בתורה מופיעה הסיפור הבא (ציטוט): וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. טו
וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ. טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא. יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב, בֵּן חֲמִישִׁי. יח וַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, יִשָּׂשכָר (סו"צ. ברא' ל' 14 – 18). בספר היובלים הסיפור הזה נעדר לחלוטין, כי הוא מציג את יעקב באור שלילי. יעקב הוא דמות כנועה, סבילה, שנשיו סוחרות בו. הוא כלי לסיפוק הצרכים של נשותיו. בסולחה שבין לאה לרחל – יעקב הוא הכבש שנשחט. בלשון ימנו זה מכונה 'החפצה'. הוא חפץ ותו לא. לא ממש מחמיא לצדיק כיעקב אבינו...
סיפור לידת ילדי יעקב בתורה דומה לזה שביובלים, למעט תאריכי הלידה של כל ילד וילד. ילדי יעקב נולדו בין השנים 2122 – 2134. כולם נולדו תוך 12 שנה. וזה תבניתי להפליא. 12 בנים ב-12 שנים. לא כולל דינה, שהיא, איך נאמר זאת בעדינות? בת. וזה לא נחשב...
יעקב ברח מלבן, לבן רדף אחריו, וכך סופר (ציטוט. מתחילים בסוף דברי לבן): וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ, כִּי-נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ; לָמָּה גָנַבְתָּ, אֶת-אֱלֹהָי? לא וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן: "כִּי יָרֵאתִי--כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן-תִּגְזֹל אֶת-בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי. לב עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה--נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי, וְקַח-לָךְ". וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. לג וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה, וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא; וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה, וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. לד וְרָחֵל לָקְחָה אֶת-הַתְּרָפִים, וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל--וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת-כָּל-הָאֹהֶל, וְלֹא מָצָא. לה וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ, אַל-יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי-דֶרֶךְ נָשִׁים לִי; וַיְחַפֵּשׂ, וְלֹא מָצָא אֶת-הַתְּרָפִים (סו"צ. ברא' ל"א 30 – 35). בספר היובלים אין לסיפור זה כל זכר. סיפור זה מציג את רחל אמנו באור שלילי גם כגנבת וגם כעובדת אלילים.
בתורה סופר כך על הברית בין יעקב ללבן (ציטוט): וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה.
מו וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל, וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל-הַגָּל. מז
וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. מח וַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, גַּלְעֵד (סו"צ. ברא' ל"א 45 – 48). יש פה מדרש שם על 'גלעד' = גל (אבנים, שהוא) עד (לברית). ביובלים הסיפור דומה, אך יש תוספת מעניינית (ציטוט): ויעש שם גל גדול לעדות. על כן קרא שם המקום ההוא גלעד כגל הזה. (ט) אולם לראשונה קראו לארץ הגלעד ארץ רפאים, כי ארץ רפאים היא. ודורות רפאים ענקים, עשר באמה ותשע באמה ושמונה באמה עד שבע באמה גבהם. (י) ומושבותיהם מארץ בני עמון עד הר חרמון, ובית מלכותם קרניים ועשתרות ואדרעי ומישור ובעון. (יא) וישמידם ה' מפני רוע מעשיהם, כי עושי רע היו, וישבו האמורים תחתיהם רעים וחטאים. ואין כיום עם - השלים כל חטאיהם, ואין להם אורך ימים על הארץ (סו"צ. כ"ט 8 - 11). כל המכיר את התורה, חש מיד כי הרחבה זו הושפעה מהכתוב בספר דברים (ציטוט): הָאֵמִים לְפָנִים, יָשְׁבוּ בָהּ--עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים. יא רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם, כָּעֲנָקִים; וְהַמֹּאָבִים, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים... דלגתי קצת כ אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב, אַף-הִוא: רְפָאִים יָשְׁבוּ-בָהּ, לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים, יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. כא עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים; וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם (סו"צ דב' ב' 10 – 21). כלומר כבר בימי האבות היו שם אנשים מפחידים. כשבני ישראל הגיעו לשם לאחר יציאת מצרים – זה אינו דבר מה חדש, אלא משהו שכבר יעקב נתקל בו. לפיכך אין מה להתרגש מהם.
