Skip to content

צלה של רומא. א -קריאה

האזנה

בסדרת פרקים מדלגת זו (כלומר הפרקים לא יגיעו ברצף, אלא לסירוגין) נעסוק במדינה החשמונאית. כמו שאתם מבינים המדינה החשמונאית לא צמחה יש מאין בחלל הריק. לא ניתן להבין את המדינה החשמונאית ללא הבנת האירועים והתהליכים של התקופה ההלניסטית. המונח 'התקופה ההלניסטית' מציין שיש פה שלב חדש בתולדות הארץ. ארץ ישראל, בשר מבשרו של המזרח הקדום, הפכה לחלק מהעולם המערבי למשך קרוב ל-1000 שנה. העולם המזרחי הישן והמוכר התחלף בעולם מערבי חדש, מבריק, נוצץ וּמְאיים. המונח 'הלניזם' נגזר מהשם בו היונים קראו לעצמם: הלנים. יון קרויה ביונית ellas. במזרח ישבו השבטים האיונים ובמערב ישבו השבטים הגרקים. אז אלה ממזרח קוראים לארץ יון, ואלה ממערב קוראים לה גריק. היום נתחיל לדבר על התקופה ההלניסטית. תקופה שנמשכה פחות ממאתים שנה (יחד עם המדינה החשמונאית, התקופה הרומית והביזנטית – נגיע ל-1000 שנים). ככל שהתקופה הזו היא קצרצרה ביחס לקורות הארץ הזו, השפעתה המכרעת ממשיכה עד ימינו אנו. המאבק בין הזרמים, התנועות והרעיונות בעם ישראל השפיע השפעה מכרעת על עם ישראל. המעבר מ'דת ישראל' (של ימי בית ראשון) ליהדות (של ימי בית שני) הושלם בִּתְקופה זו. היהדות בת זמננו היא צאצאית ישירה של המפגש עם התרבות ההלניסטית. מפגש שהיה סוער ואלים מצד אחד, אבל גם ממריץ וּמַפְרה מצד שני. גם בִּתְקופה זו הייתה ארץ ישראל, כרגיל, זירת התגוששות בין שתי מעצמות. המעצמה הסלווקית (סוריה) מצפון והמעצמה התלמית מדרום (מצרים). בהמשך נרחיב מעט על המעצמות הללו. חמש (!) מלחמות התחוללו על השליטה בארץ תוך מאה שנה בערך, כאשר בסופו של דבר עברה הארץ לשלטון בית סלווקוס לְכַמָּה עשרות שנים - עד הקמת המדינה החשמונאית.

השאלה היא כיצד עברה הארץ מתחום השליטה הפרסי אל זה ההלניסטי. מה קרה לצאצאי כורש ואחשוורוש, שכך נסוגו מארץ ישראל, הצומת הכה חשוב באימפריה? בשתי מילים 'אלכסנדר מוקדון'. הררי מילים, סרטים ואפילו פרקים בהסכתים נכתבו על אלכסנדר. ואין בכוונתי להרחיב. רק אסקור בִּזְריזות לטובת אלו שמכירים את החומר אבל אולי קצת שכחו.

פיליפוס השני מלך מקדוניה שתום העין (מלך בין השנים 359 עד 336 לפה"ס) שאף להשיג הגמוניה צבאית ביון. בִּקְרב כירונאה (cairwveia) בשנת (338 לפה"ס) הוא הכריע את הקואליציה היונית, בראשות הערים תבי ואתונה, שהתייצבה נגדו. פיליפוס שלט עתה באופן ישיר או עקיף בכל יון. הבעיה היא, שהשתלטות פילפוס על יון, הביאה אותו לסכסוך ישיר עם האימפריה הפרסית. עכשיו היה להם גבול משותף. בשנת 386 לפה"ס נחתם חוזה שלום שסיים את אחת המלחמות שהיונים נהגו לערוך בינם לבין עצמם. ההסכם הזה הקרוי 'שלום המלך' (כי ארתחשסתא השני מלך פרס היה אחד הצדדים להסכם). לפי ההסכם היה לפרס 'מעמד מיוחד' ביחס ליון. כלומר אנשי יון היו צריכים להביא בחשבון את האינטרסים הפרסיים. מובן שהשתלטות גורם חיצוני על יון השפיעה על האינטרסים הפרסים. פיליפוס הבין שעכשיו הוא בליגה של הגדולים, והחל בהכנות לְכִיבּוּש הנציבויות המערביות של פרס במערב תורכיה של ימינו. נציבויות בהן ישבו בעיקר יונים. הם ישבו שם עד הסכם השלום היוני – תורכי מ-1923, שאז היונים שישבו שם אלפי שנים עברו מערבה, ותורכים ביון עברו מזרחה. חילופי אוכלוסין ששמו קץ למלחמה בין המדינות. שמו קץ למלחמה אך לא לאיבה הקיימת כך או אחרת עד ימינו אנו. למרבה צערו של פיליפוס הוא נרצח בשנת 336 לפה"ס, והוחלף על ידי בנו אלכסנדר (פירוש שמו: מגן האנשים). פיליפוס ראה במלחמה עם פרס את שיא שאיפותיו. אלכסנדר ראה במלחמה עם פרס רק את נקודת ההתחלה. אלכסנדר קיבל השראה מִ'מַּסע הרבבה'. מסע של 10000 שכירי חרב יונים בלב האימפריה הפרסית. ואני מזכיר את פרק 28 על מסע הרבבה. המסקנה של אלכסנדר הייתה חדה וּבְרוּרָה: צבא קטן, חכם ונחוש – יכול לגבור על הצבא הגדול מאוד אך ההטרוגני מאוד של הפרסים. תוך 14 שנים שינה אלכסנדר את העולם יותר מכל אחד לפניו (ואחריו). לא נעסוק בִּקְרבות אלכסנדר, כי את זה עשו כבר לפנינו, וּבְצוּרה ממש טובה. רק אזכיר שאלכסנדר נרמז בבירור במקרא בספר דניאל. בסדרה של רן לוי על אלכסנדר הגדול הייתה לי פינה בנושא.

