תופעת הסוחרים האשורים בכניש (עיר במרכז תורכיה של ימנו) וסחר הבדיל במאות ה-19 ו-20 לפני הספירה היא מרתקת. אולם בטרם נדון בסוחרים כמה מילים על הבדיל וחשיבותו.
יש וטכנולוגיה חדשה דוחקת טכנולוגיה ישנה לחלוטין, או לפחות מותירה אותה בגומחות אקולוגיות. כך למשל המצאת הספר. באומרי המצאת הספר אני מתכוון לכריכת הדפים זה לזה בצדם האחד, והשארתם לא מחוברים בצידם האחר. הספר הומצא בתקופה הרומית, וכונה 'קודקס' (מילולית: 'לוח עץ'. כי הספרים הראשונים נכתבו על לוחות עץ. בלשון חז"ל מצחף). המצאת הספר דחקה כמעט לחלוטין את הטכנולוגיה הקודמת: המגילה. המגילה נבדלת מהספר בכך, שהיא מחוברת בשני קצותיה. הן ליריעה שקדמה לה, והן ליריעה שמאוחרת לה. יתרון הספר על המגילה ברור: היכולת לדלג לכל מקום בטקסט מבלי לגלול את המגילה שוב ושוב. הכתיבה במגילות נעלמה כמעט לחלוטין. השימוש העיקרי בכתיבה במגילה הוא בכתיבת ספרי תורה כמובן. אתם יודעים לבד כמה זמן יקח לכם לעבוד מספר בראשית פרק ב' לספר דברים פרק ג' בספר לעומת מגילה. באופו אירוני משהו, מסמכי וורד הם החזרת עטרה ליושנה. גם מסמכי וורד צריך לגלול מטה מטה. מזל שיש CTRL + F...
כך גם מנוע הבעירה הפנימית דחק את הכרכרות וסירות המשוטים לאתרי תיירות.
שימוש בכתב א"ב על גבי פפירוס (ואח"כ נייר), דחק לחלוטין את השימוש בכתב היתדות על גבי לוחות טין.
כך השימוש בנחושת דחק אט אט את השימוש באבן, כחומר הגלם העיקרי לייצור כלים. תקופת האבן ללא הסתיימה כי נגמרו האבנים, אלא כי משהו טוב יותר בא במקומן. האבן היא דוגמה טובה לטכנולוגיה שירדה מגדולתה, אך עדיין משמשת אותנו בתחום הבניה
השימוש בנחושת התברר עד מהרה כבעייתי משהו. הנחושת היא מתכת רכה יחסית, שחוזק כלי הנשק וכלי העבודה המיוצרים ממנה – אינו רב.
הפתרון היה הוספת בדיל לנחושת, וקבלת סגסוגת (תערובת של שני יסודות, שאחד מהם לפחות, הוא מתכת) חזקה ועמידה הקרויה ארד (ברונזה בלעז. בחפירות נמצאו גם סגסוגות אחרות של נחושת עם ארסן, זרחן ועוד. אבל מבחינה מעשית, ולצרכי הפרק נדבר רק על הבדיל). הארד היה כה נפוץ וחשוב, עד שהתקופה כולה נקראת 'תקופת הברונזה'. חשוב להדגיש, ונגע בזה בהמשך. בתקופת הברונזה היה גם היה ברזל. אבל הידע לגבי הפקתו לא היה. הברזל היה יקר מזהב.
הבדיל עצמו הוא מתכת רכה בעלת טמפרטורת התכה נמוכה, אבל בשילוב עם נחושת (ביחסים משתנים של 70 – 90 אחוזי נחושת והשאר בדיל) – מתקבלת מתכת חזקה מאוד.
הבעיה העיקרית בהכנת הארד היא, שמרבצי הנחושת נמצאים כאן ואילו מרבצי הבדיל מצויים שם. וה'שם' הזה הוא רחוק. רחוק מאוד. צריך להביא את הבדיל אל הנחושת. בעוד שנחושת נפוצה ברחבי המזרח הקדום (אזכיר את המכרות בתמנע ובפּוּנוֹן בעבר הירדן, וכמובן את קפריסין, שהעניקה את שמה ל'נחושת' בלטינית).
ברחבי המזרח הקדום אין מרבצי בדיל. על כן יש צורך להביאו ממכרות באזור הרט (herat) בדרום מערב אפגניסטן, ובאזור קנדהר במזרח אפגניסטן של ימנו. יש השערה, שהפניקים הפליגו אל מעבר למצרי גיברלטר, על מנת להביא בדיל מאנגליה.
