כי, המרת הרכיב 'מולישו' למלך' נעשתה בכוונת מכוון, על מנת שלא לחלוק כבוד לאלה 'מוּלִישוּ'. אך השערה זו מתעלמת מכך, כי בין אלי מסופוטמיה במקרא לא נמצאת 'מוּלִישוּ'. כמו כן, אין לסופרי המקרא לנקוב בשמות אלילים כל אימת שנזקקו לכך (בעל, מרדוך, בל, נרגל, כמוש, מלכום, הדד ועוד). ולבסוף, אם שמה של מולישו שונה, מדוע לא שונו השמות: נבוכדנאצר (האל נבו – אל החכמה)? סנחריב עצמו (סין – אל הירח)? נרגל – שראצר (אל המלחמה)? ועוד ועוד?
נקודה שלישית היא, שגם בן בשם שַׂרְאֶצֶר (המשמעות באכדית 'את המלך, שמור!') אינו ידוע. זהו שם תיאופורי (שם הכולל את רכיב האל. כגון: שמו-אל, יהו-נתן וכו') החסר את הרכיב התיאופורי. כלומר, איזה אל שומר על המלך?
יש המזהים את שַׂרְאֶצֶר זה עם נָבּוּ-שַׂרְאֶצֶר מושל מרקשי (לא להתבלבל עם מרקש, כן?), שהיה האֶפּוֹנִים בשנת 682/1, שהיא שנת הרצח אגב.
אפונים (eponym) היא רשימת השנים לפי אישים בחצר המלכות. שנה אחת לעליית המלך, נקראה על שם מלך אשור, שנה שתיים קרויה על שם שר הצבא (נניח), השנה השלישית על שם שר המשקים, וכן הלאה כל שנה קרויה על שם איש אחר מאנשי החצר. מלך שהאריך ימים, זכה לפתוח סבב ב' של שמות.
לפי השערה זו הרי, הטקסט המקורי היה: אַדְרַמֶּלֶךְ בנו ונָבּוּשַׂרְאֶצֶר. בשל הדמיון בין התיבות 'בנו' ו'נָבּוּ' – חלה הפלוגרפיה (השמטה מחמת הדומה) והתוצאה: אַדְרַמֶּלֶךְ בנו ושַׂרְאֶצֶר. בשלב השני התיבה 'בנו' זזה קדימה, כי גם שַׂרְאֶצֶר נתפס כבנו של סַנְחֵרִיב. חיזוק לדעה זו נמצא בעובדה כי, 'בניו' מופיעים בקרי ולא בכתיב (אם כי בגרסה המקבילה בישעיה ל"ז 38, המילה 'בניו' מופיעה גם בכתיב).
נקודה רביעית ואחרונה היא ענין החרב. מגליל ראסם (מאת אשורבניפל, נכד סַנְחֵרִיב. להלן) עולה כי סנחריב נמחץ תחת כובד משקלו של פסל, ולא הוכה בחרב.
ועולה השאלה: האם סַנְחֵרִיב הוכה בחרב כמסופר במקרא, או נמחץ למות כמסופר אצל אשורבניפל?
במקרא ישנם מקרים, בם סופר כי אנשים הוכו בחרב, אך מכתובים אחרים עולה שלא כך הוא. כך למשל בתיאור מות אוריה החתי נכתב (ציטוט): וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים (כלומר הקשתים) אֶל-עֲבָדֶיךָ... וְגַם, עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת (סוף ציטוט. שמואל ב' י"א 23 – 24). כלומר אוריה נהרג בשל חץ או חיצים שנורו לעברו. והנה, במשל כבשת הרש נכתב (ציטוט): אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב... (סוף ציטוט. שמואל ב' י"ב 9).
מהפכת יהוא (עליה דברנו בפרק על המצבה מתל דן (בדף הפרק שמתי קישור. הפרק טרם עלה) תומצתה במשפט (בעת ההתגלות לאליהו) (ציטוט): ...וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא, יָמִית אֱלִישָׁע (סוף ציטוט. מלכים א' י"ט 17). אך בהתגשמות הנבואה, במות יהורם, צוינה דווקא הקשת (ציטוט): וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת... (סוף ציטוט. מלכים ב' ט' 24).
מדוגמאות אלו (ועוד) עולה כי הכאה בחרב היא רכיב ספרותי מקובל במקרא, גם כאשר בפועל קרה אחרת. לבעל מלכים הייתה ידיעה על רצח סַנְחֵרִיב. הוא הניח שסַנְחֵרִיב נרצח בחרב (כמקובל בישראל). ואילו בפועל סַנְחֵרִיב נמחץ תחת פסל.
