לאחר מות אלכסנדר מוקדון
התפצלה ממלכתו לכמה חלקים.
החלקים המפורסמים ביותר הם
הממלכה התלמית במצרים
והממלכה הסלווקית שמרכזה בסוריה.
הממלכה הסלווקית הייתה ענקית.
מסוריה עד אירן במזרח
ועד תורכיה במערב.
הממלכה הסלווקית ראתה
באסיה הקטנה (תורכיה של ימנו)
את החצר האחורית שלה.
המלכים הסלווקים
התערבו לא פעם בענייני
הערים היווניות באסיה הקטנה.
הממלכה הסלווקית הייתה
המעצמה השלטת במזרח הים התיכון
(תוך מאבקים עם מצרים)
הרחק משם, במערב, עלה וטיפס
כח חדש – רומא.
לאחר שהרומאים ניצחו את קרתגו
במלחמה הפונית השניה
(חניבעל וכל זה)
הם הפכו למעצמה השלטת
במערב הים התיכון.
ומה עושה מעצמה השלטת במערב?
מביטה מזרחה כמובן.
עתה היו גם לרומא אינטרסים
בערי יון בכלל ובאסיה הקטנה בפרט.
החצר האחורית של הסלווקים
הפכה לחצר האחורית גם של הרומאים.
בכל אותו זמן לא חדלו המאבקים
בין הסלווקים לתלמים.
בצר להם פנו התלמים ממצרים
לעזרת רומא, הכח העולה.
הרומאים ששו על ההזדמנות
לנעוץ יתד גם במזרח הים התיכון.
וגם לפגוע בכוח הממלכה הסלווקית.
ההתנגשות בין הסלווקים לרומאים
לא הייתה שאלה של 'האם'
אלא של 'מתי' ו'היכן'?
היחסים בין המעצמות החלו
בנימוס הדדי ובדיפלומטיה אדיבה.
כמו שני כלבים המרחרחים
זה את עכוזו של זה
על מנת לגבש הערכת מצב.
המלך הסלווקי אנטיוכוס השלישי
(אביו של אנטיוכוס הרביעי. זה מחנוכה)
פלש לאסיה הקטנה וליון.
לרומאים לקח כמה שנים, אבל
בקרב תרמופילאי
(לא זה מהסרט '300'
אלא 300 שנה אחרי)
ניצחו הרומאים את הסלווקים.
הרומאים ניצחו אבל לא הכריעו.
הכל היה מוכן למאבק המכריע בין המעצמות.
מה שמכונה בפי כתבי הספורט
'משחק על שש נקודות'.
הקרב המכריע נערך במגנסיה.
מערב תורכיה של ימנו.
באמצע 'החצר האחורית'.
היה זה מאבק שישפיע
היכן תתקבלנה ההחלטות.
ברומא או באנטיוכיה?
שני הצבאות היו חזקים,
מנוסים, ומצוידים היטב.
מן העבר האחד עמדו הלגיונות הרומאים
שזה עתה הביסו את קרתגו
ואת אחד מגדולי מצביאי העולם
חניבעל בן ברקה.
מן העבר השני עמד הפלנקס האימתני,
שהדביר תחתיו עמים וממלכות
כאימפריה הפרסית העצומה.
ובהמשך את פרתים והתלמים.
הפלנקס היה גוש לוחמים שנע יחד.
עוצמתם נבעה מצפיפותם וטווח חניתותיהם.
כל מי שהסתער על הפלנקס
נתקל בחומת חניתות שעצרה אותה.
לוחמי הפלנקס היו שכירי חרב
או מגויסים מרחבי האימפריה.
צבא הטרוגני שנשען על תהילת העבר.
הלגיון הרומי גם הורכב מחיילים שנעו יחד,
אך הגמישות שלהם הייתה גדולה משל הפלנקס..
לוחמי הלגיון היו אזרחים רומים ולא שכירי חרב.
(בשלב הזה. בהמשך הדרך זה ישתנה).
צבא הומוגני שהתחדש כל הזמן.
הלגיון הרומי הצופה פני עתיד
הביס את הפלנקס הסלווקי שנח על זרי הדפנה.
ההכרעה הייתה שלמה.
האימפריה הרומית הפכה לכח הדומיננטי
במזרח הים התיכון.
יקח להם יותר ממאה שנה
להגיע ממש למרחב.
מה שמכונה 'מגפיים על הקרקע'.
אבל כבר לא ניתן להתעלם מרומא.
הלקח מסיפור זה ברור:
מותר לנוח – רק לא על זרי הדפנה.
ואתם האם אתם נחים על זרי הדפנה?
האם אתם מבינים שזרי הדפנה הם סם הרדמה?
לא פעם אנו זוכים להצלחות מרשימות.
בעבודה, בלימודים, בעסקים...
הצלחה היא סם עונג מסוכן.
ההצלחה מרדימה את החושים.
אם הצלחנו סימן שהכל טוב.
אבל הנסיבות משתנות.
תמיד הן משתנות.
מה שהיה טוב אתמול
עלול לא להיות טוב מחר.
אנטיוכוס השלישי הלך מחיל אל חיל.
הפלנקס פעל ביעילות
במשך מאות שנים.
כולל במלחמותיו המרובות.
עד שלא...
ה'עד שלא' היה הרה אסון.
פיצויים כבדים הושתו על הממלכה
(פיצויים שיגרמו לבנו
לבזוז את מקדש קטן ולא ממש חשוב
בירושלים),
צבא הממלכה קוצץ,
הצי הפך לבדיחה,
ונאסר עליהם להשתמש בפילים.
אם נשכיל להבין שהנסיבות משתנות
שאנחנו חייבים להתחשב בשינויים,
שהמתחרים שלנו לומדים אותנו כל הזמן,
וכל הזמן הם משתכללים ומתקדמים,
ואל לנו להתבשם מההצלחות יתר על המידה
נקטין את הסיכוי שתפקוד אותנו מפלה מוחצת.
(בתמונה: זר עלי דפנה מוזהב.
Door I, Sailko, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=11817123).