חשיבות הבדיל הפכה אותו למתכת אסטרטגית. ניתן להקבילו לאורניום כיום. סחר בבדיל הוא עסק של מדינות. האשורים, שישבו על הדרך המוליכה ממכרות הבדיל אל מרכזי כריה ועיבוד נחושת באנטוליה (מרכז תורכיה של ימנו) הפיקו רווחים נאים ביותר מסחר הבדיל. מלבד בדיל האשורים ייצאו לאנטוליה אריגים, ובתמורה הם ייבאו זהב וכסף מאנטוליה לאשור. הערה. בכל הפרק למילה 'כסף' תבוא במשמעות היסוד המתכתי. לא כסף במובן של מטבע עובר לסוחר, אלא אם צוין אחרת.
חשיבות הבדיל היא כזו, שהוא אף נזכר במקרא כמה פעמים. והנה דוגמה. צור הייתה מרכז סחר עולמי כידוע, בקינה על צור, הזכיר יחזקאל כמה ממוצאי הסחר (ציטוט): תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ, מֵרֹב כָּל-הוֹן; בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת, נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ (סוף ציטוט. יחזקאל כ"ז 12). בתעודות מכונה הבדיל בשם annakum. ודאי לא תתפלאו לשמוע שמילה זו חדרה למקרא. כך, למשל, באחד המראות של עמוס (ציטוט): כֹּה הִרְאַנִי, וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל-חוֹמַת אֲנָךְ; וּבְיָדוֹ, אֲנָךְ. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, מָה-אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס, וָאֹמַר, אֲנָךְ; וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי, הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל--לֹא-אוֹסִיף עוֹד, עֲבוֹר לוֹ. ט וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק, וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ; וְקַמְתִּי עַל-בֵּית יָרָבְעָם, בֶּחָרֶב (סוף ציטוט. עמ' ז' 7 - 9).
ה-אֲנָךְ הנזכר בקטע הוא annakum האכדי. הכוונה היא לחתיכת בדיל, בקצה חוט, בעזרתה בדקו האם הקיר ישר. פלס מודד יושר לאורך, האנך מודד יושר לגובה. כל מי שמילא תשבץ מכיר את ה'מאונך'. הנה כי כן, האכדית מופיעה בכל מוסף סוף שבוע המכבד את עצמו.
בשנות השמונים של המאה ה-19 החלו להופיע בתורכיה לוחות כתובים בכתב היתדות בניב האשורי הקדום. מתורכיה הגיעו לוחות אלה, באמצעות סוחרי עתיקות, אל רחבי אירופה. מקור הלוחות הללו לא היה ידוע בתחילה, מלבד זאת שמדובר בחפירת שוד. הלוחות כונו 'הלוחות הקפדוקיים' על שם האזור (הדי גדול יש להודות) בו הם התגלו. נסיונות החוקרים לאתר את מקור הלוחות עלה בתוהו, היות והמקומיים שמרו על מקורם בסוד, על מנת להמשיך ולגרוף רווחים נאים. כך התגלגלו לאירופה כ2500 לוחות, המפוזרים כיום בין מוזיאונים ואוספים שונים. רק בשנת 1925 הצליח המלומד הצ'כי בעל השם הקשה להיגוי בֵּדְזִ'יך הְרוֹזְנִי (Bedřich Hrozný. אני מקוה שהגיתי נכון. הגרמנים קראו לו פרידריך J), לאתר את מקום הלוחות באתר של העיירה התורכית המנומנמת קילטפה (Kültepe משמעות השם 'גבעת האפר'). בחפירות באותה שנה התגלו כ-600 לוחות. הרוזני, אגב, היה אחד המאיצים הגדולים בפענוח החיתית תוך הבנה שמדובר בלשון הודו אירופית, הכתובה בכתב היתדות האכדי.
הלוחות שהתגלו, התגלו באתרם, מה שאפשר לשייכם להקשר כרונולוגי ברור יותר. לאחר חפירה זו נזנח האתר עד 1948, עת תחסין אוּזְגוּץ' (Tahsin Özgüç), מהחברה ההיסטורית התורכית, חידש את החפירות. הוא ניהל אותן עד מותו ב2005 בגיל 89. החפירות עדיין ממשיכות, אגב. החפירות התורכיות הניבו מעל 20,000 לוחות כתובים. למרבה הצער, עד היום התפרסמו קרוב ל-3000 לוחות בלבד. רובם מהחפירות הבלתי חוקיות, ומחפירתו של הרוזני. התורכים פרסמו לוחות בודדים. הם לא ממהרים לשום מקום... ברור שלוחות עתידיים ישפרו את הבנתו לגבי הסוחרים האשוריים בכניש.