ונעבור לגליל ראסם מאת אשורבניפל, נכדו של סַנְחֵרִיב המנוח. שם נכתב (ציטוט): בפסל השור את סַנְחֵרִיב אב אבי שיצרני בלב (הפסל) מחצו (סוף ציטוט).
פסל השור המדובר הוא פסל הקרוי שדו או למסו. מדובר בפסלי שור מכונפים ('כרוב' בלשון המקרא) שניצבו בכניסה לארמון או לחדר כלשהו, והגנו על המקום מפני מזיקים, שדים ושאר מרעין בישין. אותו רעיון כמו המזוזה, רק בענק. מי שביקר במוזיאון הבריטי באגף האשורי (ומי מאתנו לא היה שם?), זוכר את השדו והלמסו השומרים על תבליט לכיש של סנחריב.
מדובר במהלך מבריק של ארד- מולישו. לאחר המתת המודיע, יכל ארד מולישו לשער, שהסוד דלף איכשהו. יתכן כי סנחריב עצמו, הקיף עצמו בעוד שומרי ראש, ונזהר לנפשו. הפלת הפסל הייתה דוגמה מופתית לשלוש ציפורים באבן אחת. אין צורך להתקרב למלך החשדן, אין צורך להתגבר על שומרי ראשו הערניים והדרוכים, ואין צורך להתגבר על המלך עצמו, שגם היה דרוך. פשוט, בעוד המלך משתחווה, יש לדחוף לכיוונו (סביר שנעשו הכנות מקדימות) פסל במשקל כמה טון. משקל הפסל וכח הכבידה כבר יעשו את השאר.
חשוב לציין כי מקדש נסוך, הוא מקדש פרטי של המלך, הנמצא בתוך הארמון, ואין מדובר במקדש ציבורי. כלומר, זירת ההתנקשות נבחרה היטב ובקפידה. כלומר במקום בו סנחריב יחוש בטחון רב, ויהיה פחות דרוך.
בכרוניקה הבבלית (סנחריב היה גם מלך בבל כזכור, לפיכך הענין הרב שהכרוניקה הבבלית מגלה בו) נכתב ביובש (ציטוט): "בכ' בטבת סַנְחֵרִיב מלך אשור, נהרג ע"י בנו (סוף ציטוט).
תאריך, מה קרה וזהו. אפילו לא מי הרג אותו.
ברוסוס הכהן כתב (כמה דורות לאחר המקרה. ציטוט): הוא (סַנְחֵרִיב) חי (מלך הכוונה) 18 שנים (לא מדויק. 24) ומת בזמן שמלכודת נפרשה לו ע"י בנו אדרומוזן (סוף ציטוט). בגרסה אחרת נכתב 'אדרמלוס', אך הכוונה היא לאותו אדם כמובן. ברוסוס מזכיר מלכדות, ומתייחס, ככל הנראה, למט הסנדלרים שארד מולישו ארגן לאביו.
במכתב לאֵסַרחַדֹּן (הנזכר לעיל) צוטטה האזהרה מפי אותו ביש מזל כאזהרה (ציטוט):
אַרָד מוּלִישוּ בנך יהרגך (סוף ציטוט).
ואילו בכתובת 8 של נָבּוּנַאִיד נכתב (ומכאן הענין שנבונאיד גילה בקודמו שנרצח. לא נרחיב אבל אזכיר בקצרה, שנבונאיד עצמו רצח את המלך הקודם, ילד בן 9 בשם לבשי מרדוך, ועלה לכס] (ציטוט): מלך אשור... בנו האהוב בנשק הכהו (סוף ציטוט).
מעניין כי אצל נבונאיד 'ארד מולישו' הוא 'בנו האהוב'. ועל זה נאמר: שמור אותי מאוהביי.
אות מעבר
לאחר הרצח פרץ עימות בין אסרחדון יורש העצר המיוחד, לבין ארד מולישו יורש העצר המנושל.
בכרוניקה הבבלית צוינו התאריכים בהם התחולל העימות (ציטוט): המרד נמשך באשור מכ' בטבת עד ב' באדר. בי"ח באדר אֵסַרחַדֹּן בנו ירש את הכס באשור (סוף ציטוט).
