במזרח הקדום, עיקר הרציחות הפוליטיות כוונו כנגד מלכים (ישנם מספר מקרים בהם הנרצח איים על שלום המלך, כגון אדוניה ויואב שנרצחו בפקודת שלמה).
הסיבה לכך היא שברוב הזמן וברוב היחידות הפוליטיות במזרח הקדום המלך ריכז בידו את מירב הכח הפוליטי (חקיקה, שיפוט וביצוע). בנוסף, מלך מעצם הגדרתו הוא שליט לגיטימי (דהיינו נציג האל עלי אדמות), לכל ימי חייו. רק מות המלך (למעט מקרים בודדים של פרישה, כעוזיה מלך יהודה שלקה בצרעת) – יעביר את הכח לידי אדם אחר.
למרות הדימוי הרווח של המזרח הקדום, כמקום בו מלכים נרצחו על ימין ועל שמאל, הרי במשך אלף שנה בקירוב (מאות 14 – 4 לפני הספירה) אירעו במשולש הגיאוגרפי: ישראל – פרס – תורכיה חמישים וארבע רציחות ונסיונות התנקשות. מספר מפתיע בקוטנו.
אך ישנה הסתייגות מתבקשת. 'ספירת גופות' זו מבוססת על המצוי במקורות ההיסטוריים. יש נרצחים בכמות לא ידועה. נרצחים שלא תועדו, או שהמקור ההיסטורי בעניינם אבד או טרם התגלה. כך למשל, ממלכת יהודה הזעירה והלא חשובה בעליל, וממלכת ישראל שחשובה ממנה אך במעט שבמעט – "אחראיות" לרבע מכלל מקרי הרצח. אל נכון הודות לתיעוד המקראי הנדיב.
אולם מאידך גיסא, גם אם נכפיל, נשלש, נרבע ואף נחמש את הכמות – עדיין ניוותר עם כמות זעומה של מקרים שאירעו בשטח כה גדול במשך זמן כה רב. אם נזכור כי חלק מהמקרים התרחשו תוך זמן קצר יחסית (למשל בממלכת ישראל נרצחו ארבעה מלכים במהלך חמש עשרה שנה, ובאימפריה הפרסית נרצחו ששה מלכים ונסיכים במהלך עשרים ושש שנים) - , הרי ברוב התקופה הנדונה לא התרחשו רציחות פוליטיות. ובפרפראזה על דברי צ'רצ'יל: מעולם לא נרצחו מעטים כל כך, בשטח גדול כל כך בזמן ארוך כל כך.
הסיבה היא מנגנוני הגנה על המלך. המנגנונים כללו שני רכיבים: הראשון הוא הלגיטימציה האלהית, והשני הוא הרחקת המלך מהציבור, והקפתו בשומרי ראש.
הלגיטימציה הייתה אמצעי מניעה חשוב בהגנה על המלך. היות והמלך נתפס כבחיר האל או כשליחו – הרי מעטים יסתכנו בזעם האל. פגיעה בנציג האל נחשבה כמעשה בל יעשה כמעט. הלגיטימיות של האל נתונה לשליט אחד בכל רגע נתון. כך רוח אלהים עברה אל דוד, רק לאחר שסרה משאול (שמ"א ט"ז 13 – 14). ובדומה, רק לאחר נבואת אחיה השילוני לירבעם בן נבט (מל"א י"ד 10 – 15), יכל בעשא בן אחיה לרצוח את נדב בן ירבעם (מל"א ט"ו 27). ועוד.
דוגמאות ללגיטימציה אלהית יש בכל רחבי המזרח הקדום. כך למשל חֲתוּשִילִי ג' מלך חת, ציין כי אישתר היא שהעלתה אותו לגדולה (ציטוט): אישתר גברתי העניקה לי את המלכות על ארץ חתי (סוף ציטוט. האפולוגטיקה של חֲתוּשִילִי פיסקה 12).
או דוד שמנע מאבישי לפגוע בשאול (ציטוט): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אֲבִישַׁי אַל-תַּשְׁחִיתֵהוּ! כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ יְהוָה וְנִקָּה? (סוף ציטוט שמואל א' כ"ו 9).
העובדה כי המלך נתפס כבחיר האל – הניאה חלק מהקושרים בכח.
אולם עם כל הכבוד לאל וללגיטימציה שלו, הרי עיקר ההגנה על המלך, נמסרה בידי בני אנוש.
החלק השני בהגנה על המלך היה הרחקת המלך מהציבור, יצירת קושי פיזי לפגוע במלך, והגנתו על ידי שומרי ראש.
היו מלכים כעמרי בישראל או סרגון השני באשור, שבנו בירה חדשה, מילאו אותה בנאמניהם, והקטינו בכך את סכנת ההתנקשות.
הדרך מההחלטה על רצח המלך ועד לביצועה בפועל אינה פשוטה כלל ועיקר. כמה וכמה קשיים עומדים בפני הרוצח. קשיים שההתגברות עליהם היא תנאי מוקדם לכל רצח פוליטי.
