Skip to content

צלה של רומא. ג – קריאה

האזנה

בפעם שעבר סקרנו את האירועים שהובילו לגזרות הדת המוזרות משהו ופירטנו את סעיפי גזירות הדת השונים. אך בטרם נסקור את מרד המקבים כמה מילים על היצירה הרוחנית בתקופה ההלניסטית (למעט תרגום השבעים, לו הקדשנו פרק מיוחד. פרק ארבעים וַחמישה). בתקופה זו התגבש ונערך התנ"ך בבית המקדש בירושלים. התנ"ך ייחתם סופית לאחר חורבן הבית השני. כלומר חכמי ישראל החליטו מה ראוי להיכלל בכתבי הקודש של האומה ומה לא. אבל עריכת וחתימת התנ"ך הם רק חלק מהתמונה התרבותית - דתית של עם ישראל באותם ימים. במקביל לעיסוק במקרא הייתה פעילות ספרותית ענפה של ספרים הקרויים 'חיצוניים'. נדון בספרים החיצוניים על רגל אחת כיון שהם ראויים (ואף יזכו) לסדרת פרקים משל עצמם. רק אציין כי לדוקטור ליאורה רביד, בפודקאסט של התנ"ך, יש סדרת פרקים טובה מאוד על הספרים החיצוניים, ובהחלט מומלץ להאזין.

הספרים החיצוניים הם חלק מהספרים היהודים שנכתבו בימי בית שני ובדורות הראשונים לאחר החורבן, ושלא נכנסו אל כתבי הקודש היהודים. הם קרויים 'חיצוניים' כי הם מחוץ לתנ"ך. השם הוא כינוי טכני, אך יש לו משמעות רוחנית עמוקה. בעצם הכינוי 'חיצוניים' כבר ברור מהי חשיבותם הפחותה לעומת כ"ד ספרי התנ"ך. הספרים הללו ממשיכים, חלקם לפחות, את מסורת הספרות המקראית, נסמכים עליה, ומחקים אותה. בהערת אגב אציין כי ישנם ספרים החורגים ממסורת המקרא, ועליהם נדון בסדרת הפרקים על הספרים החיצוניים. חשוב להבין דבר אחד. הספרים החיצוניים אשר בידנו הם מבחר אקראי ממגוון של ספרים שהיו ואבדו. כך למשל ממצאי קומרן העשירו אותנו בכמה וכמה ספרים שאבדו, והתגלו מחדש. חלק מהם שרד בתרגומים שונים (בעיקר ליונית), וחלק מהם נכנס לכתבי הקודש הנוצרים (למשל ספרי מקבים!). הספרים נכתבו ברובם בעברית (חלקם בארמית וחלקם ביונית). חלקים עבריים של חלק מהספרים התגלו בקומרן כאמור ובגניזה הקהירית.

עם חתימת כתבי הקודש (חיבורים מימי בית ראשון וראשית בית שני, או שנתפסו ככאלה), ירד ערכם של החיבורים המאוחרים והם אבדו במהלך הדורות (חלקם צוטטו עדיין בימי הביניים). אצל חז"ל יש התייחסות אליהם (ציטוט): כל ישראל, יש להם חלק לעולם הבא--שנאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ" [זהו ציטוט מספר ישעיה (ס', 21)]. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים, ואין תורה מן השמיים, ואפיקורוס. רבי עקיבה אומר, אף הקורא בספרים החיצונים (סו"צ. משנה, סנהדרין י' א'). או (ציטוט): כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס לביתו, כגון ספר בן-סירא (סו"צ. קהלת רבא יב, 12 - 13).

האיסור לקרוא בהם מעיד כאלף עדים, שהיו כאלה שדווקא קראו בהם... אבל אני מתכנן סדרת פרקים על הספרים החיצוניים ושם נרחיב בענין. ונחזור לאירועי העבר.

גזירות אנטיוכוס העמידו את היהדות בפני אתגר קשה מאוד. מה לעשות? האם לכוף את ראשינו כאגמון, להמתין עד יעבור זעם, ולקוות לטוב? או שההיפך המוחלט. זהו מצב של 'להיות או לחדול', ואם נמתין – לא יהיה לאן ואל מי לחזור. על כן חובה להתנגד בכח לגזירות השמד, ויהי מה! בעם ישראל היו שצידדו בצד זה או אחר. היו גם כאלה שרצו להיטמע לחלוטין. כמו יהודים רבים מאז ועד ימנו.

