הפרק הנוכחי והבא אחריו יעסקו באירועים שהובילו צעד אחר צעד, לאט אך בבטחון, לחורבן בית המקדש הראשון. אגב, 'הלאט אך בבטחון' – זו חוכמה בדיעבד. בפני מנהיגי יהודה היו לא מעט 'תחנות יציאה' מהחורבן המשמש ובא, אך הם העריכו שתמיכה מצרית מצד אחד והתנגדות לבבל מצד שני - היא הדרך הנכונה לנווט את ממלכת יהודה באותה עת.
אין בכוונתי לשפוט את אנשי יהודה באותה עת, ולו מהסיבה הפשוטה ש'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. קל לשפוט אותם על סכלותם וקוצר ראייתם, אך זו, כאמור, חוכמה בדיעבד.
לשאלה 'היכן התחילה ההידרדרות שהובילה לחורבן בית ראשון' יש תשובות מספר. אני ממקם את נקודת המפנה במותו של אשורבניפל, אחד מגדולי מלכי בבל.
תולדות האימפריה האשורית החדשה מתועדות היטב לאורך רוב שנות קיומה. אבל דווקא השנים האחרונות – לא ידועות כמעט. משפע תעודות, כתובות מלכותיות ומכתבים - ירד לפתע מסך אפול על האימפריה. נכון, לא נמצאו כמעט מסמכים, וכבר אמרו חז"ל ש'לא מצינו – אינה ראיה'. אבל לאור התמוטטות האימפריה , והנטיה הטבעית בעת קריסת מדינה, לא לעסוק בזוטות כגון תיעוד היסטורי מסודר – ספק אם נמצא.
אשורבניפל הוא בנו של אסרחדון, ועלה לשלטון ב669 לפה"ס לאחר מות אביו במסע למצרים. בימי אשורבניפל הגיע לשיאו 'השלום האשורי'. כל המרחב היה כפוף לאימפריה האשורית, שהטילה את מרותה ביעילות. התוצאה: שנות שקט ושלווה שאיפשרו פריחה ושגשוג כלכליים בכל המרחב. אבל מהשיא הדרך מוליכה רק למטה.
אירוע מקראי שניתן לכרוך עם ירידת האימפריה האשורית מצוי בספר דברי הימים (ציטוט):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מְנַשֶּׁה וְאֶל-עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ. יא וַיָּבֵא יְהוָה עֲלֵיהֶם אֶת-שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה. יב וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו. יג וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יד וְאַחֲרֵי-כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר-דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים וְסָבַב לָעֹפֶל וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד וַיָּשֶׂם שָׂרֵי-חַיִל בְּכָל-הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה (סוף ציטוט דברי הימים ב' ל"ג 10 – 13).
מנשה הוחזר למלכותו, וביצר את ירושלים. ביצור ירושלים הוא, בימים כתיקונם, מעשה של מרידה במלכות. אבל לא הפעם. מנשה הלך לפגוש את אשורבניפל, וקבל את רשותו לענין. הוא הגיע כוסל אשורי וחזר כבעל ברית.
הסיבה לשינוי המדיניות האשורית נעוצה שני דורות קודם.
לאחר מאבקים ארוכים, הצליח סרגון השני מלך אשור לכבוש את ממלכת אוררטו (אררט המקראית), ממלכה ששכנה מצפון לאשור, במזרח תורכיה של ימנו באזור ימת ואן.
אבל התברר כי בנצחון על אוררטו נזרעו זרעי הפורענות.
נתאר לעצמנו שלושה אנשים. א' מסוכסך עם ב'. ב' מסוכסך גם עם ג'. יום אחד א' הוריד לב' נבוט חזק מידי. לפתע א' ניצב מול ג', כשב' אינו חוצץ בינהם. לא' אין מושג מה לעשות עם ג'. וג' גורם לא' צרות צרורות. כך למשל: האמריקנים הפילו את סדאם חוסיין, ולפתע הם התמודדו עם טרור סוני ושיעי. סדאם חוסיין ידע כיצד לטפל בהם. האמריקנים לא.
כך, אוררטו הייתה מדינת חיץ בין האימפריה האשורית לבין הסקיתים והקימרים ששכנו מצפון לאוררטו בשטח שבין הים הכספי לים השחור, וצפונה להם. הסקיתים, המכונים במקרא 'אשכנז' והקימרים המכונים במקרא 'גומר' – החלו לפשוט על האימפריה האשורית, ללא אוררטו שכבר לא הפריעה להם. וכך, בפשיטה אחר פשיטה הם הקיזו את דם האימפריה לאט אך בהתמדה.
אשורבניפל, הבין שהשמיכה שלו קצרה מידי, אז הוא נסוג מקצות האימפריה, והפך וסלים לבעלי ברית. כך מנשה ביהודה וכך נסיך מצרי בשם ניקו, הידוע מהמקרא בשם פרעה נכה.
עם מות אשורבניפל (630 או 627 לפני ספריה. יש מחלוקת בענין) החלה הדרדרות מהירה.
ב627 (או 626) עלה לשלטון בבבל בחור בשם נבופלאסר. נבופלאסר לא בזבז את הזמן, ומיד פנה לתקוף את אשור. כהערת אגב אציין שיחסי אשור ובבל ידעו עליות ובעיקר מורדות. הגם ששני העמים דיברו אכדית, והיו קרובים מבחינה אתנית, הבבלים התייחסו לאשורים בהתנשאות ובזלזול. הבבלים, בעיני עצמם, היו מרכז העולם התרבותי, ואילו האשורים, היו הברברים מההרים. עכבר העיר ועכבר הכפר, אם תרצו. בהקשר לימנו אנו, הרי בבל זה עירק, ואשור זה כורדיסטן. ואם תשאלו יוצאי עירק לדעתם על יוצאי כורדיסטן, תקבלו בדיוק, אבל בדיוק את אותה תשובה שהייתם מקבלים לו הייתם שואלים את הבבלים לדעתם על האשורים. 2500 שנה אח"כ, ושום דבר לא השתנה...
