הפרק שעבר עסק בחמשת הצדיקים הראשונים, ברשימה. בפרק זה נעסוק בחצי השני של קבוצה מופלאה זו.
תזכורת: שמות הצדיקים
הצדיק השישי שנכנס לגן עדן הוא משיח בן דוד. זהו צדיק יוצא דופן. שאר הצדיקים, גם האגדתיים שבהם, הם אנשים מזוהים. חנוך, למשל, מופיע בספר בראשית. פרק ה' פסוקים 18 – 24 (וגם בד' 17 – 18). לעומת זאת, זהותו של משיח בן דוד כלל וכלל לא ברורה. מסורות מאוחרות טוענות בתוקף שהמשיח יוולד בט' באב. כלומר דמות שעוד לא נולדה, וכבר נכנסה לגן עדן. בעיה. הדיון בנושא המשיח ביהדות הוא רב ונרחב וגם פרק שלם לא יכיל אלא חלק מהנושא. על כן בקטע על המשיח נתמקד בעיקר בהיבט הגאולה, שנלמד מפסוקי מקרא שונים.
המילה 'משיח' מקורה בשרש מ.ש.ח. כלומר מרח שמן. מי שמשחו אותו (בחי"ת) – הוא משיח. אבל כמובן, לא כל מי שמרחו לו שמן על הראש הוא משיח. מדובר כמובן רק במלכים, שחלקם, בטקס הכתרתם זכו למשיחת שמן על הראש. לא מדובר בג'רה ששפכו לו על הראש, אלא בכמה טיפות, ומריחת השמן על ידי המושח. אם תרצו, התשובה המקראית למרכך השיער המודרני. המלך נחשב כבחיר האל (בחי"ת), והמשיחה בשמן סימלה ואישרה את בחירת האל בו.
כך סופר על שאול (ציטוט): וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל-רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי-מְשָׁחֲךָ יְהוָה עַל-נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד (סוף ציטוט משמואל א'. י' 1).
או דוד, כמה פרקים מאוחר יותר (ציטוט): וַיֹּאמֶר יְהוָה קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי-זֶה הוּא. יג וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ-יְהוָה אֶל-דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה (סוף ציטוט שמ"א ט"ב 12 - 13).
מעניין לציין כי, למרות הביטוי הרווח 'משיח בן דוד' (בו נדון עוד מעט), הרי התואר 'משיח' נקשר במקרא לעוד אנשים. כך בסיפור על המרדף שערך שאול אחרי דוד במדבר זיף (ציטוט): וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל-דָּוִד: "סִגַּר (כלומר הסגיר) אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת-אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ". ט וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אֲבִישַׁי: "אַל-תַּשְׁחִיתֵהוּ! כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ יְהוָה וְנִקָּה?" (סוף ציטוט. משמואל א' כ"ו 8 - 9).
אף כורש מלך פרס זכה כונה 'משיח' (ציטוט): כֹּה-אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר-הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד-לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים, אֲפַתֵּחַ--לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ (סוף ציטוט מישעיה מ"ה 1).
כלומר המשיח המקראי הוא מי שנבחר על ידי האל להנהיג את עמו ישראל, או לפעול למען עם ישראל, כמו כורש מלך פרס.
אולם עם כל הכבוד למשיח, שנמשח בשמן המשחה, הרי המילה משיח קשורה קשר הדוק, במחשבה האמונית של עם ישראל (ולא רק, אגב) עם הגואל. גם תפקיד הגואל הוא תפקיד שנבנה בהדרגה במחשבה המקראית. ציפיות גאולה קיימות כל הזמן, אבל הן מתעצמות בשני מצבים הופכיים. כשרע מאוד – כלומר אין לנו אלא לקוות שיבוא מישהו שיוציא אותנו (סליחה על הביטוי) מהחרא הזה , או כשטוב מאוד – ואז סימן שאו טו טו, נוסיף את הגרוש ללירה – ותגיע הגאולה היות ועם ישראל מכיר בעיקר את המצב הראשון, הרי תקוות הגאולה קשורות בדרך כלל עם מצב גרוע במיוחד. כך לפני מרד בר כוכבא, או לאחר פרעות ת"ח ות"ט. בקרב יהודי ארצות הברית, למשל – שאיפות הגאולה הן צנועות למדי, אם בכלל.