נקודה חשובה לציון, התרבות החומרית שבמרומי התל ובתחתיתו הייתה זהה. אלמלא הלוחות הכתובים, לא היה לנו מושג שמדובר בגורם אתני אחר. זו תופעה ידועה בה מהגרים מאמצים את התרבות החומרית (אם כי לא תמיד הרוחנית) של אנשי המקום.
לאחר שהתעודות החלו להתפרסם התברר כי העיר העליונה נקראה כניש, ואילו היישוב למרגלות התל נקרא כרום – כניש. המילה karum היא מילה אכדית שמשמעה הראשוני הוא: 'נמל', 'רציף' או 'מעגן'. ממשמעות ראשונית זו התרחב המונח לרובע בו יושבים סוחרים הקשורים לנמל, ומאוחר יותר לכל תחנת סחר או מקום בו יושבים סוחרים. לפיכך, מושבת הסוחרים האשורית בכניש קרויה: כרום כניש.
שם העיר בלבל מעט את החוקרים. היות ובחיתית העיר קרויה כניש, ואילו באכדית הופיעה עיר בעלת שם דומה, בשם נשה (nesha). על מנת להרבות שמחה על שמחה, נשה זו שכנה באותו אזור של כניש. אך די מהר התברר, כי כניש החיתית היא נשה האכדית. בכמה שפות הודו אירופיות ישנה תופעה, בה האותיות הראשונות במילה הן KN, אבל לא מבטאים את הK אלא רק את הN. כך למשל באנגלית המילה 'סכין' נכתבת כ-knife (קנייף), אבל מבוטאת - nife (נייף). הפועל 'לדעת' נכתב: know (קנואו) אבל אומרים: now (נואו). כך כניש היא נשה. לא ברור מדוע ה-K האילמת נשמרה בשפות ההודו אירופיות עד ימנו אלה. החיתים כתבו כמקובל, האשורים כתבו מה שהם שמעו. היות והשם כניש השתרש במחקר, נכנה אף אנחנו א האתר בשמו הלא מדויק.
האתר של כרום כניש כלל חמש שכבות. רוב התעודות התגלו בשכבה 2. שכבה אחת מתחת לשכבה העליונה. הערה. בחפירות ארכיאולוגיות ממספרים את השכבות מהעליונה לתחתונה (השכבה הכי צעירה היא זוכה למספר 1, וכך יורדים הלאה. זה נוגד את האינטואיציה, לפיה השכבה העתיקה ביותר צריכה להיות מספר 1. אבל כשמתחילים לחפור לא יודעים כמה שכבות יש, אז עובדים הפוך).
בתעודות נזכרו שמות של ארבעה מלכים אשוריים: אֶרִישוּם הא', אִכּוּנוּם, סרגון הראשון (לא להתבלבל עם סרגון מאכד שקדם לו בכמה מאות שנים, ולא עם סרגון השני, המאוחר לו בהרבה מאות שנים), ופֻּזֻר אשור הב'. מדובר על המאות ה-19 וה-18 לפני הספירה כאמור. מתוך הצלבת שמות החוזרים ונשנים בתעודות, ניתן לעמוד על רציפות משפחתית בת ארבעה דורות. דהיינו: סב-אב-בן ונכד. בתעודות התגלו שמותיהם של 70 אפונימים, הערה: אפונים (ובאכדית: לימו) היו נושאי משרות בחצר המלך, שעל שמם כינו את שמות השנים. שנה 1 נקראה על שם המלך, שנה 2 על שם שר הצבא נניח, שנה 3 על שם שר המשקים וכן הלאה. 70 אפונימים משקפים את זמן קיום המושבה במשך לפחות 70 שנה. סביר שיותר. אֶרִישוּם הא', הנזכר במכתבים, מלך בין השנים 1974 – 1935 לפני הספירה. שכבה 2 המדוברת באה אל קיצה ב-1837 לפה"ס (בשריפה עזה, כלומר חורבן צבאי), מכאן יוצא, כי המושבה נוסדה לפחות ב-1935 לפני הספירה, והתקיימה כ-100 שנים לפחות. רק לאחר 40 שנה מהחורבן, שוקם הישוב בכרום (שכבה 1 ב). בשכבה זו התגלו מעט מאוד תעודות באופן יחסי. שכבה זו התקיימה 40 שנה בלבד. מ1800 עד 1760 לפה"ס (שהם ימי חמורבי בבבל).
מהתעודות שהתפרסמו עולה כי הסוחרים האשורים ישבו בשני סוגי מקומות: כרום (של עיר כלשהי), ותחנת מסחר (wabartum באכדית), שהייתה כפופה לכרום. שתיהן כאחת היו כפופות לעיר אשור.
