Skip to content

צלה של רומא. ב – קריאה

האזנה

בפרק שעבר סקרנו את האירועים והתהליכים שאירעו במזרח הקדום, שבאבחת חרב אחת הפך לחלק מהמערב. הזכרנו את קרב מאגנסיה. הקרב בעטיו נקלעה האימפריה הסלווקית למשבר כלכלי חריף. משבר כלכלי שגרם להם לנסות ולקושש כל דרכמה שהיא לצורך תשלום הפיצויים לרומא. בין המקדשים היה מקדש חביב אך לא ממש חשוב. מקדש שבצוק העיתים עלה על צג המכ"ם הסלווקי. ומי שהעלה אותו היה לא אחר מאשר אחד מכהני המקדש...

כמו הרבה פעמים בהיסטוריה, הן של עם ישראל והן של העמים בכלל, הפוליטיקה הפנימית והחיצונית התערבבו זו בזו. השימוש בגורמי חוץ למען השגת יעד פנימי – אינו המצאה של ימינו אנו. במקרה שלנו מדובר על מאבק בין מִשְמְרות (שים לב!) הכהונה השונות. בִּימֵי (ה-י אינה נהגית) הבית השני היו 24 משפחות שבניהן שירתו בקודש לפי סדר מסוים. מה שמכונה מִשְמְרות הכהונה'. המאבק בין המשפחות השונות על הכ"ף המשולשת והקדושה גרם להתערבות חיצונית. הכ"ף המשולשת הקדושה היא כינוי לכסף, כח וכבוד. חוניו השלישי שהיה הכהן הגדול (ממשמר ידעיה) ושמעון נגיד המקדש (ממשמר בלגה המתייוון) התעמתו על רקע כלכלי. שמעון רצה להתמנות למשרת האגרונומוס. האחראי על המידות והמשקולות בשווקים, ובודק את טיב הסחורה, כולל לגימות יין רק כדי להתרשם מהאיכות כמובן. משרה רווחית למדי. חוניו לא שש להעניק למתנגדו עוצמה כלכלית. לא איש כשמעון ממשמר בלגה יבליג על דבר כזה. שמעון פנה אל אפולוניוס נציב 'קוילה סוריה' (כל סוריה), שיתערב לטובתו, ורמז על כספים אדירים המצויים במקדש, ושהמלך רשאי לקחתם (חלקם היו תמיכה ממלכתית). הכוונה היא לִכְסָפים שלא קשורים ישירות למקדש. כפי הנראה מדובר בְּפִקְדונות  לטובת צרכים חברתיים כתמיכה באלמנות, יתומים וכיוצא בזה. אפולניוס פנה אל המלך סלווקוס הרביעי. סלווקוס שלח את הליודורוס, המשנה למלך, לקחת את הכסף, אך התנגדותו של הכהן חוניו, ויחסיו הטובים עם הליודורוס מנעו את לקיחת הכסף. בספר מקבים ב יש אגדה על התערבות שמיימית אשר מנעה את לקיחת הכסף. לפי האגדה פרש מסתורי וּשְני מלאכים תפסו את הליודורוס, הפילוהו ארצה וחבטו בו כהלכה. נראה כי בִּבְסיס האגדה עמד עימות פיזי בין נציגי המלך לִנְצִיגי המקדש, שהסתיים בִּנְסיגת הליודורוס. נראה כי העימות הסתיים בשלום גם בשל יחסים אישיים, וגם בשל שיתוף אינטרסים בין חוניו להליודורוס כאמור.

הליודורוס עצמו קשור אל כתובת הליודורוס המצויה כיום במוזיאון ישראל. בכתובת המתוארכת לשנת 178 לפני הספירה, מינה סלווקוס הרביעי את הליודורוס למשנה למלך וּלְאַחֲרַאי המקדשים בארץ ישראל וּלְבנון. מקור הכתובת לא ידוע לאשורו, אך סביר שהיא הוצבה במרשה. העובדה שהליודורוס היה האחראי מטעם הממלכה גם על מקדש ירושלים מסבירה מדוע דווקא הוא נשלח לבית המקדש בירושלים על מנת ליטול את הממון הרב שהיה שם.

חשוב להבין דבר אחד. הנסיון להשתלט על כספי המקדש לא כוון כנגד היהודים דוקא, אלא היה חלק מִמְגמה כללית של המלך לקושש כל דרכמה ודינר לצורך תשלום המס לרומא. אך זרע הפורענות ביחסים בין היהודים לסלווקים כבר נזרע. יהיו מי שישקו אותו היטב היטב.