בכרוניקה (חיבור היסטורי הסוקר אירועים מרכזיים שנה בשנה) הבבלית יש שרידי מידע רב ערך על שנותיה האחרונות של אשור. וכך נכתב: (ציטוט): שנה 10 (לנבופלאסר, היא שנת 616 לפני הספירה): בחודש אייר גייס נבופלאסר את צבא ארץ אכד (כלומר בבל. שימו לב לשימוש במונח הקדום 'אכד'. כלומר הם האכדים האמיתיים, ולא המתחזים מאשור. ונמשיך) והלך על גדת הפרת... בחודש אב נערך צבא אשור לקרב בגַבְּלִנִ, נבופלאסר עלה נגדם. בחודש אב יום י"ב תקף את צבא אשור, וצבא אשור נסוג מפניו. הוא הנחיל מפלה כבדה לאשור, ושבו שבויים לרוב... (דילגתי קצת) בחודש תשרי (שימו לב, השנה מתחילה בניסן) יצאו צבא ארץ מצרים וצבא אשור נגד מלך אכד עד גַבְּלִנִ אך את מלך אכד לא השיגו, ושבו כלעומת שבאו. בחודש אדר צבאות אשור וצבאות אכד תקפו זה את זה... צבא אשור נסוג מפני צבא אכד, והנחילו להם מפלה כבדה... (סוף ציטוט).
צבא בבל עלה צפונה ונחל הצלחות נגד האשורים. בקטע שלא ציטטתי פה מתוארים השלל והשבויים. שימו לב שבין תשרי לאדר (כל החורף) אין למעשה פעילות מלחמתית. נזכיר נקודה זו כשנדון על המצור הבבלי על ירושלים. ונמשיך (ציטוט): [שנה 11 (615 לפה"ס): מלך] אכד גייס את צבאו והלך על גדת החידקל. באייר חנה על העיר אשור. [יום כלשהו הלוח פגום בדיוק] בחודש סיון תקף את העיר, אך את העיר לא לכד. מלך אשור גייס את צבאו, ומלך אכד נסוג מהעיר אשור וחזר עד תכריתין [העיר] אשר על [שפת] החידקל. מלך אכד הציב את צבאו במצודת העיר תכריתין. מלך אשור וצבאו חנו על צבא מלך אכד אשר הוצב בעיר תכריתין. עשרה ימים תקפום, אך את העיר לא לכד. צבא מלך אכד אשר הוצב במצודה הנחיל מפלה כבדה לאשור. מלך אשור וצבאו [ ] וחזרו לארצם... (סוף ציטוט).
בשנה הבאה כבר נעשה נסיון לפגוע בלב ארץ אשור – בעיר אשור בכבודה ובעצמה. האל, העיר והארץ- נקראו אשור. העיר עצמה (ממנה צמחה האימפריה) הייתה העיר הקדושה לאל אשור. פגיעה בה – משמעה פגיעה באחד מהסמלים ב"ה" הידיעה של האשורים. אולם מלך בבל לא היה חזק דיו, המצור התפוגג והוא נסוג אל תכריתיין. העיר, שתתפרסם בעת המודרנית כעיר הולדתו של סדאם חוסיין אל ברזאני אל תיכריתי! דפוק ברמות – אבל החזיק אותם קצר. 3 שניות דומיה לזכר המנוח. ונמשיך. מלך אשור עוד אצר כוח למתקפת נגד, שכשלה. ונמשיך בכרוניקה (ציטוט): שנה 12 (614 לפני הספירה): בחודש אב, כאשר בני מדי [ ] נגד נינוה [ ]... התקדם [על גדת החיד]קל וחנה על העיר אשור. הוא תקף את העיר [ ] הרס. הוא הנחיל מפלה נוראה על האוכלוסיה. שבויים נשבו ו[נלקח ש]לל. [מלך א]כד וצבאו אשר באו לעזרת בני מדי לא הגיעו לקרב. העיר [הלוח שבור. אולי כבר נפלה?] (סוף ציטוט).
אבל לכל שבת יש מוצאי שבת כידוע. התקפה על אשור במערכה ה-11 – משמעה נפילת העיר במערכה ה-12. הפעם למלך בבל לא היה יד במעל. בעלי בריתו המדים – הקדימו אותו, כבשו את העיר, וטבחו באוכלוסייה. עד שנבופלאסר בא להתבשם מההצלחה – כבר היה מאוחר מידי. מותר להניח, ש"האיחור בהגעה" במרכאות, נועד לנקות את הבבלים ממעשי הזוועה שנעשו בעיר. מעשי זוועה שתוארו ביובש כ-"מפלה נוראה על האוכלוסיה".
ניקוי הבבלים מרצח אזרחים נועד הן לצרכי פנים, אבל הן ובעיקר עבור האלים, שבניגוד לתפיסה דתית מסוימת היום, לא אהבו הרג אזרחים חסר אבחנה.
למרות הרושם שנוצר, העיר נינוה לא נכבשה, היות וכיבושה יתואר בהמשך. כפי הנראה מדובר על ערים סביב נינוה, כמו כלח או דור שרוכין.