כך או אחרת האתגר נענה במרד! אמנם היו התנגשויות מקומיות בין היהודים לסלווקים, כמו במקרים של הליודורוס ומנלאוס, אך שני הצדדים נזהרו שלא למתוח את החבל יתר על המידה. הפעם העימות היה גלוי ומוחלט. גזירות השמד, שנתפסו כקריעת החבל מצד הסלווקים, בצדק יש לומר, גרמו לתגובת נגד חריפה של היהודים. חשוב לזכור דבר אחר. מאז מרד צדקיהו נגד הבבלים – היהודים לא מרדו במעצמה השלטת. מעל 400 שנה של קבלת עול מלכות בשר ודם תמו באבחה אחת. לשנות גישה אחרי 400 שנה זהו שינוי גדול מאוד. ללמדנו עד כמה גזירות הדת נתפסו כאיום קיומי במובן העמוק ביותר שלו. בואו נקרא את תיאור פרוץ המרד בספר מקבים א (ציטוט): ויהי כאשר באו פקידי המלך אל העיר מודעית (מודיעין כמובן) להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבוח להם. (טו) וילוו אליהם רבים מבני ישראל, ומתתיהו ובניו התחזקו. (טז) ויאמרו שרי המלך אל מתתיהו לאמור: (יז) 'הן איש נגיד ונכבד אתה בקרב עמך, ומספר בניך רבים וגם רבה משפחתך, לכן קרב נא אתה ראשונה לעשות את מצות המלך'... דלגתי קצת (יט) וישא מתתיהו את קולו ויאמר: (כ) 'אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו וישמעון לקולו להמיר את חוקות אבותיהם. (כא) לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו'... (כד) ויהי ככלותו לדבר, ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הניצבים אל הבמה אשר במודעית לזבוח זבח כאשר ציוה המלך. (כה) וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת אלוהיו. (כו) וירוץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה. (כז) ויקנא לתורת אלוהיו כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא. (כח) וירץ אחרי כן בתוך העיר ויקרא בקול גדול ויאמר:

מי האיש החרד לתורת אלוהיו ומחזיק בבריתו - יבא אחרי (כט) ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר, ויעזבו כל אשר להם בתוך העיר (סו"צ מקבים א' ב' 14 – 29).

התיאור בספר מקבים א' הוא דרמטי. מתתיהו עוצב, מבחינה ספרותית, כמו גיבור קנאי אחר לה'. ספר מקבים אף נקב במפורש של האיש - פנחס בן אלעזר הכהן בבעל פעור. נקפוץ רגע לספר במדבר (ציטוט): וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָבב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן (בדומה למה שיתחולל במודיעין דורות רבים לאחר מכן... דלגתי קצת  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד(מקביל לאותו בחור שהקריב במודיעין) ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... דלגתי קצת וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (סו"צ במד' כ"ה 1 – 13). כפנחס הקנאי לה' אלהי ישראל כך מתתיהו.

כפנחס שקיבל כהונת עולם, מתתיהו יקבל מלכות, אם כי לא מלכות עולם. עיצוב דמויות ספרותיות בזיקה לגיבורי עבר הוא מוכר וידוע. כך יהושע עוצב בזיקה למשה, ישו בזיקה למשה ואליהו ועוד.