שמעון אמנם הפסיד בקרב, אבל הוא לא התכוון לוותר. המאבק בין חוניו (שנתמך על ידי הליודורוס) לבין שמעון (שנתמך על ידי הנציב אפולניוס) נמשך. בִּירוּשלים פרצו מהומות בין תומכי שמעון לתומכי חוניו. אך המלך סלווקוס הרביעי, שתמך בהליודורוס המשנה שלו, תמך בעקיפין אך בצורה משמעותית בחוניו. לחוניו היה מה שקרוי 'ביטוח מנהלים'. כשהמלך לצדך אתה חסין מכל צרה וצוקה. שמעון אמנם נוצח, אבל איום חדש צץ ועלה על חוניו. אחיו ישוע / יהושע, המוכר בשמו היווני יאסון' קרא תיגר על חוניו. לא תתפלאו לגלות שגם שמעון תמך איכשהו ביאסון... חוניו יצא לאנטיוכיה הבירה על מנת לחזק את התמיכה בו במאבקו בשמעון ויאסון. בעודו בדרך מת סלווקוס הרביעי וכל הקלפים נטרפו... סלווקוס הרביעי נלקח לבית עולמו בשנת 175 לפה"ס. לשלטון עלה בנו הרך בשנים אנטיוכוס. הליודורוס שימש השליט בפועל. אנטיוכוס אחר אחי סלווקוס, שב לממלכה, לאחר שחדל להיות בן ערובה ברומא. הוא היה בן ערובה בשל תנאי השלום שנכפו על אביו לאחר קרב מאגנסיה כזכור. אנטיוכוס המבוגר בצע סדרת מהלכים (בהם הוא נתמך על ידי ממלכת פרגמון, בתורכיה של ימינו) שקירבו אותו לשלטון. כצעד ראשון הוא נשא את אלמנת אחיו לאשה, והכיר באחיינו (שגם הוא נקרא אנטיוכוס כזכור) כשותף בשלטון. המשמעות מבחינת אנשי יהודה היא, שהליודורוס איבד מכוחו וּמִמַּעמדו, וּבְשלב מסוים גם את חייו, וחוניו נותר ללא 'ביטוח מנהלים'. השותפות בין האנטיוכוסים לא החזיקה מעמד זמן רב מידי. בשנת 170 לפני הספירה אנטיוכוס הדוד חיסל את אנטיוכוס האחיין, ונותר שליט בלעדי בממלכה הסלווקית. בתחילה פנה אנטיוכוס הדוד, להלן אנטיוכוס הרביעי, לבסס את שלטונו. דפוס הפעולה שננקט על מנת לחזק את שלטונו היה הלניזציה מוגברת של הממלכה, והכנסת כל הממלכה תחת כנפי התרבות היונית, תוך פולחן אישיות למלך עצמו, כגורם מלכד. אנטיוכוס כינה עצמו 'אפיפנס' (מילולית: 'האל המתגלה'. היהודים קראו לו: 'אפימנס'. המשוגע.

בעוד שבאנטיוכיה הדרמה בשיאה, הרי שבירושלים התחולל המאבק בין חוניו לבין אחיו יאסון, אותו הזכרנו זה מכבר. כזכור חוניו יצא לאנטיוכיה כדי לזכות בִּתְמִיכה במאבקו בשמעון, אז מת סלווקוס וכל הקלפים נטרפו. המאבק היה לא רק כלכלי אלא גם תרבותי. יאסון היה מראשי המצדדים במיזוג בתרבות ההלניסיטית, במסגרת הפוליס, כלומר ארגון ירושלים במתכונת של עיר יוונית. מה שנקרא מתייון. יאסון פנה לאנטיוכוס ב'הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה'. ההצעה כללה שלושה סעיפים. הראשון הוא למנות אותו, את יאסון, לְכֹהֵן גדול תמורת תשלום שמן. הסעיף השני הוא לפתוח גימנסיון בִּירוּשָלים, על כל המשמעות החברתית – דתית שבענין, והסעיף השלישי הוא לרשום 'את אלה שֶבִּירוּשלים כאנטיוכים'. אנטיוכוס קפץ על ההצעה כמוצא שלל רב. גם כי הוא מצא שלל רב בדמות התשלום השמנמן, גם כי ירושלים צעדה לעבר השתלבות במרחב התרבותי, וגם כי ירושלים השתלבה במרחב הפוליטי.

הצעת יאסון לא עברה בשקט מצד היהודים. קודם כל נוצר פה תקדים שבו כהן גדול מתמנה בעוד שקודמו חי ובועט. אם כי זה החלק הבעייתי פחות. חוניו היה באנטיוכיה, בפועל הוא היה מושעה, והכהן שהחליפו היה אחיו. כלומר מישהו ממשפחת כהנים לגיטימית. ענין ההחלפה עבר בשקט יחסי.