אלכסנדר מת בגיל 33 בִּשְנת 323 לפה"ס, מבלי שהכתיר יורש (אשתו הבאקטרית הייתה בהריון. מה שהיינו קוראים היום הריון בסיכון. לא בשל מצבהּ הרפואי, אלא סיכון לחייה וחיי התינוק מצד תאבי שררה כאלה ואחרים). אמנם היה בחור שקיבל סמכויות כלשהן, אבל לא כולם הסכימו שדווקא הוא יהיה בעל הסמכות. עם מותו של אלכסנדר פרצו מלחמות בין יורשיו על השליטה באימפריה. המלחמות מכונות 'מלחמות הדיאדוכים'. מילולית 'יורשים'. זה מזכיר את האיסלם לאחר מות מוחמד, עת פרצו מאבקים על זהות הח'ליף. אמנם האיסלם הצליח לשמור על רצף מכובד של ארבעה ח'ליפים (ששלושת האחרונים נרצחו) – אבל גם שם העסק התפרק, והיו מאבקים שהובילו בסופו של דבר לפילוג הסוני – שיעי החי וקיים עד ימינו אלה.

המאבק לאחר מות אלכסנדר התחולל בין הגנרלים הבכירים של אלכסנדר, הדיאדוכים כאמור. המאבק היה בין מצדדי האחדות, כלומר אלו שרצו אימפריה אחת ענקית בראשות שליט אחד (רצוי שהם יהיו השליט הזה), לבין אלה שאמרו 'מה אני צריך אימפריה כזו גדולה? אני רוצה חתיכה לעצמי'. בסופו של דבר, כמה לא מפתיע, מגמת הפירוד גברה והממלכה התחלקה לְכַמָּה חלקים. בתום השלב הראשון במאבק התבהרה התמונה הבאה: קסנדרוס השתלט על מקדוניה ויון – שטחי המולדת מה שנקרא. ליסימאכוס זכה באסיה הקטנה (תורכיה של ימינו) – בהחלט מכובד. תלמי קיבל את מצרים העשירה והגדולה. ואילו סלוואקוס הפך לשליט סוריה, מסופטמיה ואירן (הנחלה הגדולה ביותר והמאוכלסת ביותר. אל חשש. מהר מאוד הנחלה תצטמצם בִּמְהירות. תוך כמה עשרות שנים הפרתים יקימו ממלכה חזקה באירן, שֶתַּחֲזור להיות חלק מהמזרח).