מספר מקבים א עולה, שמתתיהו הרג את נציג השלטון, וברח מזרחה להרים, שם התקבצו אליו מורדים נוספים. מתתיהו קבע 'פסק הלכה' התקף עד ימנו: מותר (חובה!) להלחם בשבת. עד ימיו, היהודים בשבת נמנעו ממלחמה. כך למשל תלמי הא' כבש את ירושלים בשבת, ואפולוניוס הסתער על ירושלים בשבת. המנעות מלחימה בשבת שמה לאל כל אפשרות להתנגדות ממשית, כי כל מה שהאויב צריך לעשות הוא להמתין בסבלנות עד כניסת השבת – ולסגור את הענין בכמה רגעים. פסק ההלכה הגיע לאחר המקרה הבא (ציטוט(: ויקומו פתאום להתגולל עליהם ביום השבת. ויאמר להם: '(לה) עד אנה מיאנתם לשמוע בקול המלך, קומו נא וצאו מזה ועשו את מצוותיו וישבתם בטח' (לו) ויענו ויאמרו: 'לא נצא, כי את דבר המלך לא נעשה, ואת השבת לא נחלל!'. (לז) וייגשו אל המערה ויערכו כלי מלחמה לקראתה. (לח) והאנשים אשר בקרבה לא הרימו את ידיהם לירות אבן או לסכור את פיה. (לט) ויאמרו אליהם: 'נמותה הפעם בניקיון כפנו, והשמים והארץ עדים בנו כי בזדון תהרגונו'. (מ) ויפלו עליהם ביום השבת, ויהרגו כל אשר במערה. וימותו הם ונשיהם וטפם ומקניהם. (מא) ויהיו המתים כאלף נפש. (מב) ומתתיהו ורעיו שמעו את הדבר וייצר להם מאוד(מג) ויאמרו איש אל אחיו: אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו, לבלתי התייצב לפני הגויים בעד נפשנו ותורתנו, עוד מעט והשמידונו(מד) ויוועצו כולם ביום ההוא לאמור אם הילחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות. (סו"צ מקבים א' ב' 34 – 44). פיקוח נפש דוחה שבת. בהמשך הענין התרחב לכלל הצלת חיים, ולא רק לחימה.

מתתיהו הנהיג את המרד נגד גזירות הדת במשך שנה אחת בערך (167 – 166), ונלקח לבית עולמו. מי שהחליף אותו היה בנו השלישי יהודה המקבי.  פירוש השם אינו ודאי. חוסר הודאות נובע מכך שהשם מופיע רק בתעתיק יוני. יש הגורסים, כמוני, כי יש לכתוב מקבי בקו"ף, מלשון מקבת, פטיש. ויש הגורסים, כמו בספר יוסיפון (ספר מימי הביניים שגם לו נקדיש פרק או שניים) מכבי בכ"ף. היו שהציעו שמדובר ראשי תיבות כלשהם.  למשל הפסוק משירת הים – מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה. או מתתיהו כהן בן יוחנן. כך או אחרת אני כותב בקו"ף, אבל ההגיה בשתי הצורות – זהה היא.

מול המורדים הנחושים אך המעטים עמד הצבא הסלווקי. הצבא הסלווקי, למרות המפלה בקרב מאגנסיה עדיין היה צבא גדול, חזק, מיומן, ועטור נצחונות במצרים. לא משהו שיש להקל בו ראש. רוב החיילים היו מקדונים במוצאם, וכמעט ללא מקומיים בתפקידי מפתח.

המספרים שנמסרו על גודלו והיקפו של הצבא שהגיע לדכא את המרד חשודים בהפרזה, בלשון המעטה. ככל שכח האויב גדול יותר – כך הישגו של יהודה המקבי גדול יותר.

כך גם אין נתונים מהימנים על גודלו של צבא יהודה המקבי. כל מספר שתתקלו בו מבוסס על הערכות והערכות בלבד. מהן מושכלות יותר ומהן מושכלות פחות.

אין חולק כי יחסי הכוחות נטו לטובת בבירור הסלווקים. אם כי בשדה המערכה, אפשר שהיה לפעמים למורדים יתרון. דבר זה מזכיר את מלחמתה עצמאות עת צבאות ערב עלו בכל פרמטר מספרי על צה"ל. אבל בשדה הקרב המסוים נהנה צה"ל, לא פעם, מיתרון מספרי.

אמנם צבא יהודה היה קטן וחלש יחסית, אבל חייליו ניזונו מהתלהבות עצומה. בל נשכח ולו לרגע, שהם נלחמו על עצם זהותם. הדי הסכסוך בין היהודים לסלווקים הגיעו לרומא. הרפובליקה הרומית ראתה בעין יפה את החלשות הממלכה הסלווקית, והרפובליקה אף כרתה ברית ידידות עם יהודה המקבי בשנת 161 לפה"ס. חתיכת הישג דיפלומטי יהודה. אבל הברית תתרקם עוד חמש שנים, ונגיע אליה במועדה. באופן טבעי היינו מצפים כי התלמים במצרים יתמכו אף הם ביהודה. הן בשל האוכלוסיה היהודית הגדולה במצרים, והן בשל הכלל שאויבו של אויבי הוא ידידי. אך בידנו אין כל ידיעה על סיוע תלמי ליהודה. אם כי סביר שתמיכת בית תלמי הייתה נתונה למורדים בצורה כזו או אחרת. אפילו הנבטים סייעו למרד, כנגד האויב המשותף (מהר מאוד זה יעבור להם).