ההחלטה המהפכנית לבנות גימנסיון בירושלים הייתה דרמטית בהרבה. המשמעות הייתה אדירה. המוקד עבר מלימוד תורה לחוכמת יון. ובאומרי חוכמת יוון אני מתכון גם ובעיקר לספורט, מוזיקה והומרוס. הגימנסיון נבנה בקרבת הר הבית, או אפילו בהר עצמו. אני מזכיר לכם שהר הבית בתקופה הזאת היה שונה וקטן בהרבה מהר הבית המוכר לנו כיום, שהוא פרי יצירה של הורדוס. בספר מקבים ב' נכתב (ציטוט): כי גם הכוהנים עזבו את עבודת המזבח ואת הקורבנות, ויבוזו את הקודש, ויחפזו ללכת אל בית המשחק להתפתל וּלְהתנגח בחנית ורומח, ולשחוק בשחוק הכדורים. (יז) ויחשבו את דרכי אבותיהם להבל וריק, ויינשאו ויהללו את דרכי היוונים (סו"צ. מקבים ב' ד 16 – 17). במקבים א' נכתב (ציטוט): ויבנו גמנסיון בירושלים כמשְפְּטֵי הגויים, ויעשו להם ערלה, ויעזבו ברית קודש, ויצמדו לגויים, ויתמכרו לעשות רע (סו"צ. א, 14 – 15).

בטרם נמשיך כמה מילים על ספרי מקבים או ספרי חשמונאים. אלו הם המקורות העיקריים, בנוסף ליוספוס פלאביוס מהם אנו לומדים על התקופה. יש ארבעה ספרים העונים לשם 'מקבים'. מקבים א', מקבים ב', מקבים ג' ומקבים ד'.

מקבים א' נכתב ככל הנראה בעברית, בארץ ישראל, זמן קצר לאחר המאורעות אותם הוא מתאר. המקור העברי אבד, והספר שרד רק בתרגום היוני שלו. מבחינת הקתולים והאורתודוקסים – הספר הוא חלק מההברית הישנה, והוא נכלל בכתבי הקודש שלהם. ביהדות הספר הוא ספר חיצוני. הפרוטסטנטים כוללים בברית הישנה שלהם רק את ספרי התנ"ך היהודים. כלומר ללא הספרים החיצוניים.

ספר מקבים ב' נכתב ככל הנראה בִּיוָנית במצרים. אל נכון באלכסנדריה גם כן סמוך יחסית לאירועים. כמה עשרות שנים לכל היותר לאחר האירועים. ספר מקבים ב' הוא חלק מהברית הישנה של הקתולים, אך לא של האורתודוקסים. מקבים ג' הוא ספר חיצוני שאינו עוסק במרד המקבים. שמו ניתן לו כי הוא נמצא בספרות החיצונית בין מקבים ב' למקבים ד'. מקבים ד' עוסק ברדיפות הדתיות שקדמו למרד. הוא נכתב כנראה בסוריה על ידי יהודי הלניסטי, בִּיוָנית כמובן. בסדרה שלנו 'צלה של רומא' נצטט בעיקר את מקבים א' וב'.

צעד משמעותי, הנוסף לִבְנִיית הגמנסיון, היה הפיכת ירושלים לפוליס יונית, כלומר הפיכת תושביה לאנטיוכים. תארו לכם שבירושלים של ימינו יקימו ברחבת הכותל בית ספר אמריקני להסמכת כמרים, והלומדים בו יוכלו להפוך לאמריקנים. כצעד משלים לענין הפוליס ירושלים כונתה 'אנטיוכיה אשר בירושלים' (להבדילה מ'אנטיוכיה' אחרות). חשוב להבין שהגימנסיון והפוליס היו 'נשק מפר איזון'. חוקת העיר הישנה, שהתבססה על חוקי התורה - הוחלפה בחוקת פוליס חדשה. יאסון הכהן לא בזבז זמן, וערך רשימה של 'אזרחי אנטיוכיה שבירושלים'. למרבה הצער מספרם וחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית של ירושלים אינו ידוע. ההערכה המקובלת מדברת על 3000 איש פחות או יותר. אבל זו הערכה כאמור. בנוסף חלקם היחסי נגזר ממספר תושבי ירושלים באותה עת. נתון שגם הוא נעלם ויש הערכות שונות לגבי היקף האוכולוסיה. כך שגם אם נקבל את המספר 3000 איש לא ברור האם מדובר בעשרה אחוזים מִתּוֹשְבי ירושלים, עשרים אחוזים או אולי רק שני אחוזים? יש הסבורים כי הלימודים בגמנסיון היו 'כרטיס  הכניסה' למועדן האזרחים. השערה הגיונית אך השערה.