בתורה סופר על פגישת יעקב ועשו כך (ציטוט): וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם... דלגתי קצת ז וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ... דלגתי קצת יד וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא; וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה--לְעֵשָׂו אָחִיו. טו עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, ... דלגתי על שאר רשימת החיות. יז וַיִּתֵּן, בְּיַד-עֲבָדָיו, עֵדֶר עֵדֶר, לְבַדּוֹ; וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו, עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ, בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. יח וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן, לֵאמֹר: כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי, וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר, לְמִי-אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ, וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. יט וְאָמַרְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב--מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו; וְהִנֵּה גַם-הוּא, אַחֲרֵינוּ.... דלגתי שוב כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי... (דילוג לפרק ל"ג) ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ... שוב דלגתי טז וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה (סו"צ. ברא' ל"ב 4 – ל"ג 16). כל הסיפור הארוך הזה מתמצה בספר היובלים בקטע קצר (ציטוט): ויעקב שב ארץ הגלעד (יג) ויעבור את יבוק בחודש התשיעי באחד עשר בו. וביום ההוא בא אליו עשו אחיו, ויעשו שלום. וילך מאתו ארצה שעיר (סו"צ כ"ט 12 - 13). כל ההכנות למפגש עם עשו, החשש של יעקב, המתנות הרבות, הכינוי 'עבד' בפי יעקב כלפי עשו (יעקב קנה את הבכורה, וגנב את הברכה – אבל ביחסים עם אחיו הוא הזוטר...), המאבק באיש / מלאך, הפגישה הנרגשת עם עשו – כל אלה נעדרים מספר היובלים. ואין תמה בדבר. הרי לא יעלה על הדעת (של בעל היובלים לפחות) שיעקב הצדיק היה נחות מעשו הרשע (ספר היובלים נכתב לאחר חורבן בית ראשון, עת היחס לאדומים הפך שלילי במיוחד), לא מתקבל על הדעת שיעקב הבכור (לכאורה) קרא לעצמו 'עבד' מול עשו. לא יתכן שיעקב נתן מתנות לעשו. זה לא הגיוני שיעקב בכה בגלל עשו. אבל הכי בלתי אפשרי הוא, שבן אנוש, צדיק ככל שיהיה, נאבק עם מלאך וניצח אותו! מה עושים? משמיטים... שומרים על כבוד יעקב וכבוד היצור האלהי. אולם כפיצוי ישנו סיפור, שאינו בתורה, המאיר את יעקב באור חיובי ואת עשו באור שלילי (ציטוט): ובשנת אחת לשבוע החמישי ביובל הזה עבר את הירדן וישב בעבר הירדן לרעות את צאנו מארץ הגלעד עד בית שאן ועד דותן ועד עקרבים. (טו) וישלח לאביו ליצחק מכל אשר לו: בגד ואוכל ובשר ומשקה חלב ושמן וגבינה ומתמרי הבקעה. (טז) ולאמו לרבקה ישלח ארבע פעמים בשנה, בין עתות הירחים, בין החריש והקציר, בין הסתו והיורה, בין החורף והאביב אל מגדל אברהם (יז) כי יצחק שב מבאר שבע, ויעל אל מגדל אברהם אביו וישב שם נפרד מעשו בנו. (יח) כי בימי לכת יעקב פדנה ארם, לקח לו עשו את מחלת בת ישמעאל, ויאסוף כל עדרי אביו ונשיו, ויעל וישב בהר שעיר, ויעזוב את יצחק אביו בבאר שבע לבדו (יט) ויעל יצחק מבאר שבע וישב במגדל אברהם אביו בהר חברון. (כ) ושמה ישלח יעקב כל אשר ישלח לאביו ולאמו מעת לעת כל מחסורם, ויברכו את יעקב בכל לבם ובכל נפשם. (סו"צ. כ"ט 14 - 20). יעקב מתואר כבן אוהב ודואג לאביו ולאמו. בן השולח מתנות להוריו באופן תדיר. אך בתורה תואר מפגש יעקב עם יצחק לאחר סיפור אונס דינה ומות רחל. כלומר חלף זמן רב למדי מאז חזרתו ארצה. ככתוב: וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע--הִוא חֶבְרוֹן, אֲשֶׁר-גָּר-שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק. (ברא' ל"ה 27). אין זכר לקשר בין יעקב לרבקה, ואין זכר לכך שיעקב תמך כלכלית בהוריו. אין גם זכר לכך, שעשו לקח את הצאן של יצחק ונטש את הוריו לאנחות. הסיפור ביובלים מצייר את יעקב כבן הגון, הדואג להוריו לעת זקנתם. מעין פיצוי על השנים אשר בהן הוא היה בחו"ל. עשו לעומתו מתואר כבן רע וקר לב, הדואג לעצמו בלבד ומפקיר את הוריו.