ציר הסחר העיקרי יצא מאשור, עבר במקורות החבור והבליח (יובלי הפרת), חצה את הפרת ליד העיר כרכמיש, ומשם לכניש. ציר משני, צפוני יותר, התבסס על החידקל, ולאחר מכן פנה מערבה, חצה את הפרת ליד אֶרְגָנִי והגיע לכניש.
בתחילת האלף השני לפני הספירה (מאות 20 עד 18 כאמור) הייתה אשור עיר מדינה בצפון מסופוטמיה. (הערה: בדף הפרק יש מפה של המרחב הגיאוגרפי הנדון).
מקומה של אשור היה בדיוק על הנתיב המוליך ממזרח אירן לרמת אנטוליה. באופן טבעי שלחו האשורים יד מזרחה ויד מערבה, והרוויחו הון.
המסחר הבינלאומי טמן בחובו רווחים נאים כאמור. ולמי שהיה מונופול על מוצר מבוקש – על אחת כמה וכמה. ולאשורים היה כמעט מונופול על הסחר בבדיל.
מאליה עולה השאלה: כיצד יכלו סוחרים אשורים לפעול בחופשיות רבה כה רחוק ממולדתם? ולהקים להם מושבות סחר אוטונומיות במידה רבה? התשובה היא, כצפוי, זהות אינטרסים בין האשורים לשליטים המקומיים. המסחר הבינלאומי הניב הון עתק, שכל הצדדים המעורבים הרוויחו ממנו.
השליטים המקומיים גבו מסים ומכסים על הסחורה המיובאת, הייתה להם זכות ראשונה לרכישת 10% מהאריגים המשובחים שהביאו האשורים (על האריגים נדבר בהמשך), והם נהנו מתשלומים שונים על אספקת מזון ולינה לאורך הדרכים. הסוחרים האשורים נהנו מבטחון בדרכים והגנה של השליט וכן משטח שהוא כמעט אקס טריטוריאלי בשכונות מגוריהם. רבעי מסחר אקס טריטוריאליים כאלה קרויים במקרא 'חוצות'. כך בסיפור המאבק בין אחאב לארמים. לאחר שאחאב הכה את בן הדד סופר (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֵלָיו (בן הדד לאחאב) הֶעָרִים אֲשֶׁר-לָקַח-אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב, וְחֻצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר-שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן, וַאֲנִי, בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ; וַיִּכְרָת-לוֹ בְרִית, וַיְשַׁלְּחֵהוּ (סוף ציטוט. מלכים א' כ' 34).
ביסוד הסחר הבינלאומי עמדו הסכמים בין אשור לשליטים המקומיים. באחת התעודות מודגם ענין זה יפה (ציטוט): אל שליחי 'העיר' (העיר בה"א הידיעה היא אשור כמובן) וכרום כניש אמור! כה דיבר כרום וַחְשֻשַנָה (והנה דבריהם) הנסיך של וַַשְחַנִיָה שלח לאמור (והנה דברי הנסיך): ישבתי על כסא אבי, השביעו אותי שבועה'. כה ענינו לו: ''אל כרום כניש ההגמון עלינו נשלח (בענין השבועה הכוונה), והם או אליך או אלינו ישלחו (תשובה הכוונה). שני אנשים מן "הארץ" (אשור כמובן) יבואו אליך וישביעו אותך את השבועה' (עד כאן תשובתם לנסיך). אתם היוועצו בינכם ושילחו נא את הוראתכם (סוף ציטוט).
מתעודה זו עולה מצטיירת התמונה הבאה. בוַַשְחַנִיָה (עיר ששכנה מדרום מזרח לכניש) התחלף השליט. בעיר הייתה תחנת מסחר אשורית, אבל הנסיך לא פנה אל הסוחרים "שלו" במרכאות, אלא פנה אל כרום וַחְשֻשַנָה – המושבה האשורית החשובה ביותר בגזרתו, על מנת לחדש עמם את הסכמי הסחר (שיחולו מן הסתם על הסוחרים "שלו"). ההסכם היה כרוך בשבועות הדדיות של השליט והסוחרים זה זה בחסות האלים של כל צד. סוחרי כרום וַחְשֻשַנָה לא השביעו בעצמם את השליט, אלא פנו אל שליחי ארץ האם (שישבו ככל הנראה בכניש), בבקשה שהם ישלחו אנשים שיכרתו הסכם חדש (כולל שבועות כאומר) עם השליט החדש.