וכך בהינף קולמוס נוצרו בִּיהוּדה שני מעמדות: שוים, ושוים הרבה יותר. וְכַאֲשר יש שוים ושוים יותר זהו מתכון בטוח לחיכוכים חברתיים. לא תתקשו לנחש שישנו יחס ישר בין גודל הפער לבין עוצמת החיכוך בין חלקי החברה השונים.

למרות כל האמור לעיל הרי יאסון היה הכהן הגדול הלגיטימי (פחות או יותר), והמקדש שמר על מעמדו המרכזי (פחות או יותר). חשוב להבין שיאסון לא החדיר עבודה זרה ממש. אבל הגימנסיון (בו למדו שירה הומרית) היה 'נגוע' במרכאות באליליות. משהו שלא מתלהבים ממנו, אבל עדיין לא חציית קוים אדומים. יאסון, כְּכֹהֵן גדול, היה מנהיג ה'אתנוס' היהודי. בכך הוא המשיך את המסורת מהתקופה הפרסית. בשנת 172 לפה"ס, ככל הנראה, ביקר בירושלים אנטיוכוס הד'. בשלב הזה הוא עוד היה בסדר. בא, ביקר, אכל, שתה והלך לדרכו. לכאורה פה הכל יכול היה להתנהל על מי מנוחות. אבל בשנת 171 שכנע מנלאוס (אחיו של שמעון הנגיד) את אנטיוכוס למנות אותו לכהן הגדול תמורת תשלום שמן. המאבק בין שמעון לחוניו המשיך רק בשמות אחרים. אנטיוכוס נעתר לבקשה. כיון שיאסון עשה את אותו הדבר, הרי לא היה פה מעשה חסר תקדים. מבחינת אנטיוכוס יהודי א' הוחלף בִּיהוּדי ב' והוא עוד הרוויח מהענין. מנלאוס מונה לכהן הגדול ויאסון ברח כל עוד נפשו בו. הוא הבין שחייו תלויים מנגד, וּכְדאי לו להעלם, ויפה שעה אחת קודם. מנלאוס התרווח על כסא הכהן הגדול, אבל התברר שהמציאות זוהרת פחות. למנלאוס התחוור שאין זה קל ופשוט למלא את ההתחייבות הכספית העבה שנטל על עצמו. מנלאוס נקרא לאנטיוכיה לצורך בירור נימוסין. מנאלוס הבין שכדאי לו מאוד להגיע לאנטיוכיה עם חלק כלשהו מהתשלום. הוא לא היסס יתר על המידה בטרם שדד חלק מכלי המקדש, לצורך תשלומים שונים. מנלאוס הגיע לאנטיוכיה ומיד פעל לקידום ענייניו. באנטיוכיה הוא שיחד את אנדרוניקוס כדי שידאג לחסל את חוניו הכהן שעדיין ישב שם בחוסר מעש, אך ללא יכולת אמתית לשוב ירושלימה, בִּבְחינת סילוק יריב אפשרי לכהונה. הרי כשם שהוא מונה תמורת שוחד, חוניו יכול לקנות את המשרה בחזרה. בטח וּבֶטח כשהוא נמצא בעיר הבירה קרוב למלך. למען האמת לא ברור מדוע חוניו לא עשה זאת במהלך הזמן הרב בו שהה באנטיוכיה. אגב, באותם אירועים באנטיוכיה חוסל גם אנטיוכוס הצעיר על ידי דודו אנטיוכוס המבוגר. אנטיוכוס הדוד שחיסל את אנטיוכוס האחיין מצא באנדרוקינוס 'שעיר לעזאזל' והוציא אותו להורג. כמה נוח.

בעוד באנטיוכיה מחסלים איש את רעהו, בירושלים פרצו עימותים בין ליסימאכוס (אחיהם של מנלאוס ושמעון) למתנגדיו על רקע שוד המקדש. זו הייתה אמנם התנגשות פנים יהודית אבל קריאת תיגר ברורה על הממלכה הסלווקית מצד מתנגדי ליסימאכוס ומנלאוס. המאבק היה בין תומכי ההשתלבות בעולם ההלניסטי (מה שאנו מכנים כיום 'מתייונים') לבין מתנגדיה. אנטיוכוס הרביעי שכבר תכנן את המלחמה הקרובה עם מצרים (המכונה לעיתים המלחמה הסורית השישית) העדיף בבירור את מנלאוס המתייוון, תומך ההלניזם. כך הוא שמר את יהודה שקטה ובצד שלו.

