בשפה העברית ישנן מילים רבות מאוד שהגיעו מיונית. חלקן נטעמו בשפה העברית, עד כי נדמה, כי הן מילים עבריות מבטן ומלידה, וחלקן שמר על מבטאן הזר.
מילים יווניות חדרו לעברית החל מהתקופה הפרסית (539 עד 333 לפה"ס) עוד בטרם הכיבוש ההלניסטי. לאחר כיבוש זה, והפיכת היונית, שפת השליטים, לשפה הבינלאומית – החלה זרימה גוברת והולכת של מילים יווניות אל העברית. פועל יוצא של שימוש גובר והולך ביונית.
בספר דניאל, בחלקו הארמי שלא רבים קוראים, למרבה הצער, בסיפור של שלושת רעי דניאל, שסירבו להשתחוות לפסל שהקים נבוכדנאצר נכתב (בתרגום לעברית) (ציטוט): וְהַכָּרוֹז קוֹרֵא בְכֹחַ: לָכֶם אוֹמְרִים – הָעַמִּים הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת. (וכך קרא הכרוז): (ה) בָּעֵת אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַקֶּרֶן, הֶחָלִיל, המשרוקית, הקתרוס, הסבכא, הפסנתר, הסימפוניה וְכָל מִינֵי הַזֶּמֶר, תִּפְּלוּ וְתִסְגְּדוּ לְצֶלֶם הַזָּהָב, אֲשֶׁר הֵקִים נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ. (ו) וּמִי שֶׁלֹּא יִפֹּל וְיִסְגֹּד, בָּהּ בַּשָּׁעָה יֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת. (סוף ציטוט דניאל ג' 4 - 7). (וְכָרוֹזָא, קָרֵא בְחָיִל: לְכוֹן אָמְרִין עַמְמַיָּא, אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא. ה בְּעִדָּנָא דִּי-תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס (קַתְרֹס) שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין, סוּמְפֹּנְיָא, וְכֹל, זְנֵי זְמָרָא--תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא, דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. ווּמַן-דִּי-לָא יִפֵּל, וְיִסְגֻּד--בַּהּ-שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא, לְגוֹא-אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא.).
בקטע זה נזכרו כמה כלי נגינה: הקרן המוכרת לנו, כסוג של שופר. משרוקית – קשור לשריקה. אולי סוג של חליל. והנה הגענו ליונית: הקתרוס הוא הקיתארה היונית. כלי פריטה בצורת נבל קטן, מה שמכונה לירה. מה שרואים בסרטים על המשתאות הרומאיים. מפה, הגיעה גם המילה 'גיטרה', אגב.
המילה סבכא תורגמה בתרגום השבעים כסמבוקא (sambuqa), כלי מיתר, כנראה נבל גדול. אם יש כאלה שפירשו את המילה מלשון 'שבכה' בעברית, כי מיתרי הנבל נראים כמו רשת.
והנה הגענו אל המילה המפתיעה: פסנתר (במקור הארמי: פסנתרין). מעניין לציין כי פסוק אחד הלאה המילה מופיעה כפסנטרין, בטי"ת, ולא בת"ו. רמז למוצאה הזר. אני מזכיר את המילה כובע, המופיעה במקרא גם כ'קובע' בקו"ף. שוב, רמז למוצאה הזר. כובע היא מילה פלישתית (והפלישתית היא סוג של יונית). המילה כובע קשורה לגליית, כזכור.
כידוע, מילים ממקור זר, יכולות להיכתב באופנים שונים. ואני מזכיר שיש דילים מטורפים לתורכיה בת"ו וכ"ף, ויש דילים מטורפים לא פחות לטורקיה בטי"ת וק"וף. ואני מזכיר את יוסף טרומפלדור (בטי"ת), שנתן את שמו לקבוצת הכדורגל האהובה עלי: ברית יוסף תרומפלדור (בת"ו). או בקיצור בית"ר. ז'בוטינסקי, מייסד תנועת בית"ר, כופף מעט את הכתיב, על מנת להזכיר את העיר ביתר, מעוזו האחרון של בר כוכבא. במו עיני ראיתי לא פעם התייחסות לביתר של בר כוכבא, כשהכתיב הוא בית"ר במרכאות. ויש סיפור, ככל הנראה אגדה אורבנית, אבל הוא יפה על ההוא, שהיה צריך להגיע לרחוב ביתר בירושלים (ללא מרכאות), כתב בוייז בית"ר (במרכאות), והגיע לקניון מלחה (השוכן ברחוב אגודת הספוט בית"ר).