בשנה 13 (שהיא 613 לפני הספירה): אין אירועים רלוונטים. המשך המתקפה על אשור. נעבור אם כך לאירועי השנה ה-14 (ציטוט): ... שנה 14 (612 לפני הספירה): מלך אכד גייס את צבאו... העבירו, והלכו על גדת החידקל [ ל]פני נינוה [חנו]. מחודש סיון עד חודש אב משך שלושה [שבור. ההשלמה המקובלת: חודשים] תקפו קשה את העיר. בחודש אב, [יום כלשהו. הלוח שבור ]הנחיתו [מכה] כבדה מאוד על רוב [האוכלוסייה]. באותו יום סין שר אשכן מלך אשור [ XXX שבור. סביר שנהרג] שללו שלל רב מן העיר והמקדש, (ו)את העיר [הפכו] לתל חור[בות]... בחודש [ שבור. לא ברור איזה חודש ] אשור אובליט עלה למלכות אשור בעיר חרן... (סוף ציטוט).
והנה זה קורה. אשור נפלה, ועתה נינוה. המערכה על נינוה לא הייתה פשוטה. קרב מצור בן 3 חודשים (לא ארוך מידי, אבל לאור עוצמת נינוה די אלים). בחודש אב – העיר נפלה (רוב קרבות המצור מסתיימים באב – שיא הקיץ. אין מים. המגינים חלשים. זה לא מקרי שבחודש אב חרבה ירושלים פעמיים). בכרוניקה נכתב בקרירות: "מכה כבדה מאוד על רוב האוכלוסיה" – במילים אחרות טבח מטורף. סין שר אשכן נהרג מן הסתם [XXX]. ושרידי ממלכת אשור , בראשות המלך אשור אובליט נסוגו, והתארגנו לשירת הברבור בחרן. עוד נתייחס לחורבן נינוה בהמשך.
ונמשיך בכרוניקה (ציטוט):
שנה 15 (611 לפני הספירה): בחודש ת[מוז מלך] אכד [גייס את צבאו ] ויצא לאשור... (סוף ציטוט. שורות 52 – 58).
הלוח פגום בקטע זה, אך מדובר על המשך הפעילות. כהכנה להמשך המערכה. (ציטוט):
שנה 16 (610 לפני הספירה): בחודש אייר גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל אשור. מ[חודש לא ברור כי הלוח פגום ] עד חודש מרחשון התהלך כשליט בארץ אשור. בחודש מרחשון באו האומנ – מנדה (Uman Manda) [לע]זרת מלך אכד. הם איחדו את צבאותיהם ואל חרן [נגד] אשור [אבל]ט אשר מלך באשור יצאו. פחד האויב המם את אשור אבלט ואת צבא מ[צרים] אשר בא [לעזרתו], והם עז[בו] את העיר ועברו [את הפרת?]. מלך אכד הגיע אל העיר חרן [ ] לכד את העיר. שללו שלל רב מן העיר והמקדש... (סוף ציטוט).
הבבלים והמדים (שכונו בשם אומן – מנדה. כלומר 'ברברים' או 'חסרי תרבות'. לאור הטבח שהם ערכו שנתיים קודם לכן) תקפו את חרן המעוז האשורי האחרון. ויכלו לו. פה רואים כיצד המצרים (האויב המר מאמש) הפכו לבעלי הברית של האשורים. המצרים ניסו למנוע את קריסת אשור, ומן הסתם גם לזכות בנתח מהשלל הסורי - ארץ ישראלי. המצרים נהגו לפי הכלל הידוע: עדיף החרא הישן והמוכר על פני חרא חדש. כמו בנינוה – גם בחרן האשורים כבר היו חלשים מידי. בעיקר מהבחינה המורלית. הבבלים כבשו את חרן, והציבו בה חיל מצב. ההתנגשות בין המעצמה הדרומית הנצחית (מצרים) למעצמה הצפונית החשה בבל, הוא רק ענין של זמן. אבל האשורים ניסו עוד פעם אחת אחרונה. ודי (ציטוט): <שנה 17: (609 לפני הספירה)> בחודש תמוז אשור אובליט מלך אשור, חיל מצרי גדול [ ] חצה את הנהר ויצא לכבוש את העיר חרן [ ] (ו)ניצחו את חיל המצב אשר הציב מלך אכד בתוכה. לאחר שניצחו חנו על חרן. עד חודש אלול תקף את העיר ללא הצלחה. אך לא שבו כלעומת שבאו. מלך אכד בא לעזרת צבא [ שבור. מן הסתם חיל המצב שלו ]... ערים רבות בהרים [ ] שלהם שרף באש. בעת ההיא צבא [ שבור. כפי הנראה צבא בבל ] עד גבול אררט הלך. [בארץ? ] שלהם בזזו. המצב אשר מלך [אכד(?) הציב בתוכו יצ]או עד העיר [ ] עלו [ ] מלך אכד חזר לארצו. (סוף ציטוט).
השורות האחרונות פגומות, אבל התמונה ברורה.
שרידי אשור ניסו, ללא הצלחה לכבוש את חרן. חיל מצרי גדול – הכוונה לחיל בראשות פרעה נכה ב'. שעלה לשלטון ב610 לפני הספירה, בא לסייע לאשורים. שוב. במסעו זה לחרן, פגש נכה את יאשיהו במגידו, כמסופר במקרא (ציטוט): בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, עַל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר--עַל-נְהַר-פְּרָת; וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, לִקְרָאתוֹ, וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ, כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ג 30). ושימו לב לגרסת דברי הימים (ציטוט): אַחֲרֵי כָל-זֹאת, אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת-הַבַּיִת, עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ, עַל-פְּרָת; וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ, יֹאשִׁיָּהוּ. 21 וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה-לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לֹא-עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל-בֵּית מִלְחַמְתִּי (סוף ציטו.טמדברי הימים ב'. ל"ה 20 - 21). בעל דברי הימים בלבל בין חרן לכרכמיש, בשל קרב כרכמיש המפורסם יותר שיקרה ארבע שנים מאוחר יותר. קרב כרכמיש נזכר בספר ירמיה, ונזכיר אותו בהמשך.