המלחמה הסורית השישית פרצה בשנת 169 לפה"ס. זמן קצר לאחר שאנטיוכוס הדוד הפך לשליט יחיד לאחר חיסול אנטיוכוס האחיין. למעשה התלמים, שלא זנחו את שאיפתם לשוב וּלְהִשתלט על ארץ ישראל, תכננו לכבוש מחדש את ארץ ישראל. אך אנטיוכוס הקדים אותם, פלש למצרים והכה אותם בפלוסיון או פלוסיום. פלוסיון נמצאת בקצה הזרוע המזרחית של דלתת הנילוס. מאז התייבשה הזרוע הזו, וכיום לא זורמים בה מים. השם פלוסיון השתבש בערבית ל'בלוזה'. אתר בו התחוללו מספר עימותים בין צה"ל לִצְבא מצרים במלחמות ששת הימים, ההתשה ויום כיפור. תכנית אנטיוכוס הרביעי להשתלט על מצרים התקדמה יפה, עד שהרומאים התערבו. אנטיוכוס לא בחר את מועד הפלישה באקראי. בשנה 171 לפה"ס פרצה המלחמה המקדונית השלישית. הייתה זו מלחמה שלישית ואחרונה בין רומא למקדוניה. בִּשְלוש המלחמות ניצחה רומא והפכה לגוף המשפיע והחשוב ביון. אנטיוכוס העריך, וּבְצֶדק, שכל עוד הרומאים טרודים במלחמותיהם – הוא יוכל לנהוג בחופשיות יחסית. הוא צדק. כל עוד הרומאים היו עסוקים, הוא הלך מחיל אל חיל, ובפועל למעט אלכסנדריה, כל הממלכה התלמית נשלטה על ידו. אנטיוכוס לא התעלם מרומא, וסירב להצטרף לאויבי רומא. הוא גם שלח מנחה נאה מהשלל המצרי לרומא. אבל לכל דבר יש סוף, ובשנת 168 לפה"ס תמה המלחמה המקדונית השלישית. רומא המנצחת התפנתה להבהיר לאנטיוכוס מיהו בעל הבית. הרעיון שהממלכה הסלווקית תשלוט גם במצרים ותהווה איום על ההגמוניה הרומאית – לא נראה לרומאים. שליח רומי בשם גאיוס פופיליוס לָאִיְנַאס הגיע למצרים והציב לאנטיוכוס הרביעי אולטימטום. נסיגה מיידית ממצרים או מלחמה מול רומא. קרב מאגנסיה בו הובס אביו, אנטיכווס השלישי ושבעקבותיו הוא עצמו נשלח לרומא כְּבֵן ערובה עוד היה טרי וְכוֹאֵב בזכרון אנטיוכוס הרביעי. הוא נסוג מיד. לפי הסיפור השליח הרומי פגש את אנטיוכוס בחוף הים. הוא שרטט סביבו מעגל בחול, הציב את האולטימטום, ודרש תשובה בטרם יצא אנטיוכוס מתחומי המעגל. סיפור נאה הממחיש את עוצמת רומא.

באופן לא מפתיע גם אירוע זה נרמז במקרא (ציטוט): וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים (גאיוס פופיליוס לָאִיְנַאס) וְנִכְאָה (סו"צ. דניאל י"א 30).אני מזכיר את פרק 39 על הרומאים במקרא. שנת 168 לפה"ס היא שנת מפנה בהיסטוריה של העולם ההלניסטי, כולל ארץ ישראל. בשנה זו הפכה רומא לבעלת הבית במזרח התיכון באופן רשמי ומוחלט לְכִמְעט שמונה מאות השנים הבאות (כולל הביזנטים, כן?). אמנם יחלפו יותר ממאה שנה עד הכיבוש הרומי הישיר, 'מגפיים על הקרקע' כמו שקראנו לזה, אבל הצל של רומא כבר מסתיר את השמש. ועוד איך מסתיר. כמו הצל שלאינאס הטיל על אנטיוכוס הרביעי...