כך או אחרת הפסנתר המקראי אינו הפסנתר שלנו כמובן. כנראה מדובר בסוג נבל גדול במיוחד.
המילה היונית המובהקת היא 'סימפוניה'. מילולית מדובר ב'צליל היחד'. רבי סעדיה גאון פירש את הכלי כסוג של חמת חלילים למשל. אבל אפשר שמדובר בשלב בו כל הכלים מנגנים יחדיו.
הופעת מילים יווניות בספר דניאל אינה אמורה להפתיע. מדובר בספר חיצוני לכל דבר, שנכתב עמוק מאוד בתקופה ההלניסטית, על סף מרד החשמונאים. כלומר שנת 168 לפני הספירה. בפרק עתידי, שיוקדש לספר דניאל, נרחיב בגזרות השמד של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, הנרמזות בספר, ועל תיאור המלחמות שבין בית תלמי לבית סלווקוס הנרמזות בבירור בספר דניאל.
ובטרם נעבור למילים מלשון חז"ל נזכיר מילה שכה מזוהה עם השפה היוונית, ומופיעה במקרא, ויש מחלוקת האם מקורה יוני או שמא פרסי דווקא. בספר דברי הימים נכתב, בתיאור הכנות שלמה לבנין בית המקדש (ציטוט): וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית-הָאֱלֹהִים, זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹנִים רִבּוֹ, וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים; וּבַרְזֶל, מֵאָה-אֶלֶף כִּכָּרִים (סוף ציטוט. דברי הימים א' כ"ט 7).
האדרכון הוא מטבע פרסי מזהב במשקל 8.4 גרם שנטבע, החל מימיו של דריוש הראשון, מטבע זה נזכר שוב בספר עזרא (ח' 27). וכן עוד ארבע פעמים בצורת 'דרכמון' בספר עזרא ונחמיה (עז' ב' 69, נחמיה ז' 69, 70, 71).
האדרכון או הדרכמון הוא כמובן הדרכמה היונית. שהתגלגלה גם לדירהם, שהוא המטבע של מרוקו ושל איחוד האמירויות. בספר אחד מצאתי שהמטבע נקרא בעולם ההלניסטי דרייכוס, על שמו של דריוש הראשון מלך פרס. כלומר זוהי מילה פרסית, שעברה ליונית, ומשם נפוצה הלאה. אבל חברתי ד"ר תמר עילם גינדין מההסכת המעולה 'אירניום מועשר', מצאה בספר אחר, כי מדובר במילה יונית דווקא. סחתיין על היושרה שלה.
רוב המילים היוניות נכנסו לעברית לאחר הכיבוש ההלניסטי, ובעיקר בלשון חכמים. המילה הראשונה שנציין היא מילה מקראית במשמעות אחת, שבלשון חז"ל התהפכה לחלוטין משמעותה בשל השפעת היונית. בסיפור על אלישע שעלה לבית אל נכתב (ציטוט): וַיַּעַל מִשָּׁם, בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. כד וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים (סוף ציטוט. מלכים ב' ב' 23 - 24).
הנערים לעגו לאלישע, התקלסו בו, והתוצאה ששתים דובים ביקעו 42 ילדים.
במזמור ע"ט, העוסק בחורבן ירושלים נכתב (ציטוט): הָיִינוּ חֶרְפָּה, לִשְׁכֵנֵינוּ; לַעַג וָקֶלֶס, לִסְבִיבוֹתֵינוּ. (סוף ציטוט. תהילים ע"ט 4).
אנשי יהודה היו לחרפה לשכניהם, וללעג ובוז עבור סביבתם.
כלומר לפועל לקלס במקרא (ויש עוד דוגמאות, אבל הנקודה ברורה) יש משמעות שלילית ביותר. והנה במשנה (שכתובה בלשון חכמים, כאמור. המשפט להלן מופיע גם בהגדה של פסח. בין המרור לבין 'בצאת ישראל ממצרים', אגב, אם הציטוט הזה מוכר לכם) מצאנו (ציטוט): לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ (סוף ציטוט. משנה. פסחים. י' ה').