מהכרוניקה הבבלית עולה, כי המלחמה בין אֵסַרחַדֹּן לאחיו נמשכה קרוב לחודשיים מכ' בטבת, כל חודש שבט, עד תחילת חודש אדר. לא ברור האם הרצח עצמו התחולל בכ' בטבת? או שהרצח אירע כמה ימים קודם, ובכ' בטבת אסרחדון הגיע לבירה (אחרי שהשמועה הגיעה אליו והוא סב על עקבותיו) והחל המאבק? ועדיין לקח לאסרחדון עוד 16 ימים עד להכתרה. כלומר ההימור של ארד מולישו לא היה גחמה בעלמא, אלא היה לו סיכוי לא רע להיות המלך הבא. ולא נותר לתהות, מה השתבש? מלבד המודיע כמובן.
ספר מלכים תכליתי כהרגלו, ציין את הסוף (ציטוט): וְהֵמָּה (אדרמלך ושראצר) נִמְלְטוּ, אֶרֶץ אֲרָרָט; וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ, תַּחְתָּיו (סוף ציטוט. מלכים ב' י"ט 37).
אררט היא המדינה שמצפון לאשור. מזרח תורכיה של ימנו.
מידע מעניין הביא יוסף בן מתתיהו (הלוא הוא יוספוס פלאביוס), מידע המוסיף על המידע המקראי והאשורי גם יחד (ציטוט): כאן לא בלה (סַנְחֵרִיב) אלא זמן קצר (כי) נרצח בקשר שקשרו עליו בניו הגדולים אַדְרַמֶּלֶךְ ושַׂרְאֶצֶר, ומת ונקבר במקדשו שנקרא נסרך. אלה השנים גורשו ע"י האזרחים בגלל רצח אביהם וברחו לארמניה. ואת המלוכה ירש אֵסַרחַדֹּן, שהרג את (שאר) בניו של סַנְחֵרִיב..." (סוף ציטוט. קדמוניות, ספר י', א' ה').
יוספוס תואם את המקרא (עליו הוא התבסס כידוע) בדבר רצח סנחריב על ידי שני בניו. אצל יוספוס מקום הרצח (בית נסרוך) הפך למקום הקבורה. יוספוס סטה מהכתוב המקראי בכך, שהרוצחים נמלטו לארמניה ולא לאררט. זה קרוב, אבל לא אותו דבר. פרו היא לא בוליביה. ולבסוף הוסיף, כי אסרחדון הרג את שאר אחיו. כפי הנראה שאב יוספוס את הידיעה על הרג שאר הבנים מברוסוס (אותו הוא ציטט פה ושם, אם כי לא במקרה זה). כך כתב ברוסוס (ציטוט): (לאחר רצח סַנְחֵרִיב) אך אקסרדיס (אסרחדון) אחיו מאב אך לא מאם, הרגו (את אדרמלוס) (סוף ציטוט).
השערתי (שאין לה הוכחות) היא, שיוספוס (שהתבסס על ברוסוס ככל הנראה) הוסיף את פרט המידע הפיקנטי הזה, בהשפעת הנוהג לרצוח את אחי המלך עם העליה לכס, שהיה קיים באימפריה הפרסית בערוב ימיה (ואני מזכיר את פרקים 1 ו2. מלך פרסי זה מקצוע מסוכן. חלק א, חלק ב.
אֵסַרחַדֹּן עצמו סיפר סיפור מפורט יותר בפריזמה שנזכרה לעיל. לא נקרא מפאת קוצר הזמן, אלא נתמצת בקצרה. לטענת אסרחדון, הוא היה האח הצעיר (ועל כן לא ראוי למלוכה. מזכיר את דוד אגב), שאותו העדיף אביו (בעצת האלים כמובן... מזכיר את שלמה) כיורש העצר (מוטיב ידוע אצל מלכים שדרכם לכס הייתה עקלקלה. "זה לא אני, אלא האלים בחרו בי"). אחיו חסרי הכבוד לאלים, לא השלימו עם החלטת אביהם, וניסו לתפוס את השלטון. אך אֵסַרחַדֹּן, בעזרת האלים (כמובן...), ובתמיכת האזרחים (ברור...) הביס את אחיו, שנמלטו. ככה זה.
אות מעבר
נקודה מעניינת היא ההתייחסויות לרצח סנחריב מחוץ לאשור. סנחריב היה שליט של אימפריה רחבת ידיים, ובאופן מפתיע, גלי ההדף מהרצח הגיעו לקצות האימפריה. זו תופעה יוצאת דופן. הרי ככל שהאימפריה גדולה יותר, הרי למרבית תושביה אין ממש מושג, וגם לא ממש אכפת להם מיהו השליט. הרי כל שליט יגבה מיסים...
במקרה זה התייחסויות לרצח סנחריב מופיעות אצל אלו שסבלו במיוחד מנחת זרועו של סַנְחֵרִיב: יהודה ובבל.