לאחר הנסיגה הכפויה מִמִּצרים, השקיע אנטיוכוס הד' את עיקר מרצו באפיק הפנוי היחיד שנותר לו. דהיינו מזרח הממלכה הסלווקית. אדם קרוב אצל עצמו כידוע, ומבחינתנו האירועים בִּיהוּדה הם החשובים ביותר. וּבְצֶדק. סוף סוף מדובר באבות אבותינו. אבל מבחינת אנטיוכוס יהודה הייתה בקושי 'מכה קלה בכנף'. חלק זעיר מהצבא התמודד עם מרד החשמונאים העומד להגיע. רוב הצבא היה במזרח הממלכה במאבקים רבים עם הפרתים. שם, במזרח הממלכה אנטיוכוס הרביעי מצא את מותו. ממש כמו אביו אנטיוכוס השלישי שגם הוא נהרג במזרח. אך בל נקדים את המאוחר. כמו שניתן להבין 'חוק הכלים השלובים ההיסטורי' פעל גם כאן. אירועים פה משפיעים על האירועים שם ולהיפך. כך האירועים במצרים בעת המלחמה הסורית השישית השפיעו על יהודה. אנטיוכוס לא שהה במצרים במשך כל זמן המלחמה, אלא הוא הגיע למצרים וחזר לאנטיוכיה בהתאם לִצְרכיו לאזן בין מדיניות החוץ לפוליטיקה הפנימית. בכל זאת מלך שעלה בדרך מפוקפקת משהו, חייב לוודא שאף אחד לא מתכנן להדיח אותו בעודו נמצא הרחק מעיר הבירה. בדרכו ממצרים לאנטיוכיה (בפעם הראשונה בה הוא חזר הביתה) בשנת 169 לפה"ס, התנפל אנטיוכוס על המקדש ובזז אותו לחלוטין. לא רק כספים חברתיים, לא רק תרומות ונדבות, לא רק חפצי מותרות – הכל כולל הכל. חשוב להבין כי אין מדובר בנסיון הכושל של הליודורוס לבזוז את המקדש, או מכירת הכלים על ידי מנלאוס הכהן, אלא בשוד למטרת שוד. יש פה מקדש עם הרבה כסף, אני פה, אני חזק ואני צריך כסף – אז ברור מה יקרה. צריך להדגיש - הפעולה לא כוונה נגד היהודים באופן מיוחד. מקדש ירושלים היה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון מבחינת אנטיוכוס. אילו הוא היה נמצא במקום אחר הוא היה בוזז את המקדש הקרוב ביותר. אנטיוכוס הרביעי היה שרוי בִּמְצוקה תקציבית, וּבָזז כל מה שזז. אני מזכיר שהפיצויים מקרב מאגנסיה עוד השפיעו על הממלכה. בנוסף מלחמה היא דבר יקר. בטח ובטח כאשר רוב הצבא, כמקובל בִּימֵי קדם, מבוסס על שכירי חרב. החזרה ממצרים (שהובנה כסוג של נסיגה, כלומר המלך הפסיד) ורב סרן שמועתי, שכבר אז היה פעיל, שהפיץ שמועות על מות המלך, גרמו ליאסון, אחיו המתייון של חוניו, שהודח על ידי מנלאוס - לעלות על ירושלים ולגרש את מנלאוס. לפתע פתאום יאסון (מייסד הגימנסיון ומי שהפך את ירושלים לפוליס) נתפס כמושיע וגואל מפני מנלאוס הגרוע בהרבה. איך שגלגל מסתובב לו... גירוש מנלאוס הכהן שמונה על ידי המלך היה מרידה במלכות. למרבה צערו של יאסון השמועות על מות אנטיוכוס היו מוקדמות מידי. אנטיוכוס אכן יפול בקרב, אבל בעוד כמה שנים. אנטיוכוס שלא אהב את העובדה שהוא 'נהרג' במרכאות, ועוד פחות מכך את עצם המרד נגדו, זעם ודכא את המרד ביד קשה. דיכוי המרד כלל, כמקובל, טבח בתושבי ירושלים, ניתוץ חלק מחומותיה, והחרמת אדמות. שוב לא תופתעו לשמוע כי גם לאירועים אלה יש רמז בספר דניאל (ציטוט): וְשָׁב וְזָעַם עַל-בְּרִית-קוֹדֶשׁ וְעָשָׂה וְשָׁב וְיָבֵן עַל-עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ... דלגתי קצת וַאֲדָמָה, יְחַלֵּק בִּמְחִיר (סו"צ דניאל י"א 30). לא נעים. ליתר בטחון הוא הבין שצריך לשים כח קבוע בירושלים שיפקח עין על הבעייתיים האלה. אנטיוכוס הקים מצודה בשם 'חקרא'. השם חקרא הוא הגרסה הארמית של המילה היונית akra, כלומר מצודה. גם החקרא נרמזת בספר דניאל (ציטוט): וְעָשָׂה לְמִבְצְרֵי מָעֻזִּים (סו"צ. דניאל י"א 39). החקרא היא המצודה בה התבססו מנלאוס ותומכיו. החקרא תהיה קוץ רציני בעין הירושלמים במשך שנים רבות, עד ששמעון אחיו של יהודה המקבי יצליח לכבוש אותה. אנחנו עוד נזכיר את החקרא בהמשך. נקודה מעניינת בנוגע לחקרא הוא מיקומה. מהמקורות ההיסטוריים לא ברור היכן היא הייתה והשערות רבות הועלו. ההצעות נחלקו בין האזור הגבוה שמצפון להר הבית (היכן שהייתה מצודת הבירה וּלְאחר מכן האנטוניה) לבין האזור מדרום להר הבית. לפני שנים אחדות התגלה ב'חניון גבעתי' מדרום לכותל שרידי מבנה עוז מבוצר מהמאה השניה לפני הספירה. רוב החוקרים סבור כי מדובר בשרידי החקרא. רק כדי לסבר את האוזן, פעם היה שם חניון, היום זהו אתר חפירות מרשים ביותר. עד כאן אנטיוכוס הרביעי לא חרג מהמקובל בעת ההיא. ביזת מקדש, רצח אזרחים, הרס ביצורים והפקעת אדמות – לא היו משהו שיהודים לא נתקלו בו פה ושם עד אז. אבל פה קרה משהו לא ברור ולא מובן כלל ועיקר. גזירות הדת!