לאחר מות יאשיהו ב-609 לפני הספירה, עלה לשלטון בנו יהואחז, שהיה אנטי מצרי. פרעה נכה הוריד אותו לאחר שלושה חודשים, ומינה את אחיו, אליקים הפרו מצרי, ושינה את שמו ליהויקים. על יהויקים ומעלליו נדון בהמשך.
מהתיאור המקראי לעיל, היו שהסיקו כי, יאשיהו ניחן בתבונה פוליטית מרחיקת לכת, וכי הוא המר על הסוס הנכון (לשם שינוי, לא על הסוס המצרי). וכי הוא ניסה לעזור לבבלים מתוך הבנה, שהם הכח העולה. אולם למרות ההגיון הנאה – קשה להניח כי יאשיהו הזעיר היה יוצא נגד נכה האדיר, בהימור על בבל העלומה במזרח (שגם ככה לקח לה לא מעט להפיל את אשור המתפוררת).
ונמשיך עם הכרוניקה (ציטוט): בשנ[ת 18 (608 לפני הספירה) בחודש א]לול גייס מלך אכד את צבאו. (סוף ציטוט). שורות במספר לא ידוע חסרות או שזו השורה הראשונה מהלוח הבא – מעין חולית קשר. (ציטוט): האיש האוהב את נבו ומרדוך, ישמור (לוח זה) ואל יוציאו לידי (זר). (זה נכתב בצד שמאל של הלוח. סוף ציטוט). הסיום המקובל והראוי.
פה בעצם ירד המסך על האימפריה האשורית, שבמשך דורות הפילה את חיתתה על האזור. אבל לא אלמן ישראל – ולימודי המזרח הקדום קרויים "אשורולוגיה". נרכין ראש לזכר האימפריה האשורית, שבלעדיה המזרח הקדום היה מקום הרבה יותר משעמם, והתנ"ך היה הרבה יותר קצר.
לנפילת נינוה הגדולה והאדירה יש הדים גם במקרא. גודלה הרב היה ידוע גם דורות אח"כ. בספר יונה (ספר מימי הבית השני) שנים רבות לאחר חורבן נינוה היא תוארה כך: קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה (יונה א' 2). וכן: וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר-גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים (יונה ג' 3). כלומר ללכת מצד לצד צריך 3 ימים. ומספר תושביה רב: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה (יונה ד' 11). הנתונים מופרזים, אבל משקפים את גודלה העצום, במונחי הימים ההם. רק לשם השוואה, נינוה בשיא גודלה גדולה פי 6 בערך מהעיר העתיקה בירושלים.
נפילת נינוה, שניתן להקבילה אולי, וגם זה בצמצום, לכיבוש ניו יורק על ידי דעא"ש, זכה לספר מקראי שלם המתאר את האירוע. אנו נעשה עוול כבד לנחום האלקושי, ולא נקרא את כל הספר (למרות שהוא קצר יחסית), אלא קטעים נבחרים (ציטוט):
מַשָּׂא נִינְוֵה סֵפֶר חֲזוֹן נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי. 2 אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהוָה נֹקֵם יְהוָה וּבַעַל חֵמָה נֹקֵם יְהוָה לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו. (כלומר לאשורים) 3 יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וגדול- (וּגְדָל-) כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה יְהוָה בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו. 4 גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל-הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל. 5 הָרִים רָעֲשׁוּ מִמֶּנּוּ וְהַגְּבָעוֹת הִתְמֹגָגוּ וַתִּשָּׂא הָאָרֶץ מִפָּנָיו וְתֵבֵל וְכָל-יוֹשְׁבֵי בָהּ. 6 לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ וְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ. כלומר חורבן נינוה הוא חלק מנקמת ה' באשורים. ודלגתי לפרק הבא.. בַּחוּצוֹת יִתְהוֹלְלוּ הָרֶכֶב יִשְׁתַּקְשְׁקוּן בָּרְחֹבוֹת מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִים כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ. (שימו לב לתיאור הציורי של ההסתערות על נינוה) 6 יִזְכֹּר אַדִּירָיו יִכָּשְׁלוּ בהלכותם (בַּהֲלִיכָתָם) יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ וְהֻכַן הַסֹּכֵךְ. 7 שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת נִפְתָּחוּ וְהַהֵיכָל נָמוֹג. 8 וְהֻצַּב גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה וְאַמְהֹתֶיהָ מְנַהֲגוֹת כְּקוֹל יוֹנִים מְתֹפְפֹת עַל-לִבְבֵהֶן. 9 וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת-מַיִם מִימֵי הִיא וְהֵמָּה נָסִים עִמְדוּ עֲמֹדוּ וְאֵין מַפְנֶה. (בשעתו סנחריב הציף את בבל, ועתה הבבלים עושים בדיוק את אותו הדבר) דלגתי לפרק ג'
8 הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן הַיֹּשְׁבָה בַּיְאֹרִים מַיִם סָבִיב לָהּ אֲשֶׁר-חֵיל יָם מִיָּם חוֹמָתָהּ. 9 כּוּשׁ עָצְמָה וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ. 10 גַּם-הִיא לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת וְעַל-נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל וְכָל-גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים. זה ממשיך, אבל הרעיון ברור (סוף ציטוט. נחום).