תעודה מרתקת אחרת (שרק את חלקה נצטט) מתאר מצב מוכר בסחר הבינלאומי (ציטוט): בנו של אִרִיָה הביא את הסחורה המוברחת (באכדית pazzurtum) אל פֻּשֻ-כֵּן, ואולם סחורתו המוברחת נתפסה, ובשל כך תפס הארמון את פֻּשֻ-כֵּן והשליך אותו לכלא. המשמרות חזקים. הנסיכה כתבה אל הערים לֻחֻזָתִיָה, חֻרַמָה, שַלַחְשֻוָה ואל 'הארץ' שלה (כניש הכוונה) בדברי הסחורה המוברחת, והעיניים פקוחות. בבקשה אל תבריח מאומה!
אם תעבור אל תִמִלְכָּיָה, את הברזל המטאוריטי שברשותך, אשר אתה עומד להעביר, השאר בתִמִלְכָּיָה בבית מהימן, ואחד מנעריך, אשר כמוך עצמך (הוא נאמן הכוונה) השאר, ואתה, עבור וכאן הבה ניוועץ. ואם מישהו כדי להרוויח (אפילו) רק שקל אחד כסף, ינסה לשכנע אותך ויאמר כך: 'תן לי בדיל או אריגים ואני אבריח אותם; אני יכול לבצע זאת'. אל תתן, כי שם מונחת לך יד בתוך יד (סוף ציטוט).
פֻּשֻ-כֵּן היה ראש אחת משפחות הסוחרים החשובות בכניש. אחד מאנשיו ניסה להבריח סחורה. כלומר לא לשלם את המכסים הדרושים. כל מי שחוזר מחו"ל, עם טלפון חכם חדש, שעלה יותר מ-200$ מכיר את המצב.
הברחת סחורה היא עבירה על הסכם הסחר (שנחתם בשבועה אל מול האלים כזכור), כל כן, פֻּשֻ-כֵּן, הושלך לכלא, כנושא באחריות. בין אם ידע (מה שסביר) ובין אם לאו.
כותב האיגרת עדכן את הנמען נסיכת כניש כתבה לערים שונות (שהיו על מסלול ההברחה מאשור לכניש), על מנת שיגבירו את הפיקוח על ההברחות.
זאת ועוד, הכותב ביקש מהנמען שלא להבריח את הברזל המטאוריטי, שהיה בשלבי הברחה לכניש, אלא להפקידו במקום בטוח עד יעבור זעם. הברזל המטאוריטי כשמו כן הוא. ברזל שהגיע ארצה מהחלל. מעין מתנה מן האלים.
בתקופת הברונזה הברזל היה מוכר לבני האדם. אלא שהפקת הברזל מהאדמה, טרם נודעו כאמור. ברזל שנפל מן השמיים היה יקר מפז (פשוטו כמשמעו. ברזל היה יקר פי כמה וכמה מן הזהב באותה עת). הסחר בברזל היה מונופול של השליטים המקומיים, ונאסר על הסוחרים האשוריים לסחור בו.
אגב, גם בתקופת הברזל (שבה למדו בני האדם להפיק ברזל מהאדמה ועיבדו, באופן זול יחסית לתוקפת הברונזה) היה הידע המטלורגי סוד מסחרי, ששוה הון. כך נכתב בתיאור מלחמת מכמש בין שאול לפלשתים (ציטוט): וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא, בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: כִּי-אמר (אָמְרוּ) פְלִשְׁתִּים--פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים, חֶרֶב אוֹ חֲנִית. כ וַיֵּרְדוּ כָל-יִשְׂרָאֵל, הַפְּלִשְׁתִּים--לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת-מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת-אֵתוֹ, וְאֶת-קַרְדֻּמּוֹ, וְאֵת, מַחֲרֵשָׁתוֹ. כא וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים (ההגיה הנכונה היא פָּיִים), לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים, וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן, וּלְהַקַּרְדֻּמִּים; וּלְהַצִּיב, הַדָּרְבָן. כב וְהָיָה, בְּיוֹם מִלְחֶמֶת (מכמש הכוונה), וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-יוֹנָתָן; וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל, וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ (סוף ציטוט. שמואל א' י"ג 19 - 22).
תעודה זו מעידה, כי למרות ההסכמים הסוחרים האשוריים ניסו להבריח סחורות ללא מכס, או לסחור במוצרים שנאסר עליהם לסחור בהם. הרווח הצפוי היה מפתה מאוד. המונח לסחורה מוברחת pazzurtum הינו שכיח למדי בתעודות, רמז להיקף התופעה בפועל. בתעודות העוסקות בהברחה מופיע לא פעם המונח 'דרך צרה', שהוא כינוי לדרכים צדדיות בהן הוברחה הסחורה. הרווח הגדול הטמון בהברחות הוא הנזק הנגרם לשליטים המקומיים. ואלה טיפלו בהברחות ביד חזקה ובזרוע נטויה. הם ערכו בדיקות תדירות בשיירות הסוחרים, השליכו לכלא את המבריחים והשיתו עליהם קנסות כבדים. אבל הרווח היה גדול ומפתה. מרוץ החימוש בין המבריחים למדינה נמשך ללא הפסקה עד ימנו אלה. רק אזכיר את ברון הסמים הקולומביאני פבלו אסקובר, והמעורבות האמריקנית בהריגתו. אם כי יש הבדל בין הברחת הרואין (מוצר אסור) להברחת סיגריות (מוצר מותר). מבחינת הרווח הברחת ברזל דומה להרואין. מבחינת האיסור מדובר בסיגריות.