בתורה מופיע הסיפור הבא (ציטוט): וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב, לִרְאוֹת, בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי--נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ. ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב, אֶת-הַנַּעֲרָ, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָ. ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם, אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה. ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה; וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב, עַד-בֹּאָם. (סו"צ. ברא' ל"ד 1 – 5). טיול תמים הפך לאונס. נקודת המפנה בעלילה: האנס רוצה להתחתן עם הנאנסת מרצונו החופשי. חוק האונס בספר דברים קובע במפורש (ציטוט): כִּי-יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ. כט וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ--לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל-יָמָיו (סו"צ. דב' כ"ב 28 – 29). כלומר אדם האונס אשה (פנויה) חייב להתחתן עמה, ואין אפשרות לגרשה. ונמשיך בסיפור דינה (ציטוט): וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד: כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה. ח וַיְדַבֵּר חֲמוֹר, אִתָּם לֵאמֹר: שְׁכֶם בְּנִי, חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם- תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ, לְאִשָּׁה. ט וְהִתְחַתְּנוּ, אֹתָנוּ:
בְּנֹתֵיכֶם, תִּתְּנוּ-לָנוּ, וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ, תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ, תֵּשֵׁבוּ; וְהָאָרֶץ, תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם--שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ, וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. (סו"צ. ברא' ל"ד 7 – 10). הצעת חמור יכולה לסדר את הענין. דינה אמנם נאנסה, אך הוא רוצה להתחתן עמה, ויותר מכך, הוא הציע למשפחת יעקב להצטרף לאנשי שכם באמצעות נישואים. בני יעקב הסכימו בתנאי אחד (ציטוט): וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו, בְּמִרְמָה--וַיְדַבֵּרוּ: אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם, לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה--לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה: כִּי-חֶרְפָּה הִוא, לָנוּ. טו אַךְ-בְּזֹאת, נֵאוֹת לָכֶם: אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר. טז וְנָתַנּוּ אֶת-בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת-בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ; וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם, וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. יז וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל--וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ. דלגתי על הקטע אשר בו שכם וחמור קיבלו את התנאים ושכנעו את אנשי שכם לעשות בהתאם למבוקש. סו"צ. ברא' ל"ד 13 – 16). לבני יעקב היה תנאי פשוט. רוצים חתונה, איחוד חמולות וכל השאר – בשמחה. רק אם תמולו את בשר עורלתכם. אחרת שלום ולא להתראות. הסוף ידוע (ציטוט): וַיִּשְׁמְעוּ אֶל-חֲמוֹר וְאֶל-שְׁכֶם בְּנוֹ, כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ; וַיִּמֹּלוּ, כָּל-זָכָר--כָּל-יֹצְאֵי, שַׁעַר עִירוֹ. כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ. כז בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר--אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם.... דלגתי קצת וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. לא וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ? (סו"צ. ברא' ל"ד 