בהסכם טְרִיפָּרָדַיְסוֹס (משנת 321 לפה"ס) שסיים את מלחמת הדיאדוכים הראשונה נקבע שארץ ישראל תהיה חלק מהממלכה הסלווקית. אבל אז כהיום, הסכם זה נחמד, אבל לא תמיד כולם נלהבים ליישם אותו באותה מידה. תלמי בן לאגוס, זה שמצרים נפלה בחיקו, הפר את ההסכם, ופלש ארבע פעמים לארץ (בשנים 319, 312, 302, 301 לפה"ס). ב-301 נערך קרב איפסוס, שסיים את השלב האחרון במלחמות הדיאדוכים. לתלמי הובטחה כנראה ארץ ישראל, בתמורה להשתתפותו בקרב יחד עם סלווקוס. תלמי לא הגיע לקרב (הכלב אכל את השיעורים, הסבתא בדיוק מתה, היה ערפל בקיטבג). אבל את ארץ ישראל הוא דווקא כבש... לאחר מות תלמי וסלווקוס (שויתר בפועל, אם כי לא רשמית, על ארץ ישראל) פרצו מספר מלחמות בין יורשיהם בנוגע לשליטה בארץ ישראל. חשוב לציין דבר אחד מהותי בהיסטוריה של ארץ ישראל. ארץ ישראל הייתה מאז ומעולם (למעט תקופות קצרות) 'סורית' במרכאות (חלק מ'עבר הנהר') ולא 'מצרית' במרכאות. אני מזכיר שערביי הארץ ראו את עצמם סורים. העיתון המרכזי של הפלשתינים בשנות העשרים של המאה הקודמת נקרא 'סוריה אל ג'נוביה' – סוריה הדרומית. המלכים הסלווקים ראו בארץ ישראל וחוף הלבנון את הֶחָצר האחורית שלהם (אני מזכיר את יחסי סוריה – לבנון במאה העשרים. גם לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה). התלמים מצדם ראו בארץ ישראל אזור חיץ נגד סכנה מצפון. זו המשך התפיסה המצרים מימי יעחמס בראשית תקופת הברונזה המאוחרת ועד ימינו אנו. זה מזכיר את ברית ורשה. חגורת החיץ מִמְדינות כפופות, שהקיפה את ברית המועצות נגד תוקפנות מערבית.

חשוב לזכור גם, שלארץ ישראל וחוף הלבנון היו גם משמעויות כלכליות. ארזי הלבנון היו מצרך מבוקש במצרים נטולת העצים הראויים לקירוי. ארץ ישראל הייתה יצרן חשוב של יין, שמן, אפרסמון ואספלט מים המלח. אבל עיקר חשיבותה של ארץ ישראל נבע מֶהֱיוֹתה צומת דרכים מרכזי במרחב. מי ששלט בדרכי המסחר ובערי הנמל של סחר התבלינים עשה הון. התבלינים והבשמים היו חשובים במיוחד בפולחן. המקדשים בימי קדם היו גם בתי מטבחיים. הסרחון היה עצום. אז חלק מהסרחון מסלקים בעזרת מים, וחלק בעזרת בשמים. אני מזכיר את המובאה במסכת אבות (ציטוט): עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: לא הפילה אשה מריח בשר הקודש ולא הסריח בשר הקודש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים (סו"ץ. אבות ה, ה). וזה היה נס גלוי! ניתן רק לשער מה היה הריח בִּמְקומות אחרים, בהם לא התחוללו ניסים. כמו תמיד בִּשְתי הממלכות, היו מאבקים פנימיים על הכס כרוכים במאבקים חיצונים. כמו שאני אומר תמיד 'משחקי הכס' זה לחלשים. המציאות הינה הרבה יותר דרמטית, אלימה ומדממת. נסקור בִּקְצרה את שתי האימפריות. הסלווקית והתלמית. קצת שמות, אל תשברו – זה ייגמר מהר. האימפריה הסלווקית נוסדה על ידי סלווקוס. לימים סלווקוס הראשון. הוא הוחלף על ידי בנו אנטיוכוס הראשון. אנטיוכוס הראשון הוחלף על ידי בנו אנטיוכוס השני. אנטיוכוס זה נרצח על ידי אשתו, והוחלף על ידי בנו סלווקוס השני. סלווקוס השני הוחלף על ידי בנו סלווקוס השלישי, וּלְאחר מכן על ידי בנו השני, אחיו של סלווקוס השלישי, בחור העונה לשם אנטיוכוס השלישי. אני אקפוץ קדימה ואציין שאנטיוכוס השלישי שהיה מלך מעולה, הוא אביו של אנטיוכוס הרביעי. זה מחנוכה. האימפריה התלמית נוסדה על ידי תלמי הראשון. הוא הוחלף על יד בנו תלמי השני, זה שבימיו תורגם תרגום השבעים, או לפחות הוא התחיל בענין. השני הוחלף על ידי השלישי, שהוחלף על ידי הרביעי.

כצפוי, מקום כמו ארץ ישראל שהובטח לצד א' אבל נתפס על ידי צד ב' הפך לזירת קרבות בין הצדדים. לא פחות מחמש מלחמות התחוללו בין המעצמות על השליטה בארץ ישראל. המלחמות מכונות 'המלחמות הסוריות', וברור שזה משקף את נקודת המבט המצרית דווקא. ראוי לציין כי מאבקים על ארץ ישראל בין הישות המדינית הדרומית (תמיד מצרים) לְבֵין הישות המדינית הצפונית (ששמה משתנה, החתים, האשורים, הבבלים, הסלווקים, העות'מאנים וכו') היו חזיון נפרץ בהיסטוריה של האזור.