התובלה היבשתית בתקופת הברונזה התבססה על שלושה גורמים: האדם, בהמות משא, ובהמות משא הרתומות לעגלות. בהמת התובלה העיקרית הייתה החמור, שבוית באלף הרביעי לפני הסירה. היו גם סוסים ופרדות, אך בשל מחירם היקר, הם נשאו אנשים מכובדים ובעלי אמצעים. כך סופר בעת המלכת שלמה (ציטוט): וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי, וַיַּרְכִּבוּ אֶת-שְׁלֹמֹה, עַל-פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד; וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ, עַל-גִּחוֹן (סוף ציטוט. מלכים א' א' 38). שימו לב, דוד מלך ישראל חי וקיים, נעים זמירות ישראל, המלך המשיח רכב על פרד. לא על סוס!
מחיר החמור, נזכר בתעודה (ציטוט): מחיר חמור (באשור הכוונה) שליש מנה מתכת כסף (כלומר כ-20 שקלים. שקל שוה ל11 גרם בערך, כלומר 200 גרם מתכת כסף. סוף ציטוט).
החמורים היו מטיפוס מיוחד שנקרא 'חמורים שחורים', שיכלו לעמוד בתלאות הדרך. רוב החמורים נמכרו בסוף הדרך, שהרי בדרך חזרה נזקקו אך לחמורים מעטים, להובלת התמורה (כסף וזהב). למעשה כניש היא בית קברות ענק לחמורים אשוריים. המסחר התנהל בשיירות בגודל משתנה, לצרכי הגנה ועזרה הדדית בין הסוחרים. לראש השיירה היה בדיל מפורר, בו הוא שילם תמורת שירותים שונים ואת המכסים השונים.
כאשר דובר על מוצרים בעלי ערך גבוה ונפח נמוך (כמו בדיל או אריגים) העדיפו להשתמש בחמור. כאשר הנפח היה גבוה והערך נמוך (כמו צמר תבואה וכו') העדיפו להשתמש בעגלות. חמור ממוצע נושא כ-90 ק"ג (בעזרת סידור שקים נכון), פי שלוש מיכולת הנשיאה האנושית. החמור הממוצע נשא 65 ק"ג בדיל בצורת מטילים חתומים (כלומר כאלה ששולם עליהם מס יצוא באשור), עוד בדיל מפורר (כאמצעי תשלום זמין במהלך הדרך), ועוד כהנה וכהנה אריגים.
מוקד הפעילו הכלכלית של הסוחרים האשוריים היו הבדיל ואריגים כאמור. מכלל התעודות שהתפרסמו עולה כמות של 13 טון בדיל שעברו מאשור לכניש. היות ורק חלק קטן מהתעודות פורסם, ברו כי הכמות האמיתית גדולה בהרבה. היה מי שהציע לאמוד את כמות הבדיל הכוללת במשך חמישים שנה ב-80 טון (המספיקים ליצירת 700 טון ברונזה). מובן שזהו אומרן כללי מאוד, ולטעמי נמוך מאוד, אבל הוא נותן מושג מה על היקף הסחר העצום.
באופן דומה נזכרו 17500 אריגים. בחישוב מקביל לבדיל עולה כי הכמות (המינימלית) הייתה 100000 אריגים. כנראה הרבה יותר. המעניין הוא, שהרווח על האריגים היה גדול מהרווח על הבדיל.
הרווח לסוחרים האשורי נע בין 100% ל300%. תלוי במוצר. כך 15 שקלי בדיל נרכשו באשור תמורת שקל כסף. בכניש לעומת זאת, אותו שקל כסף הספיק רק ל-7 שקלי בדיל.
כך, אריגים נקנו באשור ב-3.5 עד 6.5 שקלים ליחידת אריג, ונמכרו ב-13.5 שקלים עד 30 שקלים לאותו אריג. מובן שהרווח בפועל היה קטן יותר. בגלל הוצאות הדרך, מסים (עליהם נרחיב להלן) וכיו"ב..
