בעיר החתית תַּפִַּיכַּה (המזוהה כיום עם מַשַת הוּיוּק), כ-120 ק"מ מזרחית לחתושה (הכפר בועזקוי של ימנו. במרכז תורכיה) התגלה בשנת 1991 ארכיון בן 100 מכתבים בקירוב, שנשלחו אל מפקדי העיר מהמלך והשרים הבכירים בבירה חתושה. המכתבים הם מתקופה קצרה של שנתיים או שלוש. עשור לכל היותר. שם המלך לא נזכר, אבל לאור שמות השרים, נראה כי מדובר בתותחליה הג'. סביב 1358 לפה"ס. בערך. המכתבים עצמם מזכירים במהותם את מכתבי לכיש מסוף ימי ממלכת יהודה, להם נקדיש פרק מיוחד.
נקרא שני קטעים משני מכתבים, השופכים אור על תופעת ניקור העיניים.
בקטע הראשון מדובר על חיפוש עיוורים שנעלמו (ציטוט): כה אמר כִּכַּרשָה לתַחַצִלִי אחי היקר. אמור: לו יהי עמך הכל בשלום! האלים ישמרוך בטוב. בענין העיוורים שעליהם כתבת לי, כל העיוורים הועברו לעיר שַפִּנֻוַה. כאן נשארו רק עשרה עיוורים בטחנת הקמח. ראה! חקרתי אותם, ואין בינהם איש מאלו שאת שמותיהם כתבת לי. אם תכתוב – כתוב לשַרפַּה בעיר שַפִּנֻוַה. כל העיוורים נמצאים שם (סוף ציטוט).
המשך המכתב עוסק בענינים אחרים, ונספחה לו דרישת שלום מאת אִלִי תֻּכֻּלְתִ, שהיה חברו של המכותב. קשרים אישיים תמיד היו חשובים. בתעודה אחרת, הקשורה, אל נכון, לזו שציטטנו זה עתה נזכרים עיוורים, שעבדו בטחינת קמח, וברחו (ציטוט): כה אמר שַרפַּה למושל המחוז וַלְתַרְחֻנִי אמור: (והנה ציטוט דבריו) ראו, העיוורים ברחו מטחנת הקמח שבעיר שַפִּנֻוַה ובאו לשם. כאשר יגיע אליכם לוח זה [תִּפסו את העיוורים! ושלחו אותם חזרה ב]בטחה. ואם יחדור האויב ל[ארץ השמרו נא מאוד!]. (סוף ציטוט).
שני המכתבים קשורים זה לזה. אין ספק. והנה מתברר, כי במחוז הצפוני של הממלכה נערך חיפוש אחרי קבוצת עיוורים, שברחו מטחנת הקמח בה עבדו.
לא ברור כיצד התעוורו אנשים אלה, אך מרמזים שונים עולה, כי מדובר בשבויי מלחמה שמאור עינהם ניטל מהם בכוונת תחילה, לאחר שנפלו בשבי, ולא במהלך הקרב.
והנה, בכמה מכתבים איים המלך על פקידיו, לא פעם, שינקר את עיניהם אם לא יצייתו לפקודותיו. זאת ועוד, ישנה תעודה מנהלתית משמעותית לענייננו, שם נזכר כופר עבור שבויי מלחמה. השבויים נחלקו לכאלה ש'עינהם רואות', ואילו על אחרים (במספר לא מבוטל) נאמר שהם 'חסרי עיניים'.
כך למשל על העיוור שֻנָאִלִי איש כַּשתַרֻחַה הושת כופר של 'גבר אחד, אשה אחת, ילד אחד, שמונה ראשי בקר ושלושה עזים'. עמיתו (לא ברור האם הוא עיוור אם לאו) פִּחִנַה איש כֻּתֻפִּתַשַה שוה 'שני גברים ושלושה ראשי בקר'. מדובר, כנראה, בראשי שבטים חשובים, ששבטיהם היה נכונים לפדות אותם בדמים מרובים.
ניקור העיניים של שבויי המלחמה, נועד למנוע מהם לברוח מהשבי ולהצטרף לאויבים.
היות ומאור עינהם ניטל מהם, אך עדיין צריך להאכילם, הם הועסקו בטחינת קמח,.
והנה מתברר מחליפת המכתבים הבהולה, שלמרות מצבם, הייתה קבוצת עיוורים, שהצליחה לברוח מהשבי. אין ספק כי היו משתפי פעולה שסייעו בידם.
עונש ניקור העיניים מוכר וידוע. כך למשל צדקיהו מלך יהודה, שנענש בניקור עיניים לאחר כיבוש ירושלים על ידי הבבלים (ציטוט): וַיִּרְדְּפוּ חֵיל-כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ (צדקיהו הכוונה), וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ; וְכָל-חֵילוֹ--נָפֹצוּ, מֵעָלָיו. ו וַיִּתְפְּשׂוּ, אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל-מֶלֶךְ בָּבֶל, רִבְלָתָה; וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ, מִשְׁפָּט. ז וְאֶת-בְּנֵי, צִדְקִיָּהוּ, שָׁחֲטוּ, לְעֵינָיו; וְאֶת-עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ, עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל (סוף ציטוט. מלכים ב'. כ"ה 5 - 7).
צדקיהו נתפס, בניו נשחטו לנגד עיניו, ואז עיניו נוקרו. המראה האחרון שהוא ראה היו בניו הנשחטים. לא נעים.
אבל כמובן, שמי שעולה מיד בזכרון הוא שמשון, שעיניו נוקרו והוא עבד כטוחן (ציטוט): וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים, וַיְנַקְּרוּ אֶת-עֵינָיו; וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה, וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְהִי טוֹחֵן, בְּבֵית האסירים (הָאֲסוּרִים). (סוף ציטוט. שופטים ט"ז 21).
חז"ל לא נתנו לפסוק זה לחמוק מהם, והעניקו לשמשון כמה רגעים של עונג מיני. גם בסלנג המקראי, הפועל 'לטחון' מתאר יחסי מין (תנועת העלי במכתש וזה). וכך נכתב במסכת סוטה (ציטוט): וַיְהִי טוֹחֵן, בְּבֵית האסירים (הָאֲסוּרִים). – אמר רבי יוחנן: אין טחינה אלא לשון עבירה (כלומר יחסי מין), וכן הוא אומר: (ציטוט מאיוב ל"א 10) תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי (והמשך הפסוק אותו רבי יוחנן לא ציטט, כי כולם ידעו את ההמשך: וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין. ברור לחלוטין מה משמעות הטחינה... ונחזור לתלמוד), מלמד, שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו (סוף ציטוט. סוטה, דף י' ע"א). ברור, עם כאלה גנים משובחים, מי לא תרצה להתעבר?
ניקור עיניים כאיום נזכר בעימות בין דתן (Datan. כך יש לקרוא לפי הניקוד) ואבירם לבין משה, שהזמין אותם לדיון בטענותיהם (ציטוט): וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ: 'לֹא נַעֲלֶה!... דלגתי קצת יד אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר?--לֹא נַעֲלֶה!!!' (סוף ציטוט. במדבר ט"ז 12 – 14).
במילים אחרות: למה מי אתה? מה תעשה לנו? מה כבר יקרה לנו? האדמה תבלע אתכם אולי...?
ניקור עניים שרד עד ימנו אנו, אך לשמחתנו מדובר במטפורה למשהו בולט וחריג ביחס לסביבה, ומעורר קנאה. התקדמנו מאז