המלחמה הסורית הראשונה התחוללה בין השנים 274 עד 271 לפני הספירה. המלחמה לא שינתה את המצב באופן כללי, וידוע עליה מעט מאוד. המלחמה הסורית השניה התחוללה בין השנים 260 עד 253 לפני הספירה. רובה התחוללה באזור יון, עם סניף פעיל בארץ ישראל. הסלווקים דחקו מעט את הגבול דרומה. מלחמה זו הסתיימה בסיסמת דור הפרחים 'עשו אהבה  - לא מלחמה'. אנטיוכוס השני מהצפון נישא לברניקי בתו של תלמי השני מהדרום. ענין זה נרמז בספר דניאל המאוחר (ציטוט): וּלְקֵץ שָׁנִים, יִתְחַבָּרוּ, וּבַת מֶלֶךְ-הַנֶּגֶב (ברניקי) תָּבוֹא אֶל-מֶלֶךְ הַצָּפוֹן, (אנטיוכוס הב') לַעֲשׂוֹת מֵישָׁרִים (הסכם שלום. סו"צ. דניאל י"א 6). למרבה הצער תככי חצר בַּחֲצַר הסלווקים יצרו את המלחמה הבאה. המלחמה התחוללה בין השנים 246 עד 241 לפני הספירה. אנטיוכוס השני מת עת ביקר אצל אשתו לאודיקה (Λαοδίκη).  יש הטוענים שהוא נפח את נשמתו טרם זמנו. אולי הורעל לא עלינו. לאודיקה התאבלה אבל זה לא מנע ממנה למהר וּלְהַכריז על בנה שלה כמלך. ברניקי בת מלך מצרים טענה מנגד שבנה שלה הוא המלך הראוי. תלמי ג' מלך מצרים פלש לשטח הסלווקי בטענה שהוא עוזר למלך 'החוקי' במרכאות או בלעדיהן. אה כן, הוא גם האחיין שלו. פרט שולי ו'חסר חשיבות' במרכאות. אבל העניינים התקדמו בכיוון הלא נכון מבחינת הצד המצרי. ברניקי וּבְנה הוצאו להורג, ותלמי שקצר הצלחה ואף כבש את אנטיוכיה הבירה, נסוג בשל קשר נגדו במצרים, ואץ רץ לדכא את המרד מבית. מה עוד שעם מות אחיינו אבדה העילה בשלה הוא פלש לסוריה. בסופה של המלחמה התלמים דחקו שוב את הגבול צפונה. חלפו כמה עשרות שנים ושקט כללי שרר בארץ. המלכים התחלפו ובסוריה עלה לשלטון אנטיוכוס השלישי בשנת 224 לפה"ס. הוא מכונה אנטיוכוס מגאס – כלומר הגדול. ובהחלט הוא ראוי לתואר זה. הוא שלט 37 שנה, והביא את הממלכה לשיא התפשטותה מאז ימי סלווקוס הראשון. בערוב ימיו הוא נתקל במעצמה העולה - רומא. אנחנו עוד נזכיר את רומא ותפקידה החשוב במרחב. תרומתו להקמת המדינה החשמונאית מתבטאת בכך שהוא הראשון שייסד את פולחן המלך באימפריה. בחלק מהמקומות. בִּמְקורות ישראל הוא נזכר כמלך אהוד ואוהב יהודים. אנטיוכוס חשד שהמצרים מסייעים לדודו שמרד בו. הוא גם רצה לנצל את חולשת מצרים שסבלה מאי שקט ואי יציבות פוליטית, וקיווה לחטוף נתח כלשהו. אנטיוכוס השלישי כבש חלקים נכבדים מארץ ישראל. התלמים ביקשו לנהל שיחות שלום, ובפועל הם משכו את הזמן עד שיוכלו להתכונן כראוי. הם ניהלו דיוני סרק וחיזקו את צבאם. בשנת 217 לפני הספירה נערך קרב רפיח, בו הובסו הסלווקים, ובית תלמי שב והשתלט על ארץ ישראל. הערה חשובה: אני אומר ארץ ישראל, אבל השם בפי בית תלמי ובית סלווקוס לאזור הוא 'קוילה סוריה'. אגב, באותה שנה בדיוק 217 לפני הספירה התחולל עוד קרב חשוב. קרב קאני בו חניבעל הביס את הרומאים באופן שעד היום לומדים את קרב קאני בבתי ספר צבאיים. הרומאים אמנם הובסו, אבל הם הפיקו לקחים, וּבְסופו של דבר הפכו למעצמה העולמית. המלחמה הסורית החמישית התחוללה בין 202 ועד 195 לפני הספירה. אנטיוכוס השלישי לא שכח, וניצל את ההזדמנות כשתלמי החמישי, ילד בן 5 עלה לשלטון במצרים. גם במקרה זה המלחמה התנהלה הן בארץ ישראל והן ביון. בקרב בניאס ניצחו הסלווקים וארץ ישראל