רגע, גם פה יש לקלס, אבל ברור שלא לועגים או בזים לאלהי ישראל. אלא ההיפך, משבחים מפארים ומרוממים אותו. מה קורה פה?
ביונית המילה kalos משמעה 'טוב', והנה כי כן, הפועל לקלס קיבל את המשמעות היונית של kalos. כלומר המילה הפכה ממשהו שלילי למשהו חיובי. אז בפעם הבאה שמישהו מקלס אתכם, כדאי לברר באיזו רובד של העברית הוא עושה זאת. ברובד המקראי או ברובד החז"לי J.
יש אף הטוענים שהביטוי היוני ola kalos, שמשמעו 'הכל טוב' ביונית, העניק את ראשי התיבות לביטוי OK.
קיימת מילה מקראית נוספת, שנטענה במשמעות אחרת (אם כי לא הפוכה) בעקבות היוונית. במקרא נזכר הכרוב, כיצור שמיימי בעל זיקה לאל, ואין הכרוב המקראי אלא שור מכונף. בעקבות היונית נטענה המילה כרוב במשמעו של הירק, שבתוכו גדלים תינוקות, ואת עליו ניתן למלא באורז. מה שמכונה בערבית מלפוף. אל תבלבלו עם מלפפון (עוד מילה יונית) הקרוי בערבית חיאר. הקישוא הנזכר במקרא, הינו, ככל הנראה, המלפפון של ימנו, ואילו מה שאנו קוראים קישוא, הוא בן דוד של המלפפון, שהגיע מאמריקה,
נפנה לשלוש מילים נוספות, שעברו גיור בלשון חכמים. אחת מוכרת וידועה, ומשמשת כשם פרטי, השניה היא מילה שמופיעה רק בביטוי קפוא ודי שלילי יש להודות, ולגבי השלישית רובכם מן הסתם בטוחים (וגם אני הייתי בטוח), שזו מילה בעברית מקראית בכלל.
המילה הראשונה היא 'דורון' (צורה מוטה של דורה) - משמעה מתנה. מי ממאזיננו הקרוי דורון, שידע שהוא מתנה להוריו, ואם הוא נשוי – אז גם לאשתו. 'פאן' ביונית משמעו 'כל'. כמו הפאן ערביות של גמאל עבד-אל נאצר, שניסה להקים קהילה כלל ערבית. הקופסה המכילה את 'כל המתנות' היא תיבת פנ-דורה.
המילה השניה: כשסכום כסף, או חפצים עוברים לאוצר המלכות, ברור לכל, שמשם הם כבר לא יחזרו. אוצר המלכות נקרא ביונית 'טמיון' (temion). וכך דברים יורדים לטמיון... חבל.
ולקינוח: כולם יודעים שהחיות נכנסו לתיבת נח זוגות – זוגות. אבל כמה שלא תחפשו, לא תמצאו את המילה הזו (ציטוט): וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל... דלגתי קצת ט שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה--זָכָר וּנְקֵבָה (סוף ציטוט. בראשית ז' 7 - 9). חידשתי לכם, הא? וגם לעצמי, אגב.
מקור המילה זוג הינו המילה היונית לציון שניים שהיא zeugos. ומכאן המילה 'זוג'. קטע משיר.
יש עוד שפע בלי נדלה של מילים יווניות, ורק אציין כמה מהן, שנשמעות כמילים עבריות מקוריות: אויר, אלכסון, בסיס, דוגמה, דיוקן, חלודה, כרטיס, סימן, סנטר (גם כפול, אגב), נימוס, קוביה, המנון, פיוט, בימה (אל תבלבלו עם הבמה המקראית), דפוס, מכונה (המילה מופיעה במקרא, אבל במשמעות שונה: כָּן. לקטורת וכדומה), פרנסה, גרוטאה, טופס, קנוניה, הינומה, וילון, מלט, ספסל, אטריות, פזמון, איטליז, סימטה ועוד ועוד ועוד. וגם מילה אחרונה, מילה שדו שיח פוליטי אינו שלם בלעדיה – אידיוט.