הנסיון הראשון לדכא את המרד היה של אפולוניוס מושל השומרון. בבחינת 'בוא נהרוג את היתוש המזמזם הזה, שמפריע לנו לישון'. אין במקורות ההיסטוריים ידיעות ברורות על מהלכי הקרב. אפולוניוס יצא לדרך בשנת 166 לפה"ס. לא ברור כלל האם אפולוניוס יצא להלחם במורדים בדרום השומרון, או לחבור לחיל המצב בירושלים. נראָה שאפולוניוס התקדם ישירות משומרון לכיוון דרום. צבא יהודה התנפל על הכוחות הסלווקים בציר הררי סמוך למעלה לבונה, כביש 60 הישן. לא המעקף החדש בעמק למטה. יהודה הפתיע את אפולוניוס והביס אותו. אפולוניוס עצמו נהרג, וחרבו שימשה את יהודה. נסיון כושל נוסף היה של סירון. אם כי הדעות חלוקות האם היה זה בסוף 166 או ראשית 165 לפני הספירה. סירון נע בדך הראשית מיפו לירושלים, כביש 443 של ימינו. גם במקרה זה ניצל יהודה את הציר ההררי, והכה את הכח הסלווקי.

שני הנצחונות על היחידות הסלווקיות חיזקו את יהודה בשלושה היבטים. הוא הרוויח נשק ושלל רב לאנשיו, רוח הקרב של גייסותיו נטענה בהתלהבות רבה, והוא זכה ביוקרה רבה. יוקרה שמשמעה גידול במספר תומכיו (כי אין מוצלח כמו ההצלחה), והטלת אימה על אויביו.  פיליפוס הפריגי מפקד חיל המצב הסלווקי בירושלים, הבין לאן נושבת הרוח, ואת הסכנה ההולכת וגוברת עבורו ועבור חייליו. הוא דרש תגבורת מהירה לדיכוי המרד. אנטיוכוס הרביעי עצמו היה במסע במזרח, היכן שהוא יכול היה לפעול בחופשיות ללא חשש מרומא. האחראי על דיכוי המרידה היה ראש השרים – ליסיאס. ליסיאס שלח לעזרה כח משלוח. בראש כח המשלוח עמדו ניקנור (בן פטרוקלס), שנשא בתואר 'רע המלך' (כלומר אחד מיועציו הקרובים) וגורגיאס מושל אידומאיה (חבל הארץ שמדרום ליהודה. מרחב בית גוברין – באר שבע של ימנו). הפעם כבר לא התייחסו אל יהודה כ'מכה קלה בכנף', אלא לקחו אותו ברצינות רבה. הצבא הסלווקי חנה באמאוס (מחלף לטרון של ימנו, לא רחוק מיד לשריון), יהודה היה במצפה צפונית לירושלים. רוב החוקרים מזהים את מצפה עם תל א נצבא ליד שדה התעופה לשעבר בעטרות, אני מזהה אותה בנבי סמואל. אך לנו אין זה משנה, כיון שהאתרים שוכנים קילומטרים ספורים זה מזה. בסתיו שנת 165 לפה"ס הצבא הסלווקי בפיקוד גורגיאס עלה לכיוון מצפה על מנת להתעמת עם צבא יהודה. הסלווקים לא זלזלו ביהודה, ונעו בתנועה מאובטחת כמו שכתוב בספר. יהודה שינה את דרכו ולא תקף את הצבא הסלווקי בציר ההררי. תחת זאת הוא איגף אותם, וירד מערבה