נפלה לידיהם. התלמים שהפסידו פנו לכח העולה – רומא בבקשה שיתערב. הפקק נפתח, השד יצא מהבקבוק למאות השנים הבאות. הרומאים אכן התערבו, לראשונה אך ממש לא לאחרונה. בשל התערבות הרומאים נחתם הסכם שלום בין הצדדים הנצים. קליאופטרה בת אנטיוכוס תתחתן עם תלמי המצרי, וארץ ישראל תחזור לִשְליטת בית תלמי בתור הנדוניה של הכלה. למרות החתונה – אבי הכלה, אנטיוכוס השלישי, לא העביר את הנדוניה, וארץ ישראל נשארה בחזקתו. בצר להם פנו התלמים, שוב, אל הכח העולה הֶחָדָש במרחב – רומא. אמנם יקח לרומאים בערך 140 שנה להגיע לְפֹה ממש, מה שמכונה מגפיים על הקרקע – אבל הכוכב הרומאי כבר החל לשלוח גלי כבידה משמעותיים אל המרחב. נוצר תקדים בו רומא התערבה לראשונה בנעשה באגן המזרחי של הים התיכון. אך שנים ספורות קודם לכן, בתום מאבק ממושך וקשה יצאה רומא מהמלחמה הפונית השניה. רומא יצאה בשן ועין אבל בעיקר כשידה על העליונה. המלחמות הפוניות הן סדרת מלחמות (היו שלוש) בין רומא לקרתגו. השניה הייתה הקשה, הארוכה והמסוכנת מכל. חניבעל וכל זה. אז אחרי שרומא הפכה לכח הדומיננטי במערב הים התיכון, העיניים הופנו מזרחה. היחסים בין הסלווקים לרומאים החלו באופן דיפלומטי והסתיימו בִּתְבוסה משפילה לסלווקים. הֶעָרים היווניות באסיה הקטנה וביון גופא היו 'הֶחָצר האחורית' של הסלווקים, שראו בשטחים הללו את מרחב האינטרסים שלהם. ועתה לאחר הנצחון על חניבעל הן הפכו גם לחצר האחורית של הרומאים. גם להם צצו לפתע אינטרסים באותם שטחים ממש. התנגשות הטיטאנים בין שתי המעצמות הגדולות הייתה רק ענין של זמן. והזמן, כדרכו של זמן – הגיע. החיכוכים בין הסלווקים לרומאים שנמשכו כמה שנים הגיעו לכלל התנגשות ראשונה בִּקְרב תרמופילאי, כשמו של הקרב מהפלישה הפרסית ליון, ולהתנגשות מכרעת בִּקְרב מאגנסיה (מערב תורכיה של ימינו). בִּקְרב זה התמודד הפלנקס המקדוני עטור התהילה, שהדביר תחתיו את האימפריה הפרסית, מול הלגיונות הרומאים. לא ברור האם הקרב התחולל בדצמבר 190 או בינואר 189 לפני הספירה. אין זה משנה לנו. מה שמשנה הוא שהלגיונות הביסו את הפלנקס, ולמעשה הורידו אותו מעל בימת ההיסטוריה. הקרב נגמר בחוזה שלום הקרוי שלום אפימאה (Απάμεια). הסכם השלום גרר ויתור של הסלווקים על כל השטחים שמצפון להרי הטאורוס. כלומר מרבית תורכיה של ימינו. שני בני אנטיוכוס נשלחו כבני ערובה לרומא. בהם בנו מיתרדטס, שיכונה לימים אנטיוכוס הרביעי. זה מחנוכה, כן? על הסלווקים נאסר להשתמש בפילי מלחמה (בִּקְרב בית זכריה, בו הפיל נפל על אלעזר אחי יהודה – ההסכם לא כובד), והצי הוגבל ל-12 ספינות בלבד. זו בדיחה למדינה עם קו חוף ארוך כמו הממלכה הסלווקית. כמו כן, ואולי המשפיע מכל - הסלווקים ישלמו 15000 כיכר כסף כפיצויי מלחמה, במשך 12 שנה. במונחי ימינו מדובר ב-390 טון כסף. זה המון. התוצאה המידית היא שהאימפריה נקלעה למשבר כלכלי וחברתי חריף. אחד הביטויים למשבר הזה הוא נסיון לקושש כל דרכמה שהיא. גם של מקדש שולי ולא ממש חשוב בירושלים. אבל אני מקדים את המאוחר. אנטיוכוס יצא למסעות אל מזרח האימפריה בנסיון לבזוז כמה ממקדשי המזרח העשירים. באחד הנסיונות הללו בעילם הוא מצא את מותו בשנת 187 לפה"ס. מקומיים שלא אוהבים שבוזזים להם את המקדש – זו אינה המצאה שלנו.