קושי ראשון שיש להתגבר עליו הוא עצם המפגש בין הרוצח לקרבן המיועד. מרחק ההריגה המירבי הוא מרחק הטלת כידון (בכינון ישיר מדובר על מרחק של 15 – 20 מ' לכל היותר. כמסופר על שאול שהטיל את חניתו על דוד). ברוב המקרים מדובר במרחק קצר בהרבה. אמנם גם חיצים ואבני קלע יכלו להרוג ממרחק, אולם בשל היותם נשקים בליסטיים, ולכן לא מדויקים, שגם פגיעתם בשדה הקרב הייתה אקראית (כמסופר על מות אחאב בן עמרי). הרי שהם לא צלחו להתנקשות פוליטית. רצח פוליטי באמצעות רעל מתועד החל מהתקופה הפרסית, ולא נדון בו בפרק זה.
הגישה אל המלך לא הייתה קלה. רק לקבוצה ממקורבי המלך הייתה גישה חופשית למלך. כך הביטוי המקראי: רֹאֵי פְנֵי-הַמֶּלֶךְ (למשל מל"ב כ"ה 19). כלומר קבוצה מצומצמת של אנשים לה הייתה הזכות לראות את פני המלך. האשורים, למשל, האמינו, שמפניו של מלך אשור (נציג האל אשור עלי אדמות) זורחת קרינה קוסמית (הקרויה 'בירבירו' או 'מלמו'), המסכנת את מי שנחשף אליה. ראוי לציין כי, עם העליה בהיררכיה האשורית, הסכנה פחתה, והייתה קבוצה נבחרת (שרים ואנשי חצר) שיכלה להביט למלך אשור 'בלבן של העין' מבלי להינזק.
הד לקושי לגשת אל המלך ללא רשות, יש במגילת אסתר (ציטוט): וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר… דלגתי קצת כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה… (סוף ציטוט אסתר ד' 10 – 11).
קושי משני הוא עצם זיהוי המלך. היות ופני המלך היו ידועים לקבוצה קטנה, הרי גם אם הרוצח הגיע לארמון ועמד באולם הכס – הרי ללא הכרות מוקדמת, או סימן זיהוי ברור (כלבוש או כתר) – לא בטוח כלל שהיה לו מושג את מי הוא צריך להרוג.
קושי שני הוא גישה עם כלי נשק למלך. מעטים בימי קדם (ואף היום) יכלו להמית אדם בידיים חשופות בזמן קצר, בטרם הספיקו שומרי הראש להתערב. גם אם מישהו כבר הגיע אל המלך, הרי הגעתו עם כלי נשק תעורר חשד. בסיפור על אהוד בן גרא תואר הקושי לגשת עם נשק אל המלך: (ציטוט) וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ (סוף ציטוט שופטים. ג' 16).
קושי נוסף (אם כבר הגיע הרוצח אל המלך ונשקו עמו) הוא בידוד הקורבן משומרי ראשו או כאלה היכולים לשבש את הרצח. גם לענין זה יש הד בסיפור על אהוד בן גרא (ציטוט): וַיֹּאמֶר (אהוד) דְּבַר-סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל-הָעֹמְדִים עָלָיו (סוף ציטוט שופטים ג' 19).
ההתגברות על שומרי הראש הייתה הבעיה הגדולה ביותר. השליטים בימי קדם העדיפו להעסיק שומרי ראש זרים (אסרחדון מלך אשור נשמר על ידי המדיים. פסמתיך מלך מצרים נשמר על ידי יוונים, אלכסנדר ינאי החשמונאי העדיף שומרי ראש תראקים). שומרי הראש הזרים, בסביבה עוינת לפרקים, היו נאמנים למשלמי שכרם.
הקשיים בדרך לרצח מוצלח (גישה אל המלך, הבאת נשק, בידוד הקרבן, והתגברות על שומרי הראש) גרמו לכך כי, הרציחות בוצעו בדרך כלל על ידי מי ממקורבי המלך. מקורבים שעצם תפקידם או מעמדם אפשר להם לשזור את שרשרת התנאים לביצוע הרצח. גם נוכחות ליד המלך, גם לזהות אותו, גם להיות חמושים מבלי לעורר חשד, גם להרדים את עירנות המלך וגם למצוא הזדמנות להיות ביחידות עם המלך. וברוב המקרים גם אנשים היכולים להשיג לגיטימציה. אנשים אלה הם: בני משפחה (למשל: תוכולתי נינורתה וסנחריב מלכי אשור נרצחו על ידי בניהם. אויל מרודך מלך בבל נרצח על ידי גיסו), או קצינים בכירים (למשל: זמרי היה שר מחצית הרכב, עמרי היה שר הצבא, פקח בן רמליהו היה השליש), או אנשי חצר (למשל ארטבנוס היה חצרן בחצר אחשורוש א'), או הכהונה (למשל: יהוידע שעמד בראש הקשר נגד עתליה).