לכיוון אמאוס. כך בעוד גורגיאס מגשש אחר יהודה למעלה, יהודה תקף את המחנה הסלווקי למטה. הערכות הקרב חלוקות בין מי שרואה בקרב אות לגאונות האסטרטגית של יהודה, לבין מי שרואה בקרב התנפלות על כמה אפסנאים מנומנמים. בכל מקרה הקרב נחשב, בצדק יש להודות, כתבוסה קשה לסלווקים. שרידי הצבא נמלטו לכיוון מישור החוף, וגם גורגיאס ומחנהו נסוגו. חשיבות הנצחון באמאוס טמונה בסחף שהתחולל בעקבות הנצחון. במערכה הזו השתתפו 3000 איש. במערכה הבאה כבר ישתתפו 10000 איש מצד המורדים. אבל הייתה תוצאה חשובה יותר. ליסיאס, ראש השרים, כלומר אחד שאנטיוכוס מאזין לדבריו בכובד ראש, הבין שגזירות הדת היו טעות, ושארץ שלמה מתקוממת 'סתם' במרכאות. אגרת ששלח אנטיוכוס ובה הקלה חלקית של גזירות הדת מיוחסת לתוצאות קרב אמאוס. (ציטוט): ...הנה שמעתי מפי מנלאוס כי כלתה נפשכם לשוב אל אחוזתכם ואל משפחותיכם. (לג) לכן הנני נותן את בריתי שלום לכל העוברים בארצי... ויוכלו לאכול ולשתות כפי חוקותם ומשפטם, ולא ירע להם איש על אשר עברו את מצוותי בשגגה עד היום (סו"צ. מקבים ב' י"א 31 – 36). באגרת יש ויתור על אכילת בהמות טמאות, וחנינה למי שאולי בטעות עד היום לא קיים את חוקי המלך. כלומר חנינה למורדים בעצם. בכך קיוה אנטיוכוס לכבות את אש המרד. לשוא. אנטיוכוס לא ויתר על החרמת האדמות, לא ויתר על העבודה הזרה בהר הבית, ולא ויתר על מנלאוס. אנטיוכוס גם ויתר וגם התעלם מיהודה המקבי. יהודה המקבי יכול היה למחול על כבודו, ולבלוע את הצפרדע העונה לשם מנלאוס. אבל הוא לא היה יכול לותר בנושא העבודה הזרה, ולא בנוגע להחרמת הקרקעות. הצעת אנטיוכוס נדחתה על הסף. אי לכך ובהתאם לזאת ניסה ליסיאס גישה חדשה. בשנת 164 לפני הספירה הוא ניסה לפרוץ ליהודה מדרום. הפעם ליסיאס בעצמו פיקד על הצבא הסלווקי, לאור כשלונות הדרג המקומי. הפריצה מדרום, עוקפת את הדרך ההררית הצפונית, הבעייתית מבחינה טקטית. הוא עלה בארץ אידומאה הידידותית, והתקדם לירושלים מדרום, בשטח הנוח, יחסית ושאין בו גיאיות עמוקים כמו בשומרון. רעיון יפה, אבל בקרב בית צור (בין חברון לירושלים) הצליח יהודה לעצור את הצבא. לפי התיאור בספרי מקבים מנה צבא יהודה עשרות אלפי לוחמים. אך מותר לפקפק בנתונים המספריים. נראה כי הצבא הסלווקי סבל אבדות כלשהן, אך לא דווח על בריחה כמו בקרב אמאוס. ברור שהצבא הסלווקי לא הובס, אך הוא נעצר ולא עלה על ירושלים.