גם 200 שנה לאחר חורבן נינוה היו שרידיה גדולים ומרשימים. כסנופון בספרו 'מסע הרבבה' (ואני מזכיר את הפרק 'עשר, אני שמעתי עשר – על מסע הרבבה) תאר את דרכם צפונה מבבל (ציטוט): ... והיונים המשיכו דרכם בשארית היום בבטחה, עד שהגיעו אל נהר החידקל. כאן הייתה עיר שוממה גדולה, לאריסה (כלח בירת האימפריה לפני נינוה ודור שרוכין) שמה, ולפנים ישבו בה המדים. רוחב חומתה 25 רגל (8 מטרים), גובהה מאה (33 מטרים) וכל היקפה שתי פרסאות (8 ק"מ). היא הייתה עשויה לבנים של חרס ובנויה על גבי יסוד של אבנים, עשרים רגל גובהו... מכאן נסעו מסע אחד 6 פרסאות (24 ק"מ), אל מבצר גדול שומם והרוס. שם העיר היה מיספילה (נינוה), ולפנים שכנו בה המדים (טעות. הוא בלבל בינם לבין האשורים). יסודה של חומה זו היה של אבני קונכיות מסותתות, חמישים רגל רוחבו (16 מטרים) וחמישים גובהו. על היסוד הזה נבנתה חומה של לבנים, רוחבה חמישים רגל וגובהה מאה. והיקפה של החומה 6 פרסאות (24 ק"מ) (סוף ציטוט. אנבסיס).
ועתה אחרי שהעופות הנחשלים עלו על הצלחת – הזירה מוכנה לקרב התרנגולים המכריע בין מזרח למערב. בין מצרים לבבל.
ב-605 לפני הספירה נערך הקרב המכריע על השליטה בחלק המערבי של האימפריה האשורית. בפועל המצרים שלטו, אבל הבבלים רצו את הפרס הגדול בכבודו ובעצמו – את מצרים. מאבק זה אכן התחולל. בעיר כרכמיש אשר על הפרת.
בכרוניקה הבבלית (בלוח הבא, הפגום בחלקו) מסופר (ציטוט):
[שנה 21:] (605 לפה"ס) מלך אכד בארצו. נבוכדראצר בנו הבכור [יו]רש העצר
[את צבא ארץ אכד] גייס. הוא יצא בראש צבאו לעלות אל כרכמיש אשר על גדת הפרת.
[ ] אשר חנו בכרכמיש. הוא עבר את הנהר.
[ ] נלחמו זה בזה. צבא מצרים נסוג מפניו.
הוא הנחיל להם [מפלה] עד בלתי השאיר להם שריד. את שרידי צבא [מצרים]
אשר נמלטו [מן] המפלה ושלא הוכו בחרב, בפחוות חמת
השיגום צבאות אכד. הנחילו להם מפלה. איש [לא חזר] לארצ[ו].
ביום ההוא עבר נבוכדראצר את ארץ ח[מ]ת לכל אורכה.
עשרים ואחת שנה מלך נבופלאסר בבבל.
בחודש אב, יום ח' (הלך) לגורלו. בחודש אלול חזר נבוכדראצר לבבל.
ובחודש אלול, יום א' ישב על כסא המלכות בבבל.
בשנת מולכו חזר נבוכדראצר לארץ חת, ועד חודש שבט בארץ חת התהלך כשליט.
בחודש שבט, הביא את מנחת ארץ חת העשירה לבבל.
בחודש ניסן, אחז בידי האל בל, ובן בל וחגג את חג האַכִּתֻּ. (ראש השנה הבבלי בא' בניסן. סוף ציטוט).
נבופלאסר לא יצא לקרב (אולי בשל מצב בריאותו). את הצבא הוליך יורש העצר נבוכדנאצר.
המצרים ספגו מפלה כבדה, והבבלים השתלטו על המרחב הסורי – ארץ ישראלי.
הקרב היה נקודת הכרעה במאבק בין מצרים לבבל על ירושת אשור (מה שכתבי הספורט אוהבים לכנות 'משחק על 6 נקודות').
הדי קרב כרכמיש נזכרים גם במקרא (ציטוט):
לְמִצְרַיִם, עַל-חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֲשֶׁר-הָיָה עַל-נְהַר-פְּרָת, בְּכַרְכְּמִשׁ--אֲשֶׁר הִכָּה, נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית, לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה ... מַדּוּעַ רָאִיתִי, הֵמָּה חַתִּים נְסֹגִים אָחוֹר, וְגִבּוֹרֵיהֶם יֻכַּתּוּ?... דילגתי צָפוֹנָה עַל-יַד נְהַר-פְּרָת, כָּשְׁלוּ וְנָפָלוּ. מִי-זֶה, כַּיְאֹר יַעֲלֶה? כַּנְּהָרוֹת, יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו? מצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה, וְכַנְּהָרוֹת יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם... דילגתיעֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי, בְּתוּלַת בַּת-מִצְרָיִם; לַשָּׁוְא הרביתי (הִרְבֵּית) רְפֻאוֹת, תְּעָלָה אֵין לָךְ... דילגתי הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא--לָבוֹא, נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, לְהַכּוֹת, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם. הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל, וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס; אִמְרוּ,הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי-אָכְלָה חֶרֶב, סְבִיבֶיךָ. מַדּוּעַ, נִסְחַף אַבִּירֶיךָ? בתה"ש נס – חף. כלומר ברח אפיס. השור המקודש במצרים. אחד המעתיקים לא הבין מי זה חף, וחיבר את המילים לנסחף. נהר וזה, אז זה מסתדר... דילגתי וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל-עַמֵּנוּ וְאֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ, מִפְּנֵי, חֶרֶב הַיּוֹנָה... דילגתי הֹבִישָׁה, בַּת-מִצְרָיִם; נִתְּנָה, בְּיַד עַם-צָפוֹן. אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמוֹן מִנֹּא, וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם, וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ; וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים, בּוֹ... וּנְתַתִּים, בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם, וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, וּבְיַד-עֲבָדָיו (סוף ציטוט. ירמיה מ"ו 1 – 26).