בספר במדבר סופר על בלעם שבא לקלל ונמצא מברך. בדברי בלעם, לפי הפירוש המקובל, נזכר אדם, לא מזוהה, שינהיג בעתיד את עם ישראל (ציטוט): אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב; דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר כָּל-בְּנֵי-שֵׁת (סוף ציטוט מבמדבר כ"ד 17 ). הביטוי המרכזי: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, נקשר אל בר כוכבא על ידי רבי עקיבא בכבודו ובעצמו, שראה בו את מלך המשיח. ובהזדמנות זו אני ממליץ על ארבעת הפרקים על מרד בר כוכבא בפודקאסט של יובל מלחי 'קטעים בהיסטוריה'. חלק א. חלק ב. חלק ג. חלק ד. וכן הפרק על בר כוכבא בפודקאסט של מוטי ארליך 'שיעור מולדת'. בדף הפייסבוק (ובדף הפרק באתר) שמתי קישורים לפרקים הללו.
הערה: התכנית של מוטי ארליך שוכנת באייקסט ז"ל. הקישור אצלי עובד. אבל זה לא אומר דבר וחצי דבר.
בספרות הנבואה נזכרת גאולת ישראל לעתיד לבוא. ושוב, הגואל הוא דמות אנונימית. החיבור הראשון בין הגואל לבין דוד המלך אצל נביאי ישראל, מצוי בדברי ישעיהו הנביא, בנבואת אחרית הימים המפורסמת שלו (ציטוט): וְיָצָא חֹטֶר (ענף הכונה) מִגֵּזַע יִשָׁי (שהוא אבי דוד כזכור) וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. ב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה. דלגתי קצת... ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. ה וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו. (ומפה זה נהיה מוכר) ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא (תאו או מפוטם) יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן (חור פתן) וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל (מחלב הכוונה) יָדוֹ הָדָה (הושיט הכוונה)... וזה ממשיך (סוף ציטוט מישעיה. י"א 1- 10).
על הנצר לישי, כלומר לדוד, תנוח רוח ה', רוח חוכמה, רוח בינה, רוח עצה, רוח גבורה, רוח דעת ויראת ה' – שבע תכונות. ושבע הוא מספר טיפולוגי כידוע. גם ירמיהו ויחזקאל התנבאו על שליט עתידי מצאצאי דוד. ובכלל התואר משיח נזכר בצמידות לדוד פעמים רבות במקרא. למשל הציטוט המפורסם מתהילים (המופיע גם בשמואל) שנכנס לברכת המזון (ציטוט): מַגְדִּל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד-עוֹלָם (סוף ציטוט תהילים י"ח 51).
החיבור בין המשיח האלמוני לדוד המלך, שנתפס כגדול מלכי ישראל (מתחרה רק בשלמה) מצד אחד ולגאולה מצד שני – הם שגרמו לדרשני חז"ל להכניסו לגן עדן עוד בחייו, למרות הבעייתיות שבענין.
השביעי הוא חירם מלך צוּר, שהוא חירם מלך צור.
חירם ירש את אביו אביבעל ומלך, ככל הנראה בין השנים 980 – 947 לפני הספירה. ימי דוד ושלמה, עמם היה קשור בברית, כמתואר בספרי שמואל - מלכים.
בספר שמואל סופר כי (ציטוט): וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צֹר מַלְאָכִים (שליחים) אֶל-דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ-בַיִת לְדָוִד (סוף ציטוט. שמואל ב' ה' 11). ארמון דוד נבנה בסיוע מומחים צורים, שגם הביאו את החומרים מהבית.