          עד עתה נתנו רקע כללי למדי. בטרם נצלול אל האירועים שהובילו למרד החשמונאים נדון באחת הסיבות למרד זה. ההלניזם, או התרבות ההלניסטית. התרבות ההלניסטית נוצרה למעשה מהמפגש בין תרבות יון, לבין תרבויות המזרח (מצרים, פרס, בבל...).  הראשון שניסה למזג את תרבות יון עם התרבות המקומית היה אלכסנדר מוקדון בכבודו בעצמו. הוא נשא אשה מזרחית, אימץ לבוש פרסי וגינונים מזרחיים. אלכסנדר לא ראה בעצמו רק יוני, אלא שליט של נתיניו. כיוון שמרבית נתיניו היו אנשי המזרח – אז הוא אימץ חלק מתרבותם. ההלניזם בא לידי ביטוי בתהליך בו מתיישבים וחיילים מיון ומקדוניה, התיישבו, במספרים ניכרים בערי המזרח, ואף ייסדו ערים חדשות. חשוב להבין דבר אחד מרכזי - לתרבות היוונית על מוסדותיה הפוליטיים (כגון פוליס) הייתה משיכה עצומה כלפי אנשי המזרח. השפה, הפילוסופיה, התיאטרון, המיתולוגיה וכיוצא בזה נקלטו בהצלחה מרובה במזרח. זה מזכיר במידה מסוימת את כח ההשפעה של החילוניות על החברה הדתית והחרדית. הא ראיה – מספרם הגדול של היוצאים לשאלה או מה שמכונה בִּמְחוזותינו דתל"שים. המתיישבים החדשים במזרח קלטו רכיבים ואנשים מזרחיים והאיצו את תהליך ההלניזציה. הדגש עבר ממוצא לחינוך. מי שרוצה להצטרף לעולם ההלניסטי, ועומד בִּתְנאי הסף, כלומר ידיעת השפה והכרות עם התרבות היונית  – מוזמן בשמחה. תפיסה קוסמופוליטית שלא הסתכלה על העבר של האדם, אלא על עתידו. האליטות הישנות עברו תהליך הלניזציה מהיר (מי יותר ומי פחות, אבל אין אליטה שעמדה בפני ההלניזם. מה שגם קרה לחשמונאים עצמם, כפי שנראה בהמשך הפרקים). תפיסות עולם, רעיונות, מושגים ומונחים מעולם התרבות היונית – נקלטו בתרבויות המזרח. נקלטו בהצלחה יש לומר. גם אנו בעם ישראל קלטנו לא מעט מתרבות יון.

