הערה: הפרק נכתב בלשון אתרוג, אבל מכוון לארבעת המינים.
בלוח החגים שבספר ויקרא מצאנו את הכתוב הבא (ציטוט): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים (סוף ציטוט. ויקרא כ"ג 40).
פסוק זה הוא הבסיס למצוות ארבעת המינים. מהפסוק עצמו לא נתבאר כיצד לוקחים, ובעיקר מה עושים עם חלקי הצמחים הנזכרים.
הפרשנות המסורתית ענתה בשני אופנים שונים: 1) לקיחת הצמחים ומהם יש לבנות סוכה. כלומר מדובר בחלק ממצות בנית סוכה 2) לקיחת הצמחים ביד. כלומר מדובר במצווה בפני עצמה (מה שקרוי 'נטילת לולב').
בגישה הראשונה אוחזים השומרונים, וכמה מן הקראים (הערה: הקראים מקבלים רק את התורה שבכתב כידוע. ובדומה לרבניים, גם אצלם יש מחלוקות על הפירוש של כתבי הקודש).. אפשר שאף נחמיה הבין את הפסוק לפי הגישה הראשונה (ציטוט): צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת: לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב (סוף ציטוט. נחמיה ח' 15).
אבל חז"ל העדיפו את הגישה השניה, לאורה אנו הולכים עד ימנו אלה. העדפת גישה זו קרובה לפשוטו של מקרא, שהרי בין פסוק זה, פסוק המצווה על ישיבה בסוכה ישנו פסוק נוסף, המפריד בין הענינים השונים.
במשנה במסכת סוכה, בפרק השלישי דנים באריכות באופן בו יש לקיים מצוה זו. למשל (ציטוט): לולב הגזול והיבש, פסול. של אשרה ושל עיר הנדחת, פסול. נקטם ראשו, נפרצו עליו--פסול; נפרדו עליו, כשר (סוף ציטוט. משנה סוכה פרק ג).
מסורת חז"לית זו נשענת בבטחה על נוהג שהיה קיים כבר בימי בית שני. כך, בספר היובלים (מימי הבית השני. ספר מרתק לו נקדיש פרק מיוחד), התולה את חג סוכות כבר באברהם אבינו נכתב (ציטוט): וכאשר יקחו ענף ערבה עבות מן הנחל (שימו לב, פה ערב ועבות מתייחסים לאותו צמח ונמשיך), ככה לקח אברהם לולבי כפות תמרים ופרי עץ הדר (סוף ציטוט. יובלים ט"ז 40).
אף חנוכה, שנוסד למעשה כסוכות מועד ב', צוין בראשיתו באמצעות ארבעת המינים, ככתוב בספר חשמונאים ב' (ציטוט): ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. (י) ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. (יא) ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה (סוף ציטוט. חשמונאים ב'. י' 9 – 11).
המפרשים השונים נחלקו לגבי זהות הצמחים הנזכרים בפסוק שבספר ויקרא.
פְּרִי עֵץ הָדָר מזוהה כידוע עם האתרוג. זיהוי זה אף הוא מימי בית שני. שמו המדעי של האתרוג הוא citrus medica רומז למוצאו מארץ מדי (mediaca הכוונה ממדי, לא קשור לרפואה, למרות סגולות המרפא המיוחסות לאתרוג). האתרוג הגיע לארץ במאות השישית והחמישית לפה"ס, יחד עם שבי ציון. המילה אתרוג היא מילה פרסית כזכור, ואני מזכיר את פרק 27 בפרדס ליד הקיוסק – על מילים פרסיות בעברית.
יש חוקרים הסבורים כי הכינוי 'עץ הדר' מכוון לעץ בעל נוי והדר באשר הם, ואולי מין מסוים, לאו דווקא citrus medica. למשל אצטרובל הארז או אצטרובל האורן (המכונה בסנסקריט 'דר'. מזכיר את 'הדר'). חיזוק לדעה הראוה בעץ הדר עץ ולא אתרוג יש בפסוק מספר נחמיה שאינו מזכיר אתרוג, או אפילו עץ הדר אלא עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן. עץ שמן מזוהה עם אורן ירושלים. כלומר 'עץ הדר' אצל נחמיה רומז אולי לאצטרובל דווקא.
אין חולק על זיהוי כפות תמר עם עץ התמר. הדעות נחלקו בנוגע למשמעות המילה כַּפֹּת. האם הכוונה היא לעלי התמר או שמא לעלה הצעיר, קודם שנפרשו העלעלים. מה שמכונה אצל חז"ל 'לולב'. חז"ל דרשו כַּפֹּת כ'כָּפוּת'. כלומר בטרם נפרשו העלעלים. כל מי שמגדל דקל בחצר, או סתם נתקל בדקל נוי בשדרה, יודע עד כמה העלים החדים יכולים לפצוע ולהכאיב. אז חז"ל דאגו לשלום הציבור.
עֵץ-עָבֹת אף הוא לא נתפרש די צורכו. מקובל לזהותו עם ההדס, אולם יש חוקרים הסבורים כי, מדובר בעץ שענפיו עבותים באשר הם. בתלמוד (סוכה לב ע"ב) הציעו אמוראים כי מדובר בדולב או בהרדוף, ולאו דווקא בהדס. הזיהוי עם ההדס מתבסס בחלקו על ספר נחמיה שם נזכרים: עֲלֵי הֲדַס וגם וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת. כלומר מדובר בשני מינים שונים! חז"ל פתרו את הקושי בכך, שעלי הדס מכוונים להדס, שעלעליו מסודרים בשלשות סביב מפרק אחד, והם הכשרים לארבעת המינים, ואילו עלי עץ עבות הם הדס, שעלעליו מסודרים בזוגות סביב המפרק, ומהם מכינים סכך. החג קרוב לעונת גדיד התמרים. יש הסבורים, כי במקור חיתוך ענפי העץ, נועד לחזקו (כמו שהבדואים עושים בסיני עד ימנו), והיות והיה מלא כפות תמרים, אז בואו נשתמש בהם.
עַרְבֵי-נָחַל מזוהים עם צמח הערבה (שמו המדעי salix). היו כאלה שהציעו לזהות את עַרְבֵי-נָחַל בעץ הקרוי 'צפצפת הפרת', המכונה בערבית ע'רב. (שמה המדעי Populus euphratica). חיזוק לגישה זו יש במזמור קל"ז (ציטוט): עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל--שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן. ב עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ. (סוף ציטוט. תהילים קל"ז 1 – 2). הערבים הנזכרים בפסוק הם עצים כלשהם. היות שבבבל עסקינן מדובר בצפצפת הפרת, הנפוצה על גדות הפרת (כראוי לשמה) ועל גדות החידקל. ראוי לציין כי הערבה של ימנו מכונה בערבית צפצף.
בתלמוד נכתב (ציטוט. בתרגום חופשי לעברית): שאמר רב חסדא, אלו שלוש מילים שהשתנו... ערבה צפצפה - צפצפה ערבה (שבת לו ע"א. ובנוסח דומה בסוכה לד ע"א). כלומר השם 'ערבה' התייחס לsalix ואח"כ ל populous. ראוי לציין כי עלי צפצפת הפרת בצעירותם דומים מאוד לעלי הערבה. רק בבגרותם הם משתנים. מכאן הבלבול בין שני צמחים אלו.