אולם עיקר פעילותו היא בנוגע לבניית בית המקדש הראשון. (ציטוט): וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת-עֲבָדָיו אֶל-שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל-הַיָּמִים. טז וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל-חִירָם לֵאמֹר. יז "אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ, עַד תֵּת-יְהוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רגלו (רַגְלָי). יח וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב. אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. יט וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל-כִּסְאֶךָ הוּא-יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי. כ וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ-לִי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן, וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם-עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר. כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת-עֵצִים כַּצִּדֹנִים" (שימו לב, חירם מכונה צור, אבל שלמה מבקש לשלוח לו צידונים. באותה תקופה, צור וצידון היו יחידה פוליטית אחת)... דלגתי קצת כב וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: "שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-כָּל-חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים. כג עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן-הַלְּבָנוֹן יָמָּה, וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח אֵלַי, וְנִפַּצְתִּים שָׁם. וְאַתָּה תִשָּׂא וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת-חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי". כד וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל-חֶפְצוֹ. כה וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים (כור זה סביב 220 ליטר. כלומר 4,400 קוב חיטה) מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית (4,400 ליטר) כֹּה-יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה. דלגתי קצת... לא וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית. לב וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת (סוף ציטוט ממלכים א' ה' 15 - 32).
כלומר הצורים תרמו חומרים וידע, והישראלים סיפקו מנגד תוצרת חקלאית. יש לזכור כי צור וצידון הן ערי נמל בעיקרן, שעורפן החקלאי אינו גדול במיוחד, אז יבוא מזון הוא דבר טבעי ורגיל עבורן.
בנוסף נזכרת העברת ערים מיד ליד (ציטוט): חִירָם מֶלֶךְ-צֹר נִשָּׂא אֶת-שְׁלֹמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל-חֶפְצוֹ. אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל. יב וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת-הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן-לוֹ שְׁלֹמֹה וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו. יג וַיֹּאמֶר: "מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי אָחִי?". וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה. יד וַיִּשְׁלַח חִירָם לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב (סוף ציטוט ממלכים. א' ט' 11 - 14).
שלמה העביר לחירם עשרים ערים בגליל. ערים אלה שכנו בגליל התחתון בין צומת אחיהוד בצפון למחלף סומך בדרום. בדיוק היכן שנמצא הכפר הערבי כבול. כפר השומר בצורה מדויקת! את השם המקראי הקדום. ראוי לציין כי בעל דברי הימים, שחי 600 שנה לאחר ימי שלמה, חשב שהרעיון שמלך ישראל מעביר למלך נכרי שטחים מארץ ישראל הוא כל כך מופרך ולא הגיוני, עד שבגרסה שלו חירם הוא זה שהעביר ערים לשלמה!
חירם הרים תרומה משמעותית לבנין בית המקדש הראשון (זה שהרסו הבבלים, ואני מזכיר את פרקי הפודקאסט על חורבן ירושלים). ומעשהו זה זכה אותו בכרטיס כניסה לגן עדן.
בתלמוד צוינה העזרה לבניית המקדש כסיבה הישירה לכך שחירם נכנס לגן עדן (ציטוט):
חירם מלך צור, משום מאי זכה היכנס לגן עדן הכוונה), משום שעשה משכן, כמו שעשאו משה, דכתיב: ואת כל הכלים האהל אשר עשה חירם למלך שלמה בית ה', מאי אהל? זה אהל מועד! (סוף ציטוט מסכת כלה רבתי כג). המדרש הזה מאוד מעניין, כי בפסוק המקורי (מל"א ז' 45) נכתב: הכלים האהל- כתיב, אבל 'הכלים האלה' קרי. כלומר סיכול אותיות. והדרשן הלך יחד עם הכתיב ולא עם הקרי, כי זה התאים לו.