למרות נבואה נחרצת זו, הבבלים לא כבשו את מצרים. ולא שהם לא ניסו. גם יחזקאל נבא, לשווא, על כיבוש מצרים ע"י הבבלים (ציטוט): הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ, וּבָזַז בִּזָּהּ, וְהָיְתָה שָׂכָר, לְחֵילוֹ. פְּעֻלָּתוֹ אֲשֶׁר-עָבַד בָּהּ, נָתַתִּי לוֹ אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם... (סוף ציטוט. יחזקאל. כ"ט 18 – 20).
ידיעה בספר מלכים מסכמת את האירועים בקצרה (ציטוט): וְלֹא-הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לָצֵאת מֵאַרְצוֹ: כִּי-לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל, מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד-נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֲשֶׁר הָיְתָה, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ד 7).
בכרוניקה הבבלית מדווח על כיבושי נבוכדנאצר במערב בדגש על פלשת, כהכנה לקראת כיבוש מצרים (ציטוט):
שנה 1 (מלך חדש, ספירה חדשה. 604 לפה"ס): נבוכדראצר בחודש סיון גייס את צבאו
ויצא אל ארץ חת. עד חודש כסלו התהלך בארץ חת כשליט.
כל מלכי ארץ חת באו לפניו, והוא קבל את מנחתם העשירה.
אל אש[ק]לון יצא, ובחודש כסלו כבשה.
לכד את מלכה, הוציא ממנה שבויים, [שלל] את שללה.
את העיר הפך לתל חורבות. בחודש שבט פנה [וחזר] לבבל. (סוף ציטוט).
פלשת היא השער למצרים. יהודה היא משקוף השער. אז כל מי שמתכנן לכבוש את מצרים חייב לשלוט בפלשת, ורצוי שגם יהודה לא תעשה בעיות. וכך לאחר ההשתלטות על פלשת (השער למצרים) ואבטחת יהודה (משקוף השער למצרים) - הבבלים התכוננו לעלות על מצרים. הכרוניקה הבבלית לא מסתירה את הכשלון הבבלי. מצוין כי שני הצדדים סבלו מאבידות, אבל הצבא הבבלי הוכה בסיני, ובגדול. (ציטוט):
שנה 4 (601 לפה"ס): מלך אכד גייס את צבאו ויצא אל ארץ חת. בארץ חת [התהלך כש]ליט. בחודש כסלו יצא בראש צבאו ויצא אל ארץ מצרים. מלך מצרים שמע וג[ייס ?] את צבאו. הם לחמו בקרב שדה פנים אל פנים, והנחיתו מכה קשה זה על זה. מלך אכד וצבאו חזרו [ושבו] אל בבל.
שנה 5 (600 לפה"ס): מלך בבל בארצו. הוא ארגן את מרכבותיו וסוסיו הרבים.
שנה 6 (599 לפה"ס): (ב)חודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו, ויצא אל ארץ חת. מארץ חת שגר את צבאו והם פשטו במדבר. שללו כמות גדולה את שללם מקניהם ואליהם של הערבים הרבים. בחודש אדר שב המלך לארצו (סוף ציטוט).
הבבלים אמנם ניצחו בכרכמיש, אבל הפסידו בסיני. ומי שזוכר תמונות מלחמת ששת הימים, יודע איך נראה צבא נסוג בסיני. מעבר למכה קשה שהנחיתו זה על זה, הרי בשנה שלאחריה מלך בבל לקק את פצעיו. מאוד נדיר שמלך בבל לא יוצא לאיזשהו מסע. ופה נכתב שהוא ארגן את חיל הרכב שלו, שספג מכה קשה נגד המצרים. בשנה שלאחריה הוא בזז כמה ערבים, שהם לא באמת אתגר. מעין תעסוקה לצבא ושיקום הבטחון העצמי.
המסקנה של עמי האזור, ששוב סבלו מטעות אופטית קשה, בשל קרבת מצרים לארץ ישראל - בבל, שהפסידה בסיני היא נמר של ניר. כלומר אפשר למרוד ללא חשש.
ומפה הדרך למרד הבא – קצרה. גם יהויקים מלך יהודה, הלך שולל אחרי המפלה הבבלית ומרד. נבוכדנאצר לא יכל לדכא את המרד מיד (הוא ליקק את פצעיו כאמור), אז הוא שלח כוחות חצי סדירים (גדוד) להטריד את יהויקים (ציטוט):
בְּיָמָיו עָלָה, נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; וַיְהִי-לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים (מ-604 עד 601 לפה"ס), וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד-בּוֹ. וַיְשַׁלַּח יְהוָה בּוֹ אֶת-גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת-גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב, וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי-עַמּוֹן, וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה, לְהַאֲבִידוֹ (סוף ציטוט. מלכים ב'. כ"ד1 – 2).
בקטע יש טעות קטנה. לא ארם אלא אדום (אֶדֹם בכתיב חסר) - חילופי 'ד' 'ר' (גם בכתב עברי קדום) הם תופעה ידועה. ארם לא קיימת כמעט 150 שנה. בסופו של דבר רק ב598- לפני הספירה הגיע נבוכדנאצר לירושלים (3 שנים אחרי פרוץ המרד), וצר על העיר. במהלך המצור, באופן ותזמון שהתאימו לכולם, מלבד לו עצמו - יהויקים מת (יש המשערים שאפילו נרצח על ידי מי מעבדיו, שדאג לשלום ירושלים. השערה הגיונית אבל ללא אישוש) (ציטוט):
וַיִּשְׁכַּב יְהוֹיָקִים, עִם-אֲבֹתָיו; וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ, תַּחְתָּיו (סוף ציטוט. מל"ב כ"ד 6).