הבדל המחירים בין האריגים נבע, כמובן, מטיבם ואיכותם. רמות האיכות היו: מצוין (wartum), טוב (damqum), בינוני (qabilum), איכות משנית (tardium) ופגום (maţium).
ההבדל באחוזי הרווח הנמוכים (יחסית) בסחר הבדיל, לעומת אחוזי הרווח הגבוהים (יחסית) בסחר האריגים, נעוץ בכך שהבדיל נמכר בקלות במרכזי ייצור המתכת, וללקוחות מעטים. לעומת האריגים, שאותם מכרו מעט – מעט במשך זמן רב יותר, ללקוחות רבות בעלות טעמים שונים ומגוונים.
ברור שהסוחרים האשוריים לא סחרו לשם שמיים אלא לשם הרווח. כך מודגם בתלונה של שתי נשים מאשור, שכתבו לסוחר אשורי בכניש (ציטוט): שאלנו כאן את האשה המפרשת את הנביאים (סוג של אורקל) ואשור (האל הכוונה) הזהיר אותך ברצינות. אתה אוהב כסף אתה שונא את חייך (סוף ציטוט).
ומכתב אחר (ציטוט): כששלחתם לי כסף אמרתם: 'אסור שהיא (המתכת) תשכב מובטלת (כלומר שחס וחלילה לא יעשו בה שימוש למסחר או הלוואה. סוף ציטוט).
ותלונה של סוחר מתוסכל (ציטוט): אין פה אפילו שקל רווח עבורנו (סוף ציטוט). זה משפט לפנתיאון לכל הסוחרים בכל העולם בכל התקופות.
יש והסחורה נמכרה בתחנות לאורך הדרך, בשלמותה או למקוטעין. או שהמטען כולו הגיע לכניש, ומשם הוא פזור בין הסוחרים המקומיים. לפעמים הסוחרים האשוריים המשיכו הלאה לערים בפנים הארץ.
היו מקרים בהם האשורים שממילא הסתובבו מהכא להתם, שלחו ידם במסחר פנים אנטולי. מהתעודות עולה כי, האשורים שלחו ידם גם בסחר נחושת בין חלקי אנטוליה השונים. באחת התעודות נזכר משלוח בן 15 טונות (!) של נחושת, שהסוחרים האשוריים העבירו מכאן לשם.
הרווחים הנאים לא נותרו כולם בכיסי הסוחרים כמובן. כל חוליה בשרשרת דאגה לחלקה בפרוסת העוגה. ממש כמו היום. למרות שהסוחרים האשוריים סחרו עם מגוון ערי מדינה, הרי מערכת המיסוי הייתה אחידה למדי. בתעודות נזכרו כמה עשרות של מסים מסוגים שונים. לא תמיד כל המונחים נהירים לנו, אבל ברור שבסוף כל מונח מסתתרת יד שנשלחת לכיס.
הנה כמה מהמסים הראשיים: הראשון והנפוץ הוא מכס לזיכוי הסחורה (nishatum), ששולם לארמון של כל אחת מערי המדינה, טרם הועברה הסחורה לשוק המקומי. המכס היה בשיעור של 5% מערך האריגים, ו-3% מערך הבדיל. אגב, לארמון הייתה זכות לקנות 10% מהאריגים בשיירה. לא ברור האם הארמון זכה להנחה או רק בזכות הבחירה הראשונה של האריגים.
המס השני הוא מס מעבר (datum), ששולם בדרך על ידי ראש השיירה. התשלום היה באמצעות פתיתי בדיל. התשלום שימש למימון שירותי דרך כלינה, מספוא וכו'.
בנוסף, בארץ האם היה מס יצוא (waşatum), שנגבה מכל שיירה שיצאה מאשור. המס היה בשיעור של 1 חלקי 120 מערך המטען.
המשקיעים שישבו בעיר אשור גבו מהסחורה שהגיעו לאשור ביחס של 5 ל-120, עמלה על חלקם בארגון השיירה לכניש.
מס אחרון הוא מס פנימי (sadu'utum) שנגבה באנטוליה על ידי השליטים המקומיים, ביחס של 1 ל-60. דומה למערך המיסוי יש בתעודה הבאה, שהיא חוזה הובלת סחורה מכניש לאשור ובחזרה (ציטוט): שלושים מנה כסף – התשלום למארגני הסחר (nishatum), הוּסף עליו מס היבוא הפנימי (sadu'utum) שולם עליו. אשר מסר דַדָיָה לכַּכֻּלַנֻם בן כֻּתָיָה, ואשר הוביל אל ה'עיר' (אשור הכוונה) לשם קנייה. כסף זה שייך לאנליל בַּנִי. מכאן יעבור (הכסף הכוונה) את הארץ בשם אנליל בַּנִי. הסחורה תצא מן 'העיר' בשם אותו אנליל בַּנִי. הסחורה תגיע אל כניש, ואנליל בַּנִי יקבל אותה (סוף ציטוט).