תחום בו בלטה, בהצטיינות יתרה יש להודות, התרבות ההלניסטית הוא תחום הפולחן.  המתיישבים מהמערב מיזגו את הדת היונית עם דתות המזרח במה שמכונה – סינכרתיזם. באומרי סינכרתיזם הכוונה היא לזיהוי אל אחד באל אחר. כך למשל האל מלקרת זוהה עם הראקלס. האל בעל זוהה עם זאוס, והאל רשף זוהה עם אפולו. הרעיון הוא פשוט: לאל השמש שלי קוראים X, ולאל השמש פה קוראים Y. אבל בעצם מדובר באותו אל, רק בשמות שונים. כך יכלו כל התושבים לסגוד לאותם אלים, למרות שהיו להם שמות שונים. אז אם ממילא אני והוא סוגדים לאותו אל – אז הקרבה התרבותית ביננו היא רבה. כיון ששני האלים הם אחד, הרי פולחן של אל א' זלג אל פולחן אל ב' ולהיפך. זליגת הפולחן מאל לאל הציבה אתגר לא פשוט לעם ישראל (נרחיב על כך בהמשך).

השפה היונית (שהחליפה את הארמית כשפה הבין לאומית) תרמה מילים זרות רבות לעברית. מילים שהיום הם נשמעות לנו עבריות כשרות למהדרין מן המהדרין. כבר בתנ"ך יש מילים ביונית (ציטוט מספר דניאל. נקרא ישר בתרגום) וְהַכָּרוֹז קוֹרֵא בְכֹחַ: לָכֶם אוֹמְרִים – הָעַמִּים הָאֻמּוֹת וְהַלְּשׁוֹנוֹת (ה) בָּעֵת אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַקֶּרֶן, הֶחָלִיל, המשרוקית, הקתרוס, הסבכא, הפסנתר הסימפוניה וְכָל מִינֵי הַזֶּמֶר תִּפְּלוּ וְתִסְגְּדוּ לְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֵקִים נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ (סו"צ) וְכָרוֹזָא, קָרֵא בְחָיִל:  לְכוֹן אָמְרִין עַמְמַיָּא, אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא.  ה בְּעִדָּנָא דִּי-תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס (קַתְרֹס) שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין, סוּמְפֹּנְיָא, וְכֹל, זְנֵי זְמָרָא–תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא, דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. דניאל ג' 4 – 7). והיה לנו את פרק 99 על המילים היוניות בשפה העברית. הנה כמה מילים יוניות שהיום הן עבריות: אויר, אלכסון, בסיס, דוגמה, דיוקן, חלודה, כרטיס, סימן, סנטר (גם כפול, אגב), נימוס, קוביה, המנון, פיוט, בימה (אל תבלבלו עם הבמה המקראית), דפוס, מכונה (המילה מופיעה במקרא, אבל במשמעות שונה: כָּן. לקטורת וכדומה), פרנסה, גרוטה, טופס, קנוניה, הינומה, וילון, מלט, ספסל, אטריות, פזמון, איטליז, זוג (!), כרוב (ירק), מלפפון, ואידיוט.

ההשפעה היונית על היהדות חורגת מעבר לשפה, אלא גם בהשפעה על עיצוב היהדות.  הפזורה היהודית הייתה הלניסטית בעיקרה. תרגום התנ"ך הראשון הוא לִיוָנית – תרגום השבעים. תרגום השבעים מכיל הבדלים מעניינים לעומת נוסח המסורה (בקורת הנוסח).

התרגום הפך (יחד עם הוולגטה והמקור העברי) לנוסח הרשמי של הכנסיה. והיה לנו את פרק 45 על תרגום השבעים. העמים מסביב הפכו להלניסטים (מי יותר וּמִי פחות). זה השלב הסופי בו נעלמו המואבים, עמונים, פלשתים וכיוצא בזה. אתם יכולים לשער בכוחות עצמכם, שהמאבק הפנימי בין מצדדים למתנגדים לא פסח גם עליהם. ארץ יהודה הוקפו בערים  ההלניסטיות במרחב. הנה רשימה חלקית של כמה ערים הלניסטיות בארץ ישראל: מרשה, אשקלון, אשדוד, יפו, אפולוניה, בית שאן ואפילו פילדלפיה הלוא היא רבת עמון.

חדי האוזן ביניכם שמו לב, שבין העמים שנעלמו לא הזכרתי את האדומים. האדומים הם מקרה מיוחד. בלחץ הנבטים הם היגרו מארץ אדום, דרום ירדן של היום, לעבר דרום יהודה. התהליך נעזר בחורבן הבית והתרוקנות חלק מיהודה מתושביה. שבי ציון שבו עד אזור בית צור. כלומר חברון כבר הייתה עיר אדומית. עיר גדולה וחשובה באדומיאה היא מרשה, השוכנת בסמוך לקיבוץ בית גוברין של ימינו. עם נוסף שמופיע על במת ההיסטוריה, כלומר במקורות ההיסטוריים, סביר שהוא היה קיים כבר קודם – הם הנבטים. בעת מרד החשמונאים הנבטים עזרו ליהודים. אבל מהר מאוד היחסים יתהפכו, ויחסי איבה ישררו בין העמים. הגם שהורדוס היה בנה של קיפרוס הנבטית. עד כאן הרחבה על ההלניזם. אנחנו עוד נחזור אליו בהמשך.