יהויכין, למרות גילו הצעיר (18), הבין מיד מי נגד מי ולמי יש את הנבוט הכי גדול בשכונה, ונכנע. הוא למעשה הציל, או יותר נכון דחה את החורבן: דחה, כי יורשו לא היה חכם כמוהו (ציטוט):
בָּעֵת הַהִיא--עלה (עָלוּ) עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, יְרוּשָׁלִָם; וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר. וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, עַל-הָעִיר; וַעֲבָדָיו, צָרִים עָלֶיהָ. וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה, עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְאִמּוֹ, וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו; וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל, בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ (סוף ציטוט. מלכים ב'. כ"ד 10 – 11).
בספר דניאל (ספר שנכתב עמוק בתקופה הפרסית, וחלקו אף נכתב סמוך למרד החשמונאים) יש מסורת, שגויה, על הגליית יהויקים (ציטוט):
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה--בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם, וַיָּצַר עָלֶיהָ. וַיִּתֵּן אֲדֹנָי בְּיָדוֹ אֶת-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית-הָאֱלֹהִים, וַיְבִיאֵם אֶרֶץ-שִׁנְעָר, בֵּית אֱלֹהָיו; וְאֶת-הַכֵּלִים הֵבִיא, בֵּית אוֹצַר אֱלֹהָיו (סוף ציטוט.ספר דניאל. א' 1 – 2).
עדות לכניעה זו של יהויכין מלך יהודה, מצויה בכרוניקה הבבלית (ציטוט):
שנה 7 (כלומר 597 לפני הספירה): (ב)חודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. הוא חנה על עיר יהודה (כלומר ירושלים) בחודש אדר יום ב' (זה יוצא 16 במרץ שנת 597 לפני הספירה) כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה קי[בל] והעביר לבבל.(סוף ציטוט).
בעקבות כשלון המרד הוגלה יהויכין, ועמו הוגלו רבים נוספים. מעניין לציין כי הכינוי 'עיר יהודה' באכדית Al – Yahudu, מופיע במקרא ככינוי לירושלים, לאחר רצח אמציה מלך יהודה (ציטוט): וַיִּשָּׂאֻהוּ עַל-הַסּוּסִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם-אֲבֹתָיו בְּעִיר יְהוּדָה (סוף ציטוט. דברי הימים ב'. כ"ה 28).
ויותר מעניין, שבגלות בבל עצמה (ואני מזכיר את הפרק 'חזרו הביתה' על התערוכה 'על נהרות בבל' בדף הפרק שמתי קישור) נזכר מקום, בו ישבו הגולים מיהודה בשם: Al – Yahudu. כלומר הבבלים לקחו את הירושלמים, והושיבו אותם יחד בירושלים הקטנה שעל נהרות בבל.
לפי מל"ב כ"ד 14 הוגלו עם יהויכין עשרת אלפים איש. לא ברור האם מדובר במספר מדויק (שהרי הבירוקרטים הבבלים, ככל הבירוקרטים במהלך האנושות, אוהבים מספרים עגולים ומסודרים), או שמא במספר עגול, או מספר המציין אנשים לרוב?
מספר הגולים מעורר אי התאמה מסוימת. במלכים נכתב כך כזכור (ציטוט):
וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה (סוף ציטוט). בירמיה פרק נ"ב 28 נזכר מספר אחר (ציטוט):
זֶה הָעָם, אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר: בִּשְׁנַת-שֶׁבַע--יְהוּדִים, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה (סוף ציטוט).
כלומר, לפי ספר ירמיה, בשנת 7 לנבוכדנאצר (היא 597 לפני הספירה, השנה בה אנו עוסקים) הוגלו 3023, ולפי מלכים הוגלו עשרת אלפים.
במלכים נזכרים בהמשך 7000 גולים ועוד 1000. ושימו לב לתיאור הגולים (ציטוט):
וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל-הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת-יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת-אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת-נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת-סָרִיסָיו וְאֵת אולי (אֵילֵי) הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה. וְאֵת כָּל-אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל, גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ-בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ד 14 - 16).
ומאליה עולה השאלה: כמה הוגלו? ומתי? (שנה 7? שנה 8? האם גולי שנה 8 כוללים את גולי שנת 7?). כפי הנראה מדובר בכמה הגליות, שהובאו בצורה לא כל כך מסודרת במקורות המקראיים.
העיקר פה הוא לא כמות אלא איכות! אליטות ובעלי מקצועות מבוקשים: המלך, סריסים (פקידים ומשרתים בכירים. המילה 'סריס' מקורה באכדית, ša rēši – של הראש. כלומר המשרת הראשי. רק בתקופה הפרסית המילה קיבלה משמעות של גבר ללא אשכים), אנשי החיל (חיילים מקצועיים), חרש (אומנים), ומסגר (פועלי מתכת).
מדובר למעשה בחוט השדרה המנהיגותי והמקצועי, שהוגלה מהארץ. כך מלך בבל הרוויח פעמיים. גם צמצם את יכולת המרד של יהודה, וגם הרוויח בעלי מקצועות מבוקשים אצלו בבבל. הגולים הועברו לבבל ויושבו באזורים פוריים אמנם, אך שנשמו בגלל מלחמות אשור - בבל. כלומר בבל סבלה מתת איכלוס, והבאת גולים היה פתרון לא רע.