24 - 30). רעיון המילה היה רק התרגיל באמצעותו בני יעקב נקמו את נקמת אחותם. יעקב המבועת מהמעשה נזף בבניו, שהשיבו בפשטות: 'אחותנו לא זונה'. בספר היובלים הסיפור מסופר בקצרה, אבל השלכותיו נידונות באריכות (ציטוט): ובשנה אחת לשבוע השישי עלה שלם אשר מקדם לשכם, בשלום בחודש הרביעי. (ב) ושם חטפו את דינה בת יעקב אל בית שכם בן חמור החיוי נשיא הארץ, וישכב אותה ויטמאה. חשוב ויטמאה כן? והיא נערה קטנה בת שתים עשרה שנה (ג) וידרשנה מאת אביה ומאת אחיה כי תינתן לו לאשה. ויחר יעקב ובניו באנשי שכם כי טימאו את דינה אחותם, וידברו עמהם בערמה ובמרמה. (ד) ויבוא שמעון ולוי פתאום, ויעשו משפט על כל אנשי שכם, ויהרגו כל זכר אשר מצאו בה, ולא השאירו בה אף אחד. כולם הרגו במכאובים, כי טמאו את דינה אחותם. (סו"צ. ל' 1 - 4). הגרסה בספר היובלים מרוככת ומעודנת יותר מאשר זו שבספר בראשית. בתורה דינה טיילה, ולכאורה הגיעה מרצונה החופשי לשכם. רש"י (בעקבות חז"ל) התייחס לנקודה זו בפירושו לתוארה של דינה 'בת לאה' (ציטוט): בת לאה - ולא בת יעקב?! מדוע כל בני יעקב נקראו על שם אביהם, ואילו דינה בלבד נקראה על שם אמה? ונמשיך אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר (בפרק ל' 16) ותצא לאה לקראתו (סו"צ). לכאורה: דינה שיצאה היא יצאנית. ממש כמו אמה לאה. וסליחה על הבוטות: זונה בת זונה. בספר היובלים לעומת זאת מודגש כי היא נחטפה, וצוין גילה: 12. כלומר מדובר בילדה תמימה (בניגוד לרושם שאולי נוצר בספר בראשית). במדרש חז"לי אחר גילה של דינה עומד על שמונה שנים וחצי בלבד. כלומר הרצון לנקות אותה מאשמה לא היה נחלת ספר היובלים בלבד. בעוד שבתורה נזכר רק שכם בן חמור. ביובלים נזכרו אנשי שכם. הלוא אם שכם חטא לבדו, במה אשמים אנשי שכם שנרצחו? לכן לפי היובלים כל אנשי שכם היו שותפים. על כן עונשם היה כדין וכראוי. מידה כנגד מידה. בתורה פירטו את התחבולה לפיה המילה הייתה מעשה רמיה לצורך נקמה. ביובלים רק ציינו שזה היה בערמה. ללא פירוט נוסף. דבר זה ברור מאליו. בעל היובלים לא קיבל את הרעיון שהמילה, הסמל הקדוש לברית בין ישראל לאלהיו, משמשת כתחבולה המובילה לטבח. ספר היובלים רק רמז למילה, בציינו שכולם נהרגו במכאובים. ניסוח דו משמעי היכול להתפרש כמוות כואב. פה תם הסיפור. אבל החוק התקדימי רק החל. סיפור זה שימש את בעל היובלים כבקעה להתגדר בה, בנוגע לנישואי תערובת. בימי עזרא ונחמיה התחולל בארץ מאבק איתנים בנושא נישואי התערובת. האם ניתן או לא ניתן להתחתן עם העמים מסביב (כמקובל בימי בית ראשון)? לא אלאה אתכם בפרטי הויכוח, רק אציין שהגישה המצמצמת ניצחה. יהודי יכול להתחתן רק עם יהודיה. ויהודיה יכולה להתחתן רק עם יהודי. כל נישואים בין יהודי לגוי – הם חסרי תוקף. (ציטוט): וכן לא ייעשו מעתה ועד עולם לטמא בת ישראל. כי בשמים הוקם עליהם משפט להכרית בחרב את כל אנשי שכם, כי עשו נבלה בישראל. (ו) ויתנם ה' ביד בני יעקב להכריתם בחרב, ולעשות בהם שפטים. ולבל יהיה כזאת בישראל לטמא בתולת ישראל. (ז) ואיש כי יהיה מישראל אשר יבקש לתת את בתו או אחותו לכל איש אשר מזרע הגוים, מות ימות, ובאבן ירגמוהו, כי עשה חטא ונבלה בישראל. ואת האשה ישרפו באש, כי טימאה את שם בית אביה ונכרתה מישראל. (ח) ולא תמצא זנות וטומאה בישראל כל דורות הארץ, כי קדוש ישראל לה'. וכל המטמא אותו, מות ימות ובאבן ירגמוהו. (ט) כי כן הוחק ונכתב בלוחות השמים על כל זרע ישראל המטמא, מות ימות ובאבן ירגמוהו. (י) ואין לחוק הזה קץ הימים ואין סליחה, ואין כל כפרה, כי אם יכרת האיש אשר טימא את בתו מבין כל ישראל. כי מזרעו נתן למולך ויחטא לטמאו (סו"צ. ל' 5 - 10). ספר היובלים מחמיר מאוד בנוגע ליחסי מין ונישואים בין בנות ישראל לגויים. העונש הוא מות! לפי היובלים יחסי מין בין יהודי לגויה הוא מתן זרע למולך. דבר זה מתייחס ישירות לחוק בספר ויקרא. ככתוב: וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן, לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ (ויק י"ח 21). רוב הפרשנים סבורים, לפי פשוטו של מקרא, כי מדובר בהקרבת ילדים. כלומר אין להקריב את הילדים למולך. אולם היו כאלה, שהתקשו לקבל את הרעיון שמדובר בהקרבת ילדים, אלא ניסו לרכך מעט, ופירשו זאת כעבודה זרה. כך בתלמוד (ציטוט): האומר (כלומר המתרגם את הפסוק) וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן, לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ (כ-) לא תתן לאעברא בארמיותא (לא תעבר נוכריה) משתיקין אותו בנזיפה (סו"צ. מגילה כה ע"א). לפי הציטוט הזה מי שמפרש את ההעברה למולך כעיבור נכריה – יש להשתיק אותו כי הוא חוטא לכוונת המקרא. ספר היובלים הוא אחד המקורות הקדומים לתפיסה שיחסי מין עם גויים הם מתן זרע למולך. אמנם פה הגבר הוא גוי, אך העקרון תקף גם לנשים. תחולת החוק היא נצחית, ולעבירה אין מחילה. ככתוב: ואין לחוק הזה קץ הימים ואין סליחה, ואין כל כפרה. בהמשך הפרק יש הטפה של מלאך הפנים למשה נגד נישואי התערובת, והצדקת מעשי בני יעקב. ההצדקה הרבה מעידה כאלף עדים, שהיו כאלה שלא היה להם נוח עם הסיפור. שכם חטא לבדו וכולם נרצחו. בעיה. סוף הפרק ביובלים "סוגר" במרכאות את העלילה (ציטוט) ביום הרוג בני יעקב את שכם עלה להם ספר השמיימה כי עשו צדק ויושר ונקמה בחוטאים ויכתב לברכה. (כד) ויוציאו את דינה אחותם מבית שכם. ויבוזו את כל אשר בשכם, צאנם ובקרם וחמוריהם וכל עדריהם וכל כליהם, ויביאו את הכל אל יעקב אביהם. (כה) וידבר אתם על אודות העיר אשר הרגו, כי ירא את יושבי הארץ הכנענים והפריזים. (כו) ותהי חיתת אלוהים על כל הערים אשר מסביב לשכם, ולא קמו לרדוף אחרי בני יעקב כי פחד נפל עליהם. (סו"צ. ל' 23 - 26). בסיפור בתורה קודם בזזו ורק אז הוציאו את דינה. ביובלים שדרגו את היחס של האחים אל דינה. הם דאגו קודם לאחותם ורק אחרי זה נפנו לבזוז את העיר. יפה מצידם. סיום הפרק ביובלים מתייחס ישירות לפסוק מהפרק הבא בבראשית (ציטוט): וַיִּסָּעוּ; וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים, עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב (סו"צ. ברא' ל"ה 5).
בתורה נזכר סיפור הטמנת אלהי הנכר לאחר העליה לבית אל (ציטוט): וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ, וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ: הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר, אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה, בֵּית-אֵל; וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ, לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. ד וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב, אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת-הַנְּזָמִים, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב, תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם (סו"צ. ברא' ל"ה 2 - 4). בספר היובלים, סיפור זה מופיע גם כן לאחר סיפור דינה (ציטוט): ויהי בראש החודש וידבר יעקב אל כל אנשי ביתו לאמור, היטהרו והחליפו שמלותיכם. ונקומה ונעלה בית אל במקום אשר נדרתי בברחתי מפני עשו אחי, כי היה ה' עימדי וישיבני אל הארץ הזאת בשלום. והסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם (ב) ויקרעו את אלוהי הנכר ואשר באוזניהם ועל צואריהם והאלילים אשר גנבה רחל מבית לבן אביה. ותתן את הכל ליעקב, וישרפם ויתצם וישחיתם, ויטמנם תחת האלה אשר בארץ שכם. (סו"צ. ל"א 1 – 2). בספר היובלים יש פירוט של האלילים: באוזניים בצוואר, והתרפים. כלומר בית יעקב היו עובדי אלילים מסורים בלב ובנפש. ענין האוזניים נקשר ישירות לחטא העגל (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. ג וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. (סו"צ. שמ' ל"ב 2 – 3). לא ברור מה מצא בעל היובלים צורך 'ללכלך' במרכאות על משפחת יעקב.