30 מנה כסף (כ-15 ק"ג) ניתנו לכַּכֻּלַנֻם, על מנת שיובילם אשורה. שם תרכש סחורה חדש על מנת להעבירה לכניש. על משלוח זה כבר שולם המס לפקידים בכניש, ומוביל השיירה גם קבל כסף נוסף על מנת לשלם למארגן השיירה באשור. המשמעות היא, ש-30 מנה כסף נועדו כולם, לרכישת סחורה באשור.
מערכת הסחר המסועפת חייבה הקמת מנגנונים קבועים לטיפול בשלל הבעיות שצצו בעת ניהול מערכת כה מורכבת, בטח ובטח במרחקים גדולים מארץ האם. הדבר הצריך אמון רב בין אנשים רבים. על כן, הסחר האשורי התבסס על היחידה הבסיסית ביותר: המשפחה, או ליתר דיוק המשפחה המורחבת, החמולה. ניתן לדבר למעשה על 'חברה משפחתית'. ראש המשפחה ישב, בד"כ בעיר אשור, ואילו נציגיו וסוכניו (שהם בניו, אחייניו או אנשים נוספים מהחמולה) ישבו בתחנות השונות באנטוליה. יש והסוחר העיקרי במשפחה ישב דווקא באנטוליה כמו פֻּשֻ – כֶּן שנזכר לעיל בנוגע להברחות. לכן אגב נמצא שושלות סוחרים בתיעוד מכניש.
ברור שבתחנות המסחר באנטוליה היו למשפחה נציגים וסוכנים מקומיים שטיפלו במגוון נושאים כהובלה, ארגון שיירות, קניה ומכירה, גביית חובות, תשלומי מסים ומכסים, ייצוג משפטי ועוד ועוד.
הגם שהסחר היה בעיקרו של המשפחות הגדולות, להן היה הממון, הנסיון והקשרים האישיים הנחוצים בשני קצות הסחר, הרי אנשים חדשים יכלו להצטרף למעגל הסחר בתנאים מסוימים. ניתן היה, למשל, להשקיע סכומים קטנים בבדיל או אריגים, והפקדתם ביד סוכן או מוביל שיירה לצורך מכירה באנטוליה (תמורת עמלה כמובן). כך יכל 'האיש הקטן' להרוויח סכומים סבירים בהשקעה לא גבוהה.
דרך נוספת להכנס למעגל הסחר הייתה באמצעות מכשיר פיננסי הקרוי be'ulatum. מכשיר פיננסי זה הוא למעשה הלוואה בת 20 או 30 שקלי כסף, ללא ריבית, לפרק זמן ממושך. בתמורה היה הלווה משמש כסוכן מסחרי או מוביל שיירות מבלי לקבל שכר. את הכסף הוא יכל להשקיע בקניית מוצרים ומכירתם, ואילו הפעילות היומיומית כסוכן או מוביל שיירות העניקה לו את הנסיון הנדרש, ולטוות מערכת קשרים משל עצמו.
הסחר האשורי באנטליה הוא תופעה חסרת תקדים במזרח הקדום. ניתן להשוותו לסחר הימי ביניימי המאוחר של הרפובליקות האיטלקיות כונציה גנואה, פיזה וכו' באגן המזרחי של הים התיכון.
בשני המקרים מדובר על סחר לטווח רחוק, המתבסס על מסגרת משפחתית, בה הסוחרים ישבו במרכזי המסחר והשיווק העיקריים באזורים משלהם (ודוגמה מהארץ הם הרבעים המסחריים בעכו הצלבנית. הרובע הפיזני, הרובע הונציאני וכו'), ואשר נהנו ממידה רבה של חופש פעולה ואוטונומיה. דוגמה מובהקת לשיקולי מסחרי, שכנראה דחק שיקולי אמונה הוא מסע הצלב הרביעי. המסע יועד להגיע לארץ ישראל דרך מצרים, בסיוע אנשי ונציה (שהיו אמורים להוביל בספינותיהם את הצבא הצלבני). אולם שורת תככים מזימות ומזימות נגד, גרמו למסע הצלב להגיע אל קונסטנטינופול (איסטנבול של ימנו), ולהשתלטות על ביזנטיון ולא על הקבר הקדוש. הביזנטים האשימו את הונציאנים (שהשתלטו על חלקים מהעיר), כי הם הסיטו את המסע אליהם, משיקולי מסחר ענף עם שליטי מצרים המוסלמים. אני מאמין לביזנטים, אגב.