יהודה סבלה מנחת זרועו של סנחריב בשל מסע סנחריב / מרד חזקיהו אני מזכיר את פרק 7 כציפור בכלוב – על מסע סנחריב. התוצאות האיומות של מסע זה מתוארות בספר ישעיה (ציטוט): אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ; אַדְמַתְכֶם, לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה, כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. ח וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן, כְּסֻכָּה בְכָרֶם; כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה. ט לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת, הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט--כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ (סוף ציטוט. ישעיה א' 7 – 9).
בספר ישעיה תואר הרצח כעונש על רצונו לפגוע בעירו האהובה של ה' (ציטוט): וַיָּבֹאוּ, עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ--אֶל-יְשַׁעְיָהוּ. ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְשַׁעְיָהוּ, כֹּה תֹאמְרוּן אֶל-אֲדֹנֵיכֶם: כֹּה אָמַר יְהוָה, אַל-תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ, אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, אוֹתִי. ז הִנְנִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ, וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ; וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב, בְּאַרְצוֹ (סוף ציטוט. ישעיה ל"ז 5 - 7).
הסוף ידוע לכל. בו בלילה יצא מלאך והכה את צבא אשור (ציטוט): וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים. לו וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ, וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר; וַיֵּשֶׁב, בְּנִינְוֵה. לז וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו, וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר (בָּנָיו) הִכֻּהוּ בַחֶרֶב, וְהֵמָּה נִמְלְטוּ, אֶרֶץ אֲרָרָט; וַיִּמְלֹךְ אֵסַר-חַדֹּן בְּנוֹ, תַּחְתָּיו (סוף ציטוט מלכים ב' י"ט 35 – 37).
הסופר המקראי יצר רושם ברור של סיבה ומסובב. כלומר סנחריב נסוג מירושלים, ומיד בהגיעו לנינוה הוא נרצח. האמת היא, שבין נסיגת סנחריב מירושלים בשנת 701 לפני הספירה, ועד מותו בשנת 681 לפני הספירה חלפו 20 שנה...
סנחריב עצמו נכנס ברמז להגדה של פסח. לפי המדרש (על בסיס פסוקים בספר ישעיה), סנחריב צר על ירושלים בערב פסח. העם הקריב את קרבן הפסח והעיר ניצלה. בפיוט בהגדה של פסח תוארו מקרים שאירעו בחצי הליל (ציטוט): וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה
אָז רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה... דלגתי על כמה אירועים, נזכיר כמה מהם וַיָּשַׂר יִשְׂרָאֵל לְמַלְאָךְ וַיוּכַל לוֹ לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. (מאבק יעקב באיש). זֶרַע בְּכוֹרֵי פַתְרוֹס מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה (מכת בכורות. דלגתי הרבה)... וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. יָעַץ מְחָרֵף (זה סנחריב) לְנוֹפֵף אִוּוּי הוֹבַשְׁתָּ פְגָרָיו בַּלַּיְלָה (כמסופר במקרא) וזה ממשיך... (סוף ציטוט).
בכתובת של נָבּוּנַאִיד מלך בבל, תואר רצח סַנְחֵרִיב כעונש שהמיט מַרְדוּך עליו, בשל לקיחת פסל מַרְדוּך לנינוה. סנחריב נטל את פסל מַרְדוּך כשלל מלחמה, לאחר שהחריב את בבל כזכור. מרדוך הזועם המתין 21 שנה (בפועל רק 13), וגרם לבנו של סנחריב לרצוח אותו.
מעניין לציין כי, גם תוכולתי נינורתה ב' מלך אשור, וכודור נחונתה ב' מלך עילם – נרצחו על ידי בניהם בשל לקיחת צלם מרדוך מבבל – אליהם הביתה.
המסקנה המתבקשת היא, שאם תמצאו את צלם מרדוך, הניחו לו לנפשו. אל תקחו אותו הביתה! אתם תודו לי על עצת הזהב הזו...
רצח סנחריב הוא מה שמכונה 'נקמת האל המובס'. צד א' ניצח את צד ב', ושבה את האל של צד א'. האל הזועם על כך שהוא לא בארצו ובמקדשו, נוקם במי שלקח אותו.
זה בדיוק הסיפור על נפילת ארון הברית בשבי הפלשתים. לאחר קרב אבן העזר, ה' גרם לפלשתים נגעים גדולים, בעיקר טחורים (מה שזה לא יהיה. לא במובן של ימנו. סופר כי עשו טחורי זהב, ואני לא רואה טחורים במובן המודרני עשויים מזהב).
כך מרדוך נקם במי שלקח את פסלו.
