משה רבנו הוציא את ישראל ממצרים.
עלה להר סיני כדי לקבל את התורה,
התמודד עם רעב, צמא ובעיקר
עם תלונות בלתי פוסקות.
משה נאבק בקורח ועדתו,
התמודד מול המרגלים,
וגם בלעם הפריע לכמה רגעים.
והנה הגיע הרגע.
אחרי ארבעים שנה
בני ישראל מוכנים להיכנס
אל ארץ כנען.
אבל ללא משה.
מישהו אחר ינחיל אותם
את הארץ המבוטחת.
זה השלב בו משה
פינה את המקום
לטובת יהושע בן נון.
אבל לפני שהוא עזב
משה העביר חפיפה מסודרת.
הוא כינס את העם.
לנאום אחד אחרון.
רגע לפני שהוא מעביר
את המקל ליהושע.
הנאום מופיע בספר דברים.
משה התחיל בתקציר האירועים.
'היינו פה, הלכנו לשם,
עשינו את זה וגם את ההוא.
קרה כך וקרה אחרת.
כבשנו את השטח ההוא
והכינו את האויב הזה'.
לאחר מכן הוא חזר
על עיקרי החוקים השונים.
כולל עשרת הדברות.
אלו הם תנאי הברית
בין ישראל לאלהיו.
'זה וזה – מותר.
זה וזה – אסור'.
החזרה על החוקים השונים
היא שהעניקה לספר דברים
את שמו הלועזי:
'כפל חוק' – Deuteronomy.
ואת שמו העברי המשני:
'משנה תורה'.
הוא המשיך בברכות / קללות
למי שישמור / יפר את הברית עם האל.
רגע לפני הסוף הוא פצח
בשירת 'האזינו',
והוסיף עוד ברכה.
משה עלה על הר נבו,
ראה רחוק. ראה שקוף.
וראה מנגד את הארץ
אשר אליה לא יבוא.
רק אחרי החפיפה המסודרת -
הוא מת.
אז ורק אז
יהושע תפס את מקומו כמנהיג העם.
הלקח מסיפור זה ברור:
העברת תפקיד מחייבת חפיפה מסודרת.
ואתם האם אתם ידועים לחפוף את המחליף שלכם?
האם אתם מבינים את חשיבות העברת המקל המסודרת?
במהלך חיינו אנו ממלאים תפקידים שונים.
ולפעמים החגיגה נגמרת.
התפקיד תם מסיבות שונות.
המחליף שלנו כבר
עומד על הקוים ומתחמם.
איכות החפיפה שלנו
תשפיע על תפקוד המחליף,
לפחות בשלבים הראשונים
(בהנחה שהוא יפרוש כנפיים).
החפיפה צריכה לכלול:
מה קרה – מה חשוב –
מקרים ותגובות – מסר אישי –
שיהיה בהצלחה – פרידה.
משה רבנו ידע שהנהגת העם
שיצא ממצרים ועומד להיכנס לארצו
היא משימה מורכבת ואתגר כבד.
אז הוא חפף את המחליף שלו
כמיטב יכולתו.
מה קרה (יצאנו ממצרים) –
מה חשוב (החוקים השונים) –
מקרים ותגובות (הברכות והקללות) –
מסר אישי (שירת האזינו) –
שיהיה בהצלחה (הברכה) –
פרידה (עליה על פסגת ההר).
כשתחפפו מישהו – הֶיוּ משה.
(בתמונה: שמפו).