בתורה, מות יצחק מופיע לאחר לידת בנימין (סוף פרק ל"ה בספר בראשית). סיפור עובדתי, יבש, טכני כמעט. ביובלים לעומת זאת יש סיפור שלם על הפרידה של יעקב מיצחק ורבקה (ציטוט): ויעל (יעקב הכוונה) בראש החודש השביעי בית אל ויבן מזבח במקום אשר לן שם, ויקם מצבה. וישלח אל יצחק אביו לבוא אליו אל זבחו, ולרבקה אמו. (ד) ויאמר יצחק, יבוא נא בני יעקב ואראנו בטרם אמות. (ה) וילך יעקב אל יצחק אביו ואל רבקה אמו אל בית אברהם אביו, ושנים מבניו לקח איתו, לוי ויהודה, ויבוא אל אביו יצחק ואל אמו רבקה. (ו) ותצא רבקה מן המגדל אל שער המגדל לנשק ליעקב ולחבקו, כי חייתה רוחה בשמעה הנה בנך יעקב בא. ותישק לו. (ז) ותרא את שני בניו, ותכירם, ותאמר אליו אלה הם בניך בני. ותחבקם ותישק להם ותברכם לאמור "בכם יכבד זרע אברהם ואתם תהיו לברכה בארץ" (סו"צ. ל"א 3 – 7). יצחק עומד למות. זה מעט משונה, כי חלפו מעל 20 שנה מאז גניבת הברכה, שגם אז יצחק עמד למות. הבעיה הזו קיימת גם במקרא אגב. בקשת יצחק היא: לראות את יעקב בטרם מותו. לא ברור מדוע יעקב מלכתחילה לא גר ליד הוריו? מה עוד שעל רבקה נכתב: חייתה רוחה בשמעה הנה בנך יעקב בא. בתורה לא נזכר שום מפגש בין רבקה ליעקב. נראה שבעל היובלים לא קבל את הרעיון שרבקה מתה בטרם יעקב חזר ארצה. אז הוא ארגן ביניהם מפגש. יעקב לקח שניים מבניו: לוי ויהודה. אלו הבנים אשר מהם ייצאו משה, אהרון הכהן, ודוד. כלומר כהונה ומלוכה. לפי המקרא יהודה ולוי (השבטים הכוונה) הגיעו למעמדם במהלך ההיסטוריה בשל נסיבות שונות. לפי היובלים זה התחיל כבר עם יעקב אבינו שייעד אותם לגדולה. הנהגת העם הכפולה: מלך וכהן, החלה כבר בימי יעקב אבינו. מוסד המלוכה ומוסד הכהונה נוסדו למעשה כבר בימי האבות, לכאורה. רק מוסד אחד, בלתי תלוי במוצא, לא נוסד אז: הנבואה. רבקה ראתה אותם, זיהתה אותם כבניו, כלומר היא זיהתה שיעלו לגדולה, וברכה אותם. ברכה מרבקה זה חביב, אבל צריך ברכה מיצחק. הוא האב, בואו לא נשכח זאת (ציטוט): ויבוא יעקב אל יצחק אביו אל חדרו אשר בו ישכב, ושני בניו עימו. ויקח את ידי אביו, וישתחו וישק לו, ויִתַלֶה יצחק על צוארי יעקב בנו ויבך על צואריו. (ט) ויחלוף הצל מעיני יצחק, וירא את שני בני יעקב לוי ויהודה, ויאמר: הבניך הם אלה בני? כי ידמו לך. (י) ויאמר אליו כי באמת בניו הם. ובאמת ראית כי באמת בני הם. (יא) ויקרבו אליו ויפן וישק להם ויחבקם כולם יחדו. (יב) וירד רוח הנבואה בפיו, ויקח את לוי ביד ימינו, ואת יהודה בשמאלו. (יג) ויפן אל לוי ויחל לברכו ראשונה. ויאמר אליו... (סו"צ. ל"א 8 - 13). קטע זה הושפע ישירות מהכתוב בתורה על יעקב, יוסף ובניו (ציטוט): וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ--אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם. ב וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה... דלגתי קצת וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה. ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל-אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם... דילוג נוסף יג וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו. יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר... (סו"צ. ברא' מ"ח 1 - 14). ביובלים נשמר הסדר הנכון. הגדול זוכה ליד ימין, והצעיר זוכה ליד שמאל. על יצחק נאמר: וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת (ברא' כ"ז 1). וזה היה לפני עשרים שנה. זה שהוא חי עוד 20 שנה אחרי שנטה למות – ניתן לקבל. אבל זה שראייתו השתפרה פלאים ולא התדרדרה – זו בעיה. אז ביובלים מסבירים כיצד הוא הצליח לראות את בני יעקב: ויחלוף הצל מעיני יצחק. היה צל, אולי בעיה בקרקט – וזה הסתדר באופן כלשהו. הברכה ללוי כוללת את יעודו כמשרת בקודש. ואילו הברכה ליהודה כוללת את הנהגת עם ישראל. הברכות נכתבו בדיעבד, על מנת להצדיק מצב קיים או רצוי. לאחר מכן נכתב בספר היובלים (ציטוט): ויפן (יצחק הכוונה) וישק לו ויחבקהו וישמח מאוד, כי ראה את בני יעקב בנו בצדק. (כב) ויצא מבין רגליו, ויפול וישתחו לו ויברכם. וינח שם אצל יצחק אביו בלילה ההוא, ויאכלו וישתו בשמחה (כג) וישם את שני בני יעקב אחד מימינו ואחד משמאלו, ותחשב לו לצדקה. (כד) ויספר יעקב הכל לאביו בלילה את אשר עשה ה' עמו חסד גדול, ואשר הצליח כל דרכיו ויצילהו מכל רע. (כה) ויברך יצחק את אלוהי אביו אברהם אשר לא עזב חסדו ואמיתו מבן עבדו יצחק. (כו) ויהי בבוקר ויספר יעקב ליצחק אביו את הנדר אשר נדר לה', והמראה אשר ראה, ואשר בנה מזבח והכל נכון לקרבן להקריב לפני ה' כאשר נדר, וכי בא לשאתו על חמור. (כז) ויאמר יצחק אל יעקב בנו: "לא אוכל לבוא עמך כי זקנתי ולא אוכל עבור בדרך. לך בני בשלום, כי בן חמש ושישים ומאה שנים אנוכי היום, ולא אוכל לנסוע. הושב את אמך ותלך איתך... דלגתי קצת (ל) ויאמר אל רבקה: לכי את עם יעקב בנך. ותלך רבקה עם יעקב ועמה דבורה ויבואו בית אל. (לא) ויזכור יעקב את הברכה אשר ברכו אביו ושני בניו לוי ויהודה, וישמח ויברך את אלוהי אבותיו אברהם ויצחק ויאמר: (לב) עתה ידעתי כי תקוות עולם לי ולבני לפני אלוהי כל, וככה הוחק על אודות שניהם וייכתב להם כעדות עולם בלוחות השמים כאשר ברכם יצחק (סו"צ. ל"א 21 - 32). יעקב סיפר לאביו את כל הקורות אותו, ובסופו של דבר שידל את אביו לבוא עמו. יצחק טען שהוא זקן מידי, ושלח את רבקה. עם רבקה באה דבורה. אזכור דבורה מסביר פסוק מוזר מעט במקרא. ככתוב: וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן (ברא' ל"ה 8). אז פה יש הסבר מהיכן דבורה צצה יש מאין בתורה.