כלל וּכְלל לא ברור מדוע אנטיוכוס גזר את גזירות הדת על היהודים. גזירות דת הן דבר מופרך בעולם אלילי. הלוא עובדי האלילים הם סובלניים מאן כמותם לפולחנים האחרים. הלוא מי שסוגד לכמה וכמה אלילים לא יתקשה לקבל את נוכחותו של אל נוסף. אחד יותר או אחד פחות, מה זה כבר משנה? דווקא משום כך גזירות השמד היו דבר מוזר וחריג. בספר מקבים א' נכתב (ציטוט): המלך שלח ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחר חוקים זרים לארץ, מנוע עולות ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים... דלגתי קצת ולבנות בימות ומקדשים ופסלים, ולהקריב חזירים ובהמות טמאות, להניח את בניהם בלתי נימולים, ולשקץ את נפשותיהם בכל פיגול וטמא, ובדרך זו לשכוח את התורה, ולהחליף את החוקים (סו"צ. מקבים א' א 41 – 49). בכ"ה בכסלו (התאריך של חנוכה לעתיד לבוא) שנת 167 לפה"ס חולל בית המקדש והוקרבו קרבנות לעבודה זרה. אני שוב לא צריך להזכיר לכם שהענין נרמז בספר דניאל (ציטוט): וּזְרֹעִים, מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ; (הצבא הסלווקי) וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז (חילול המקדש), וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד (ביטול קרבן התמיד), וְנָתְנוּ, הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם (מזבח עבודה זרה) לב וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית, יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת (המתייוונים); וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו, יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ (הנאמנים לִדְבַר ה'. סו"צ דניאל י"א 31 – 32).

גזרות המלך כללו כמה סעיפים. הסעיף הראשון הוא הפסקת העולה וניסוך הנסך (קורבן נוזלי כיין, שמן או מים). הסעיף השני הוא חילול שבת בפרהסיה. הסעיף השלישי הוא קיום עבודה זרה בבית המקדש. הסעיף הרביעי הוא איסור המילה. הסעיף החמישי הוא אכילת חיות טמאות. לא רק חזיר, אבל חזיר הוא סמל כידוע. אני מזכיר את פרק 137 על האשה ושבעת בניה. והסעיף השישי והאחרון הוא איסור לימוד תורה.

כל הסעיפים נועדו לקעקע את היהדות ולהטמיע אותה במרחב ההלניסטי. איסור הקורבן והנסך מנתק את הקשר בין העם לבין אלהיו באמצעות המקדש. חילול השבת שולל מהיהודים את היום הייחודי שלהם המפריד אותם משאר אומות העולם. הסעיף השלישי מחליף את פולחן אלהי ישראל בְּפוּלְחן אלילי וּמְקבע את הניתוק בין עם ישראל לאלהיו. איסור המילה הוא נסיון לפגוע בברית בין עם ישראל לֵאלֹהיו (בתנ"ך ה-א אינה נהגית. אני מניח שבשפת החול ניתן להגות את ה-א), ולהפוך את עם ישראל לעם ככל העמים. במאמר מוסגר אציין שהמילה הייתה הדבר שהכי קשה להלניסטים לקבל ביהדות. ההלניסטים שהעריצו את שלמות הגוף האנושי לא הבינו מדוע אנשים שפויים מטילים בילדם הרך מום ועוד מרצונם החופשי. הרעיון שהמילה מייצגת ברית בין העם לבין אל בלתי נראה כלשהו נראה הם מופרך והזוי. הסעיף החמישי נועד לסלק את החומה שבין היהודים ללא יהודים. לארוחה משותפת יש תפקידים חברתיים רבים ולא רק אספקת קלוריות לצורך חילוף חומרים. יהודי שסועד עם לא יהודי עלול להתקרב אל הלא יהודי, ומכאן הדרך לנישואי הילדים וּלְהתבוללות – קצרה ביותר. הסעיף השישי הוא אולי הכי משמעותי – ניתוק התשתית הרעיונית בין עם ישראל לדתו. דת ישראל נתפסה על ידי אנטיוכוס, בצדק יש לומר, כִּמְבוססת על התורה. שלול מהם את התורה – ושללת מהם את דתם. בעוד שחמשת הסעיפים הראשונים הם סעיפים טכניים ומדידים (אכל / לא אכל, הקריב / לא הקריב וכו'), הרי איסור לימוד התורה הוא הסעיף המהותי בעיני. זה הסעיף שכוון לתשתית דת ישראל. ניתן לקיים בִּכְפִיה את חמשת הסעיפים הראשונים, בהמתנה לימים טובים יותר. אבל ללא הסעיף השישי לא יהיה לאן לחזור.