ליסאס הבין שצריך לחתוך הפסדים והתחיל משא ומתן עם יהודה. כך נכתב במקבים ב' (ציטוט): ליסיאס לעם יהודה שלום. (יח) יוחנן ואבשלום שליחכם הביאו לי את ספרכם (כלומר את המכתב) ויבקשו ממני את הדברים אשר נקבו בתוכו. (יט) הנה הבאתי את בקשותיכם לפני המלך, והוא נשא את פניכם בכל דבר אשר יישר. (כ) ועתה אם באמת ובתמים תשמרו את הברית הזאת, היטב איטיב גם ביום מחר עמכם. (כא) וציוויתי את שליחיי אלה וגם את השליחים אשר שלחתם אלי, להורות אתכם את הדברים האחדים אשר פרשו בינותינו והיה זה לכם שלום. (סו"צ. מקבים ב' י"א 17 – 21). האגרת הזו היא שיפור מהאגרת הקודמת. לראשונה יש ליהודה המקבי מעמד כלשהו. המשא והמתן התנהל עם השליחים שלו. כלומר ליסיאס הכיר בפועל ביהודה כאיש החזק ביהודה. יש לחדד נקודה אחת. הדרך לירושלים הייתה פתוחה בעקרון בפני הצבא הסלווקי. למרות גבורת יהודה ולוחמיו הרי צבא המורדים לא היה יריב שקול באמת לצבא אימפריאלי, כמו שניווכח ממש בקרוב. בכל זאת ליסיאס נעצר ולא עלה על ירושלים. ליסיאס עצר את הצבא, קטע את הדיונים ואץ רץ לאנטיוכיה הבירה. עצירת הצבא נבעה מאירוע בעל חשיבות העולה בכמה וכמה סדרי גודל על יהודה והנודניקים שלו. אירוע שהתחולל הרחק הרחק משם. אנטיוכוס הרביעי נהרג בעת מסעו למזרח. ישנה אי בהירות מסוימת בנוגע לדרך בה הוא מצא את מותו. אין חולק כי הוא נהרג במזרח בעת מלחמה נגד האימפריה הפרתית וכי במלחמה זו הוא זכה להישגים נאים למדי. סביר גם כי הוא עבר לעולם האמת בעיר איספהן. האם מת ממחלה? פציעה בקרב? מתנקש? רעל? הרעלת קיבה? שתיית יתר? התקף לב? שבץ? לא ברור. העמימות בנוגע לנסיבות מותו גרמו למקורות היהודים לכרוך בין הצלחות יהודה המקבי לבין מות אנטיוכוס. לפי ספר מקבים א' אנטיוכוס שמע שיהודה טיהר את בית המקדש, ולקה בדכאון שהביא למותו. לפי מקבים ב' הוא מת לאחר מחלת מעיים ונפילה מסוס. לפי מגילת אנטיוכוס (מדרש אגדה המתאר את המרד) הוא התאבד. זה סופו של כל רשע. סדרי העדיפויות של ליסאס השתנו באחת. הרבה יותר חשוב להיות בבירה עת ממנים את המלך החדש, וצריך לשמור על האינטרסים האישיים. אתם יודעים, שאף מנוול לא ילחש על אוזנו של המלך החדש דברי בלע ושטנה על ליסיאס שאחריתם מי ישורנו?