בתורה היו אלה בני שבט לוי, שעזרו למשה להרוג את החוטאים לאחר חטא העגל. לאחר כשלון המרד של קורח (הדתי), דתן ואבירם (הפוליטי) (נשרפו / נבלעו באדמה) נערך ניסוי (ציטוט. אני אקרא בדילוגים): וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל-נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם--שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת: אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּהוּ. יח וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּה לֵוִי... יט וְהִנַּחְתָּם, בְּאֹהֶל מוֹעֵד--לִפְנֵי, הָעֵדוּת... כ וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר-בּוֹ--מַטֵּהוּ יִפְרָח... כב וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֹּת, לִפְנֵי יְהוָה, בְּאֹהֶל, הָעֵדֻת. כג וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. כד וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהוָה, אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ, אִישׁ מַטֵּהוּ. (סו"צ. במד' י"ז 16 – 24). בהמשך נכתב: וַאֲנִי, הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים, לַיהוָה, לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (במ' י"ח 6). כלומר לפי התורה, שבט לוי נבחר לאור אירועים במהלך הנדודים במדבר. בספר היובלים, לא קיבלו את הגישה האקראית משהו הזו, וכבר בברכת יצחק - לוי נועד לכהונה. ויעקב מימש (ציטוט): וילן בלילה ההוא בבית אל, ויחלום לוי והנה מינוהו ויושיבוהו לכהן לאל עליון. אותו ואת בניו עד עולם. וייקץ משנתו ויברך את ה'. (ב) וישכם יעקב בבוקר בארבעה עשר לחודש ההוא, ויעשר מכל אשר בא עמו מאדם ועד בהמה, ומן הזהב ועד הכלים והבגדים ויעשר הכל (סו"צ. ל"ב 1 – 2). לאחר חזרת יעקב ארצה חלם לוי בן יעקב חלום על כהונת עולם. יעקב התעורר והעלה מעשר לה'. המעשר הוא קיום הבטחה שניתנה בעת המסע לחרן (ציטוט): וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.
כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ (סו"צ. ברא' כ"ח 20 – 22 ובנוסח דומה ביובלים כ"ז 27). בואו נמשיך בספר היובלים (ציטוט בדילוגים): ויהי בימים ההם הרתה רחל את בנימין בנה, ויספור יעקב את בניו ממנו ומעלה, ויפול לוי בגורל ה', וילבישהו אביו בגדי כהונה וימלא את ידיו. (ד) ובחמישה עשר לחודש הזה העלה על המזבח פרים בני בקר ארבעה עשר... לאישה על המזבח ריח ניחוח לה' אלהים... ככה יעשה כל בוקר שבעת ימים (ז) ויאכלו שם הוא וכל בניו ואנשיו בשמחה שבעת ימים. ויברכו ויהללו את ה' אשר הצילו מכל תלאותיו ואשר הקים לו את נדרו. (ח) ויעשר את כל הבהמה הטהורה ויעש עולה, ואת הבהמה הטמאה נתן ללוי בנו, ויתן לו את נפשות האדם. (ט) ויכהן לוי בבית אל לפני יעקב אביהו מעשרת אחיו, ויהי שם לכהן. ויתן לו יעקב את נדרו, ככה יעשר שנית מעשר לה', ויקדשהו ויהי קודש לו (י) ועל כן צווה בלוחות השמים לחוק לעשר מעשר שני לאכול לפני ה' במקום אשר יבחר לשכן שמו שם שנה בשנה. ולחוק הזה אין קץ הימים עד עולם. ... (סו"צ. ל"ב 3 - 10). לפי ספר היובלים בחירת לוי לכהן קרתה כבר בבית אל, עוד לפני הירידה למצרים! בעל היובלים המגלה דאגה רבה לכהונה ומוסדותיה, עיגן את בחירת האב הקדמון (לוי) באביו (יעקב) ובאבי אביו (יצחק). בנוסף, הוא עיגן את 'מעשר שני' כבר במעשי יעקב. בספר במדבר נכתב: וְלִבְנֵי לֵוִי, הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים, אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד... כד כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה, נָתַתִּי לַלְוִיִּם, לְנַחֲלָה; עַל- כֵּן,
אָמַרְתִּי לָהֶם, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה (סו"צ. במ' י"ח 21 – 24). לפי פשוטו של מקרא העם צריך להפריש מעשר מהתבואה עבור הלויים, כשכר עבודתם את האל. את המעשר הזה אוכלים הלויים (לאחר שהם מפרישים ממנו מעשר מן המעשר לכהנים). בספר דברים נכתב (ציטוט): עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, שָׁנָה שָׁנָה.
כג וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ (סו"צ. דב' י"ד 22 – 23). יש פה אי התאמה. את המעשר הזה צריך לאכול האיכר, ולא הלוי. אז למי מעלים מעשר? ללויים או לעצמנו? (לא נכנס לדיון הסבוך אבל בתקציר: מדובר במקור P ובמקור D). חז"ל פתרו את הבעיה בכך שיש מעשר ראשון ומעשר שני... (כבר הגענו ל19% וזה לפני מסי המלך). ספר היובלים נקט בגישה דומה (כלומר חז"ל הם אלו שנקטו בגישת היובלים). בעל היובלים קבע שהמעשר השני נקבע כבר על ידי יעקב, וזהו החוק המחייב.