פה, בנקודה זו בדיוק החלה גלות בבל. גלות יהויכין היא הלבנה הראשונה או השניה ליהדות עירק. השאלה האם זו הלבנה הראשונה או השניה תלויה בתשובה לשאלה: מה קרה לגולי ישראל באשור? האם הם נטמעו (סביר להניח שחלקם לפחות), או שמרו על יחוד לאומי (ואם כן, אז מתי מעט, ככל הנראה). גלות בבל היא גלות גדולה, מפוארת, מכובדת ומרשימה לכל הדעות. גלות שהנהיגה את עם ישראל לאחר חורבן הבית השני ועד תור הזהב בספרד. אזכיר כמה יהודים בבליים מפורסמים: הלל הזקן, האמוראים שיצרו את התלמוד הבבלי כגון רב אשי, רב פפא, רבינא, ועוד. הגאונים: רב סעדיה גאון, רב שרירא גאון, רב האי גאון, מייסד הקראות ענן בן דוד, ובימנו גיא בכור, אלי יצפאן ועוד רבים וטובים.
גלות בבל חוסלה במבצע "עזרא ונחמיה" בשנים 1950 - 1952 (2547 שנות קיום יהודי בבבל באו לקצם בחטף. נבוכדנאצר לקח והאווירון החזיר). למי שרוצה להתעמק מעט בנושא, אני ממליץ בחום על ספרו של שלמה הלל 'רוח קדים', וכן על 'מפריח היונים' של אלי עמיר.
ונחזור לתנ"ך. דיכוי מרד יהויקים היה מכה קשה ליהודה אמנם, אבל הארץ ניצלה (בינתיים). עדות לחשיבות גלות יהויכין בעיני הדורות המאוחרים יש במגילת אסתר (ציטוט):
אִישׁ יְהוּדִי, הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה, מִירוּשָׁלַיִם, עִם-הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה, עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ-יְהוּדָה--אֲשֶׁר הֶגְלָה, נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל (סוף ציטוט. מגילת אסתר ב' 5 – 6).
אפשר להניח, כי דורות מאוחרים בבל, התגאו במוצאם מגלות יהויכין.
הד לכניעת יהויכין יש ב"משל שני הנשרים" שבספר יחזקאל י"ז (פסוקים 3- 5 משל ו12 נמשל)]: (ציטוט): הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם (נבוכדנאצר)... בָּא אֶל-הַלְּבָנוֹן (ירושלים), וַיִּקַּח אֶת-צַמֶּרֶת הָאָרֶז. אֵת רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו (יהויכין), קָטָף; וַיְבִיאֵהוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן (בבל)... וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ (צדקיהו), וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה-זָרַע... צַפְצָפָה שָׂמו (המליכו)ֹ... דילגתי קצת הִנֵּה-בָא מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת-מַלְכָּהּ וְאֶת-שָׂרֶיהָ, וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו, בָּבֶלָה. וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית. (סוף ציטוט. יחזקאל י"ז 3 - 12).
לאחר שיהויכין הוגלה לבבל, המליך נבוכדנאצר את מתניה דודו ושנה את שמו לצדקיהו (ציטוט): וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-מַתַּנְיָה דֹדוֹ, תַּחְתָּיו; וַיַּסֵּב אֶת-שְׁמוֹ, צִדְקִיָּהוּ. בֶּן-עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה, צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ, וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, חמיטל (חֲמוּטַל) בַּת-יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה (סוף ציטוט. מלכים ב' כ"ד 17 - 18).
בכרוניקה הבבלית סופר (ציטוט): מינה בה (בעיר יהודה = ירושלים) מלך כלבבו (סוף ציטוט).
אף בספר יחזקאל נרמז האירוע במשל 'שני הנשרים' (ציטוט): וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה-זָרַע... צַפְצָפָה שָׂמו (סוף ציטוט).
צדקיהו הוא בן יאשיהו, ואחיו (מאם) של יהואחז האנטי מצרי, שהומלך על ידי עם הארץ, וסולק על ידי פרעה נכה כזכור. זכה אותו צדיק (יאשיהו) ששלושה מבניו ישבו על כסאו (יהואחז, יהויקים וצדקיהו). אבל כשיותר מידי בנים לאותו איש הופכים למלכים באותה ארץ – יש בעיה.
קצת סדר: יאשיהו התחתן עם חמוטל בת ירמיהו מלבנה (אולי תל בורנה ליד בית גוברין), ונולדו להם יהואחז וצדקיהו. אולי עוד, אבל אלה המדווחים. בנוסף נולד לו ילד בשם אליקים, שהפך ליהויקים מזבודה, בת פדיה. סדר מלכי יהודה הוא כזה: יאשיהו, יהואחז בן חמוטל, יהויקים בן פדיה, יהויכין בן יהויקים וצדקיהו, דודו של יהויכין בן חמוטל.
הנחת היסוד הבבלית הייתה כזו: צדקיהו (אחי יהואחז כאמור) הוא פרו בבלי או לפחות אנטי מצרי. מסקנה: בגזרת יהודה (משקוף השער למצרים) צפוי שקט, ואין מה לחשוש. הרי אנשי יהודה חשו את נחת זרועה של בבל, הם לא כאלה דבילים שימרדו שוב, נכון?
לא, לא נכון.
וכמו בטרגדיה יונית, הסוף הבלתי נמנע. צדקיהו (בן 21 בעלייתו למלוכה) לא עמד בציפיות הבבליות ומרד (ציטוט): וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ, בְּמֶלֶךְ בָּבֶל (סוף ציטוט. מלכים ב'. כ"ד 20).