כיון שהמשא ומתן נגזם בראשיתו הרי שאלות רבות נותרו פתוחות. לא ברור מהו טיב ההסדר שהתגבש? מה היתה תגובת המלך (אם הייתה)? מה היה מעמד מנלאוס? מה קרה עם המקדש? אין לדעת.

אבל קרב בית צור היה נקודת מפנה במרד. בעקבות יציאתו החפוזה של מנלאוס לבירה, ניצל יהודה את שעת הכושר שנקרתה בפניו והגיע לירושלים. נראה שיהודה השתלט על ירושלים, למעט החקרה, ללא התנגדות ממשית. מעשהו הראשון של יהודה הוא טיהור בית המקדש. התיאורים בספרי מקבים משלימים זה את זה. (ציטוט מקבים א): ויראו את מזבח העולה כי חולל, ויועצו לב יחדו כדת מה לעשות?... דלגתי קצת וייתצו אתו. (מה) ויניחו את האבנים על הר הבית אל מקום פלוני אלמוני, עד אשר יקום נביא בישראל להורותם את אשר יעשון. (מו) ויקחו אבנים שלמות אשר לא עלה עליהן ברזל, ככתוב בתורת ה' ויבנו מזבח חדש כתבנית הראשון. (סו"צ. מקבים א' ד' 43 – 46). וכך נכתב במקבים ב (ציטוט): ...וילכדו את העיר ואת המקדש. (ב) ויהרסו את המזבחות ואת בתי הגילולים אשר הקימו הגויים בחוצות העיר. (ג) ויהי אחרי טהרם את הבית, ויעשו מזבח חדש, ויוציאו אש מן האבנים אשר ליקטו, ויקריבו את קורבנם לה' מקץ שנתיים ימים... דלגתי קצת והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. (ט) ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. (י) ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים... דלגתי קצת (יא) ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה. (סו"צ. מקבים ב' י' 1 – 11). שימו לב שיהודה ואנשיו חגגו את חג הסוכות במועד ב'! החג נמשך שמונה ימים בדיוק כמו סוכות, והיו את ארבעת המינים. עד היום חנוכה נחגג שמונה ימים. אני מזכיר שנס פך השמן נזכר לראשונה רק בתלמוד 600 שנה לאחר טהור המקדש!  רק לאחר מכן הפך חנוכה לחג בזכות עצמו. חנוכה הוא חג השושלת המולכת. חג שהתקבל בעם ישראל. כבר במאה הראשונה לספירה החג נחגג כדבר מובן מאליו. כך נכתב בברית החדשה על אחד הביקורים של ישו בירושלים (ציטוט): אוֹתָהּ עֵת חָגְגוּ בִּירוּשָׁלַיִם אֶת חַג הַחֲנֻכָּה. חֹרֶף הָיָה (סו"צ יוחנן ע' 22). חשיבות טיהור המקדש היא אדירה. מעבר למעשה החומרי יש פה משמעות רוחנית. הטומאה סולקה והטהרה (קמץ קטן) חזרה. אבל החשיבות העיקרית לטעמי היא הסמליות. 'הנה נלחמנו על זהותו ויכלונו לאימפריה האדירה'. פה לכאורה המרד תם. המקדש טוהר, האלילות סולקה, והכל יכול להתנהל על מי מנוחות. אבל מובן שלא. היהודים בארץ ישראל לא היו הקבוצה האתנית היחידה במרחב. מלבד השומרונים היו המוני הלניסטים. מאבק יהודה, וטיהור המקדש לוו בעימותים בין היהודים להלנים בכל רחבי הארץ. יהודה פעל על מנת לסייע ליהודים הנתונים בצרות. יהודה עשה זאת בכמה אופנים. הן בהעברת היהודים לאזורים בטוחים, הן חיסול ופגיעה במקומות עוינים, והן נקמה לשמה. (ציטוט( וישמעו הגויים מסביב כי הוקם המזבח, וכי טיהרו את המקדש כבראשונה, וייחר אפם במאוד מאוד. (ב) ויוועצו יחדו להכרית ולעקור את כל עדת יעקב, ויחלו לשלוח יד ביהודים אשר בגבולם וימיתום. (ג) ויהודה יצא לקראת ארץ אדום למלחמה על בני עשו ... דלגתי קצת וגם יושבי בית און היו למוקש ולמארב לישראל על הדרך, וימיתו רבים מהם. (ה) ויפקוד יהודה עליהם את פשעם, ויצבא על המגדלים אשר היו בם ויחרימם, וישרוף אותם וכל האנשים אשר בתוכם. (ו) ומשם פנה מול בני עמון ... דלגתי קצת  ויהי בעת ההיא ויקומו גם יושבי גלעד על היהודים אשר בארצם לכלותם, וימלטו אל מבצר דימון(ט) וישלחו ספרים אל יהודה ואל אחיו לאמור. (י) כל הגויים אשר סביבותינו שתו עלינו לכלותנו וטימוטיוס בראשם, ועתה הם צרים על המבצר אשר נמלטנו שם להבקיעהו. (יא) לכן חושה נא לעזרתנו למען הצילנו מידם כי רבים ממנו נפלו בחרב. (יב) וגם מאחינו היושבים בארץ טוב המיתו כאלף נפש, ואת נשיהם וטפם הוליכו בשבי, ויבוזו את שללם. (יג) ויהי הם קוראים עוד את המכתב, והנה מלאכים באים מן הגליל ומדיהם קרועים, ויגידו חדשות כאלה ויאמרו. (יד) הנה הגויים מכל הערים מסביב מעכו ומצור ומצידון וכל יושבי הגליל קמו עלינו להשמידנו ותמלא הארץ אותם. (שימו לב איך סיפור הצלת יהודה עמון מעוצב לפי סיפור הושעת יבש גלעד על ידי שאול המלך)  (טו) ויהי כשמוע יהודה ואנשיו את הדברים האלה ויועצו לב יחדו מה לעשות להושיע את אחיהם במבוכה הזאת. (טז) ויצווה יהודה את אחיו את שמעון ויאמר בחר לך אנשים ולך אל הגליל להושיע את אחינו, ואני ויונתן אחי ניסע אל הגלעד... דלגתי קצת (יט) ויחלק שמעון שלושת אלפים איש אבירי לב ללכת אל הגליל, ויהודה שם את פעמיו הגלעד, ומספר פקודיו שמונת אלפים. (כ) ויהי בבוא שמעון אל הגליל, וילחם מלחמות רבות את הגויים, ותכבד ידו עליהם ויכם וירדפם עד פתח שערי עכו. (... דלגתי קצת (כב) ואת אחיו אשר בגליל ובארפד לקח וינהג אתם ואת נשיהם וטפם ואת כל רכושם אל ארץ יהודה, וילכו אתו שמחים וטובי לב. (כג) ויהודה המכבי ויונתן אחיו עברו את הירדן וילכו דרך שלושת ימים במדבר... זה ממשיך אבל הנקודה ברורה (סו"צ מקבים א' ה').