אבל לא רק. באחת מהנבואות על הגויים בספר יחזקאל ישנו מידע מרתק. באחת מהנבואות על צור נכתב (ציטוט): וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. יב בֶּן-אָדָם שָׂא קִינָה עַל-מֶלֶךְ צוֹר וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: "אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי. יג בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים הָיִיתָ!... דלגתי קצת וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי-אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ (סוף ציטוט מיחזקאל כ"ח 11 – 15).
היות ומלך צור היחיד שנזכר במקרא בשמו הוא חירם, הרי המדרש מיהר לזהות את מלך צור הנזכר אצל יחזקאל עם חירם מלך צור. אמנם בין חירם ליחזקאל חלפו 400 שנה בערך, אבל אין מוקדם ומאוחר אצל חז"ל כידוע. כך נכתב בויקרא רבה (ציטוט): אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ (ויקרא ט"ו 2. כרגיל מצטטים את הפסוק אותו דורשים) זה שאמר הכתוב: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא (ומצטטים פסוק מחבקוק א' 7. לצורך המשך המדרש. ומתפתח דיון מיהו אותו האיום והנורא שנזכר אצל חבקוק) דלגתי והגעתי לעיקר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא זה חירם מלך צור, דכתיב (ביחזקאל כ"ח 1): בֶּן-אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ (וממשיכים לדרוש את שאר הפסוק בחבקוק): מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא, זה נבוכדנצר. אמר רבי סימון: מסורת אגדה היא חירם בעל אמו של נבוכדנצר היה עמד עליו והרגו, הדא הוא דכתיב (יחז' כ"ח 18 כח): וָאוֹצִא-אֵשׁ מִתּוֹכְךָ, הִיא אֲכָלַתְךָ (סוף ציטוט. ויקרא רבה יח ב). מעניין שהדרשן הפך את חירם לאביו החורג של נבוכדנאצר, הגם שגם בין חירם לנבוכדנאצר חלפו כמה מאות שנים.
ראוי לציין שבנבואת יחזקאל, אותו מלך צור זכה לגורל רע ומר. הוא אמנם היה בגן עדן, אבל לא לאורך זמן (ציטוט): עַל-אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ (כלומר הוא גורש מגן עדן) דלגתי קצת... וָאוֹצִא -אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל-הָאָרֶץ לְעֵינֵי כָּל-רֹאֶיךָ ... דלגתי קצת בַּלָּהוֹת הָיִיתָ וְאֵינְךָ עַד-עוֹלָם (סוף ציטוט. יחז' כ"ח 17 – 19).
זיהוי חירם עם מושא נבואת יחזקאל, בה נכתב במפורש: בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים הָיִיתָ! ותרומתו לבנין המקדש זיכו את חירם בכרטיס הכניסה הנכסף לגן עדן עוד בחייו.
פעם אתה צדיק ופעם אתה אפר. ככה זה.
הנוסע השמיני ברכבת הצדיקים הוא אבן מלך הכושי, שאינו אלא עבד מלך הכושי, הנזכר בספר ירמיה. כזכור לכל ירמיה היה אחד הבודדים שהתנגדו למרידת צדקיהו בבבל (אותה מרידה שבסופה חרב בית המקדש הראשון). ירמיהו, ילד הכאפות המקראי, סבל רבות מהתנכלויות חוזרות ונשנות. וכך סופר באחד המקרים (ציטוט): וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן-מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן-פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן-שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן-מַלְכִּיָּה אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל-כָּל-הָעָם לֵאמֹר. ב "כֹּה אָמַר יְהוָה הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיֹּצֵא אֶל-הַכַּשְׂדִּים יחיה (וְחָיָה) וְהָיְתָה-לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי. ג כֹּה אָמַר יְהוָה: "הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל וּלְכָדָהּ". ד וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל-הַמֶּלֶךְ (צדקיהו הכוונה): "יוּמַת נָא אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה כִּי-עַל-כֵּן הוּא-מְרַפֵּא אֶת-יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל-הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם-לְרָעָה! (סוף ציטוט מירמיה ל"ח 1 – 4).