המלחמה הסורית החמישית העבירה את ארץ ישראל מבית תלמי לבית סלווקוס כאמור. המאבק הסלווקי – תלמי נתן את אותותיו גם בארץ יהודה, שנחלקה בין הסיעות. ביטוי למלחמה הסורית החמישית יש בספר דניאל (ציטוט): וְשָׁב, מֶלֶךְ הַצָּפוֹן (אנטיוכוס הג'), וְהֶעֱמִיד הָמוֹן, רַב מִן-הָרִאשׁוֹן; וּלְקֵץ הָעִתִּים שָׁנִים יָבוֹא בוֹא, בְּחַיִל גָּדוֹל וּבִרְכוּשׁ רָב. יד וּבָעִתִּים הָהֵם, רַבִּים יַעַמְדוּ עַל-מֶלֶךְ הַנֶּגֶב (תומכי התלמים); וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ (תומכי הסלווקים), יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן--וְנִכְשָׁלוּ. טו וְיָבֹא, מֶלֶךְ הַצָּפוֹן, וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלְלָה, וְלָכַד עִיר מִבְצָרוֹת (המצודה של חיל המצב התלמי בירושלים); וּזְרֹעוֹת הַנֶּגֶב, לֹא יַעֲמֹדוּ (כיבוש עזה ע"י אנטיוכוס הג'), וְעַם מִבְחָרָיו, וְאֵין כֹּחַ לַעֲמֹד. טז וְיַעַשׂ הַבָּא אֵלָיו כִּרְצוֹנוֹ, וְאֵין עוֹמֵד לְפָנָיו; וְיַעֲמֹד בְּאֶרֶץ-הַצְּבִי, וְכָלָה בְיָדוֹ (כיבוש כל הארץ. סו"צ. דניאל י"א 13 - 16). אנטיוכוס הג' הכיר תודה ליהודים על שסייעו לו (ברובם), ואישר את ההסדרים הקיימים של אוטונומיה תרבותית ודתית מלאה (החל מימי כורש).  אצל יוסף בן מתתיהו יש שתי תעודות (המקובלות במחקר כאותנטיות) בנושא זה (ציטוט): אנטיוכוס המלך לתלמי (אחד מקציניו), שלום: מאחר שהראו היהודים, מיד כשעלינו על ארצם, את חיבתם אלינו... ולא עוד, אלא שסייעו בגירוש חיל המצב המצרי בחקרא, ראינו גם אנו לגמול להם על כל אלה, ולקומם את עירם שנחרבה מפגעי המלחמה, וליישבה אוכלוסין... לספק להם מכסה של בהמות כשרות לקרבנות... והעבודה בבנין המקדש תושלם...וכל בני העם יקבעו את משטרם לפי חוקי אבותיהם... דלגתי קצת אסור לכל בן עם אחר להכנס לתחום בית המקדש...  עוד דילוג ולא יכניס איש לעיר בשר סוס או פרד או חמור בר... גם אסור להכניס את העורות (של אלה) כל שכן לגדל אחד מבעלי החיים האלה בעיר (קדמוניות י"ב 138 – 146). האיסור על נכרים להיכנס להר הבית עד גבול מסוים ולא מעבר לו, קיבל חיזוק מהממצא הארכיאולוגי בדמות 'כתובת הסורג'. הכתובת כתובה ביונית כמובן, על מנת שהנכרים יבינו. וזו לשונה (ציטוט): איש נוכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפת, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו למיתה (סו"צ).

כזכור התבוסה שנחל אנטיוכוס הג' במאגנסיה, והפיצויים הכבדים שנדרש לשלם לרומא חוללו משבר כלכלי וחברתי עמוק בממלכה. הפרשה תומצתה בפסוק אחד בספר דניאל (ציטוט): וישב (וְיָשֵׂם) פָּנָיו לְאִיִּים וְלָכַד רַבִּים וְהִשְׁבִּית קָצִין (לוקיוס קורנליוס סקיפיו) חֶרְפָּתוֹ לוֹ בִּלְתִּי חֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ (סו"צ. דניאל י"א 18). הזכרנו שאנטיוכוס הג' עצמו נהרג בעת נסיון לבזוז מקדש בעילם. בנו סלווקוס הד', ניסה להגדיל את הכנסות המדינה על ידי לקיחת כסף ממקדשים שונים. חשוב להבין דבר אחד. מקדש בימי קדם הוא כמו בנק לפני העידן הדיגיטלי. במקדש יש המון כסף זמין ונזיל. בשל קדושת המקדש (לא רק זה בירושלים, אלא מקדש באופן כללי) – אנשים הפקידו שם חסכונות, הרימו תרומות, ונדבו נדבות. אין תמה איפוא, שבמקרא נזכרו לא מלך אחד ולא שניים שבזזו את המקדש בירושלים, לצורך תשלום כבד לגורם זר).  בין המקדשים ברחבי הממלכה הסלווקית היה מקדש אחד, קטן, חביב כשלעצמו, די נחמד יש להודות, אבל לא ממש חשוב. המקדש בירושלים. אני מזכיר שמדובר במקדש לפני השיפוץ ההרודיאני שרומם אותו לדרגת אחד המקדשים הכי גדולים ויפים בעולם. המקדש של הורדוס היה כה מפורסם עד שאפילו אסטריקס ביקר בו. בחיי, יש ספר של אסטריקס בירושלים. כמו שהבנתם מקדש ירושלים שעד עתה כמעט ולא עניין איש מלבד תושבי יהודה, עלה על צג המכ"ם הסלווקי. יותר נכון מישהו העלה אותו על הצג, והמישהו הזה היה יהודי. כהן למען האמת.

נגישות
How can I help you?