במקבים ב' נכתב (ציטוט): קשה היה לכולם וכבד פרץ הרשעה: כי המקדש היה מלא על ידי הגויים ניאוף והוללות בהתעלסם עם זונות, ובחצרות הקודש היו קרבים אל נשים ומביאים שמה דברים אשר לא יובאו: והמזבח היה מלא דברים האסורים מן התורה: ואי אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות ולא להיקרא בשם יהודי בכלל: ויהיו סוחבים אותם אנוסים בִּמְרירות ביום הולדת המלך בכל חודש אל אכילת הזבחים ובהיות חג דיוניסוס היו נאנסים להלך בתהלוכת דיוניסוס והם מעוטרים עטרות קיסוס (סו"צ. מקבים ב' ו' 1 – 8). מסיבה לא ברורה אלהי ישראל זוהה עם דיוניסוס אל היין. יש הסבורים כי ענין ההוללות והזונות הוא הגזמה שנועדה לתאר את מעשי המתיונים באור חמור במיוחד, המזכיר את חטא בעל פעור במדבר. ענין הגזירות נזכר גם אצל ההיסטוריון המפורסם  דיודורוס סיקילוס (ציטוט): אנטיוכוס אפיפנס החליט לבטל את חוקי היהודים, הקריב חזיר לפני המזבח, וציווה לשפוך על הספרים הקדושים של היהודים את מרק החזיר שבושל. הוא כיבה את אש מנורת התמיד, וּפָקד על הכהן הגדול וּשְאר היהודים לאכול מבשר החזיר (סו"צ). הדבר המעניין והלא כל כך מובן הוא, שהגזרות לא הוגבלו לארץ יהודה בלבד, אלא חלו על כל היהודים בשטחי ארץ ישראל (בשומרון, בחוף, בגליל...). מאליה עולה השאלה: מדוע הוטלו הגזירות. מה קרה לאנטיוכוס? נקדים ונאמר שהמניע להטלת הגזרות אינו ברור. אמנם לאנטיוכוס הרביעי הייתה זיקה עזה לזאוס, אבל זה לא גרם לו להטיל גזרות על לא יהודים, שלא ממש סגדו לזאוס. היו שהציעו כי אנטיוכוס המשיך בדרך קודמיו ובסך הכל התנגד לְפוּלחנים המערערים על הסדר הקיים. אבל פה דובר בְּפוּלחן מקומי ודי זניח במונחים אימפריאלים, שלא איים על הסדר ברחבי הממלכה. היו ששיערו שאנטיוכוס רצה ללכד את כל ממלכתו תחת תרבות אחת, וּמִנהגי היהודים הפריעו לו. מצד שני היו עמים נוספים שמלו את ילדיהם ולא אכלו חזיר, ועליהם לא הוטלו גזירות. מלבד זאת, קרבן חזיר היה דבר נדיר למדי בעולם ההלניסטי כך שברור שזה כוון נגד היהודים, שרגישותם לחזיר הייתה ידועה כבר אז. יש הסבורים, שהתנגדות היהודים למהלכיו, שנבעה מדתם המיוחדת גרמה לו לנסות וּלְהכחידם. ויש הסבורים, כי גזרות השמד 'הוזמנו' במרכאות על ידי המתייוונים, שהפנו עורף לעמם ולדתם, ונעזרו בְּכֹח חיצוני על מנת לכפות את דעתם ואורח חייהם על כלל הציבור. זה מזכיר את הטענה כי גירוש ספרד 'הוזמן' על ידי יהודים שהתנצרו, שלא חשו בנוח עם אחיהם לשעבר שהיו תזכורת תמידית לשינוי שעשו בחייהם. ואולי התשובה מורכבת מכמה סיבות גם יחד או אולי כולם. מי יודע?

למרבה הצער גזרות הדת הן דבר כה מוזר, עד שלא נותר לנו אלא לשער השערות, וכנראה לעולם לא נדע את התשובה. תהא אשר תהא הסיבה, התגובה היהודית לא איחרה לבוא. כפי שידוע לכל בעתות מצוקה פורחת ועולה התסיסה המשיחית. חבית אבק השריפה גולגלה אל מרכז הבמה. נותר רק למצוא את הגפרור במודיעין שיצית את הלהבה.

נגישות
How can I help you?