ירימיהו נבא, בניגוד לדעה הרווחת, כי המרד בבבל הוא טעות וסופו להסתיים באסון. מי שיכנע עכשיו – יינצל. שרי המלך התלוננו בפני המלך כי ירמיהו, בנבואותיו ודבריו זורע יאוש בעם, וגורם לדה – מורליזציה. זאת ועוד, השרים האשימו את ירמיהו שאינו מנבא נבואות טובות (דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם), אלא להיפך! לְרָעָה
היחס אל ירמיהו הוא דו ערכי. מצד אחד מתנגדים לו ולדבריו, ורואים בהם סכנה. מצד שני, הצעדים החמורים שננקטו נגדו מעידים כאלף עדים, עד כמה דברי ירמיהו נלקחו ברצינות על ידי המלך והשרים. ונמשיך (ציטוט): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ: "הִנֵּה-הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי-אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר" (סוף ציטוט ירמיה ל"ח 5).
המלך נכנע לשריו, ובמקום להפגין מנהיגות וללכת נגד דעת ההמון, הוא התיר להם להרוג את ירמיהו.
תיאור מעשי השרים מצומצם, קצר ודרמטי (ציטוט): וַיִּקְחוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה, וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין-מַיִם כִּי אִם-טִיט, וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט (סוף ציטוט. ירמ' ל"ח 6).
ירמיהו נזרק לבור ללא מים (מזכיר את הבור של יוסף), אבל מלא בטיט. כלומר ירמיהו נידון לטביעה איטית ומייסרת בבוץ. לא סתם רצו להרוג אותו, שהרי את זה יכלו לעשות בעריפת ראשו, דקירתו בחרב, תלייתו או השלכתו מהחומה. לא! הם רצו שהוא ימות לאט לאט ובסבל גדול ככל הניתן.
והנה עולה על הבמה גיבור הקטע, שמעשהו זכה אותו בכרטיס כניסה לגן עדן (ציטוט): וַיִּשְׁמַע עֶבֶד-מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ כִּי-נָתְנוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ אֶל-הַבּוֹר וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן. ח וַיֵּצֵא עֶבֶד-מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר. ט "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵת אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֶל-הַבּוֹר וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר" (סוף ציטוט. ירמ' ל"ח 7 - 9).
עבד מלך הכושי, שמע שירמיהו בסכנת מות, ורץ לשער בנימין, שער שלפי שמו היה בחומה הצפונית של ירושלים, בכיוון לנחלת שבט בנימין, שם שהה המלך. אל נכון, הכיוון ממנו תקפו הבבלים. ולכולם מוכרת האימרה מספר ירמיהו 'מצפון תפתח הרעה'. הוא פנה אל המלך, והאשים את שרי הממשלה בעשיית מעשה רע.
השם עבד-מלך מורכב משני רכיבים ידועים באוצר השמות העברי: עבד, כמו עובד סבו של דוד המלך. וכן עובדיה (ובערבית תרגום מדויק של השם: עבד-אללה), ומלך כמו אלימלך בעלה של נעמי או מלכי צדק מלך שלם. ועוד.
אולם דווקא תוארו הוא המעניין: 'הכושי'. פשוטו של מקרא –הכושי – זה שבא מארץ כוש. סודן של ימנו. במקרא ידועים ארבעה כושים מפורסמים. וכך נכתב במדרש (ציטוט): וַיִּשְׁמַע עֶבֶד-מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי. הוא היה אחד מארבעה בני אדם שנקראו כושים: ציפורה (שהמדרש מזהה אותה עם האשה הכושית של משה), וישראל (לפי נבואת עמוס המשווה בין בני ישראל לכושים), ושאול (למרות שהוא מת זמן רב לפני, הרי הוא זוהה עם הכושי שהודיע לדוד על מות אבשלום) ועבד מלך הכושי, ולמה נקרא שמו כושי? אלא כשם שהכושי ניכר בעורו כך היה ניכר במעשיו הטובים בתוך פלטיריו (ארמונו הכוונה) של צדקיהו. (סוף ציטוט. פסיקתא רבתי כו).