ההתנגשויות בין היהודים (נלהבים) לנכרים הוכיחה, שללא התערבות חיצונית, יד היהודים על העליונה. בדיוק כמו השלב הראשון במלחמת השחרור בין הישוב העברי לערביי הארץ. השלב שטרם פלישת צבאות ערב. יהודה הוכיח יכולת צבאית טובה מאוד, והבהיר למקבלי ההחלטות באנטיוכיה שהוא גורם שיש להתחשב בו בארץ ישראל.

נראה היה שליסימכוס היה מתפשר עם יהודה בנוגע לבית המקדש, וגם העזרה של יהודה ליהודים – הייתה מעשה אחוה מובן. אבל סמל השליטה הסלווקית בירושלים – החקרה היה יהרג ובל יעבור. כיבוש החקרה הוא צעד ענק לשחרור יהודה מהשלטון הסלווקי. למרות המצור שהוטל על החקרה, לקח עוד 20 שנה לכבוש אותה. כלומר ברור שהמצור היה רופף ביותר, והיו אנשים בירושלים שדאגו לאספקה קבועה לחקרה. כששמעון החליט באמת לכבוש את החקרה – זה קרה תוך זמן קצר יחסית. העימות סביב החקרה גרם לשיגור משלחת נוספת ליהודה. צבא אדיר, כולל פילים, בפיקודו של המלך בכבודו ובעצמו (אנטיוכוס הה') וליסיאס עלה על יהודה מדרום. כיוון הגישה המועדף כפי שקרה בקרב בית צור. הקרב התחולל ככל הנראה בשנת 162 לפני הספירה. ההתנגשות הייתה בבית זכריה אשר מדרום לירושלים. הקרב התפרסם בשל מות אלעזר אחי יהודה, שהסתער על פיל, שנפל עליו. בקרב בית זכריה הפרו הסלווקים את תנאי הכניעה במאגנסיה, עת נאסר עליהם להשתמש בפילי מלחמה. נראה כי אנטיוכוס הה' הימר שהרומאים לא יתרגזו כל עוד זה לא נגדם, אלא במלחמה מקומית בקצה האימפריה. צבא המורדים ניגף מול הפלנקס הסלווקי, ויהודה נסוג מירושלים. ליסיאס הטיל מצור על ירושלים. המצב היה נואש, אך ליסיאס החליט להפסיק את המצור. הוא שמע כי פיליפוס, האפוטרופוס של אנטיוכוס הה' הצעיר חזר לאנטיוכיה, והוא מתכנן להשתלט על הממלכה. ליסיאס לא רצה לגלות לצבא את האמת (כדי שלא יעלו להם רעיונות מיותרים), אלא הכריז שהצבא עייף, ופנה להשיג פשרה עם יהודה. במסגרת הפשרה נהרסו ביצורי הר הבית, מנלאוס הכהן התייון הוצא להורג, ואלקימוס מונה ככהן גדול. ליסיאס הרס את ביצורי הר הבית, אבל יהודה נשאר האיש החזק ביהודה, שיש להתחשב בו. לשלב זה יש לייחס אגרת ששלח אנטיוכוס (הה') לליסיאס, בו נסיגה למעשה מגזירות אביו. (ציטוט): המלך אנטיוכוס נותן את ברכתו. שלום לאחיו ליסיאס. (כה) בהיאסף אבי אל אבותיו... (כו) ועתה שמעתי על היהודים לאמור, כי מאנה נפשם ללכת בחוקי היונים כאשר ציוה עליהם אבי לפני מותו, ורצונם אך לדבוק בחוקות אבותיהם. (כז) על כן חשבתי למשפט לתת שלום גם לעם הזה, וציוויתי להם את בית אלוהיהם, וימשלו בארצם כמשפטם. (כח) ועתה שלח נא את מלאכיך אליהם לכרות להם ברית שלום למען ידעון את אשר עם לבבי וישבו לבטח בארצם (מקבים ב' י"א 24 – 28). יהודה הפסיד בקרב אבל נחל הישג דיפלומטי מרשים. אנטיוכוס הה' חזר מגזירות אביו, והחזיר את הגלגל לאחור. בכך השיג יהודה את מטרותיו – ביטול גזירות הדת, והחזרת האוטונומיה הדתית של היהודים. הסכם זה יכול היה לסיים את מרד החשמונאים בנקודה זו. קיום הסכם זה היה תלוי במעמדם של אנטיוכוס הה' וליסיאס באנטיוכיה. אבל מעמדם היה מעורער... כמה לא מפתיע.

נגישות
How can I help you?