מדרש חז"ל אחר זהה את עבד מלך הנ"ל עם לא אחר מאשר ברוך בן נריה מזכירו של ירמיהו (ציטוט): וכי עבד כושי היה? והלוא ברוך בן נריה היה! אלא, מה הכושי הזה משונה בעורו, כך ברוך בן נריה משונה במעשיו הטובים משאר בני האדם (סוף ציטוט מפרקי דרבי אליעזר לה).
רש"י בעקבות חז"ל גרס כי 'הכושי' לא מתייחס לתוארו של העבד, אלא הוא כינוי לצדקיהו מלך יהודה. עבד מלך הכושי תואר גם כסריס. ואין סריס אלא sha reshi האכדי. כלומר 'של הראש'. כלומר המשרת הראשי. המילה סריס במונה המודרני נטענה במשמעות זו החל מימי האימפריה הפרסית.
דברי עבד מלך פעלו את פעולתם. (ציטוט): וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד-מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים וְהַעֲלִיתָ אֶת-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן-הַבּוֹר בְּטֶרֶם יָמוּת. יא וַיִּקַּח עֶבֶד-מֶלֶךְ אֶת-הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וַיָּבֹא בֵית-הַמֶּלֶךְ אֶל-תַּחַת הָאוֹצָר וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ הסחבות (סְחָבוֹת) וּבְלוֹיֵ מְלָחִים (קרעים הכוונה) וַיְשַׁלְּחֵם אֶל-יִרְמְיָהוּ אֶל-הַבּוֹר בַּחֲבָלִים. יב וַיֹּאמֶר עֶבֶד-מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל-יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ (בתי השחי) מִתַּחַת לַחֲבָלִים וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן. יג וַיִּמְשְׁכוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן-הַבּוֹר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. (סוף ציטוט. ירמיה ל"ח 10 - 13).
צדקיהו שלח עם עבד מלך הכושי שלושים אנשים. מספר מופרז, בהנחה שגם אם ירמיהו היה שמן מאוד (ולאור הרעב בירושלים בשל המצור, ספק הדבר), וגם אם הטיט היה דביק במיוחד - הרי אין צורך בשלושים איש. רש"י כתב בקצרה (ציטוט): מתוך שכחן תש ברעב נצרכו כולן (סוף ציטוט). הם היו כה חלשים מהרעב, עד שצריך היה 30 איש להרים אדם כחוש כירמיהו מהבור.
עבד מלך לקח כמה סמרטוטים, הורה לירמיהו להניח אותם תחת בתי השחי, והיי הופ, התשובה המקראית 'לאליעזר והגזר' - וירמיהו חולץ מהטיט בשלום.
לא אלהים ולא ירמיהו שכחו את עבד מלך ומעשו האמיץ. בהיות ירמיהו עצור בחצר המטרה נכתב (ציטוט): וְאֶל-יִרְמְיָהוּ הָיָה דְבַר-יְהוָה בִּהְיֹתוֹ עָצוּר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה לֵאמֹר. טז הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ לְעֶבֶד-מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִי אֶת-דְּבָרַי אֶל-הָעִיר הַזֹּאת לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה וְהָיוּ לְפָנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא. יז וְהִצַּלְתִּיךָ בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה וְלֹא תִנָּתֵן בְּיַד הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם. יח כִּי מַלֵּט אֲמַלֶּטְךָ וּבַחֶרֶב לֹא תִפֹּל וְהָיְתָה לְךָ נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל כִּי-בָטַחְתָּ בִּי נְאֻם-יְהוָה (סוף ציטוט מירמיה. ל"ט 15 – 18).
למרות החורבן, ההרג וההרס – עבד מלך הכושי יינצל.
וכך, מעשה אחד של אומץ לעמוד מול השרים, ולהציל את ירמיהו – זכה את עבד מלך הכושי בכרטיס כניסה לגן עדן.
התשיעי הוא יבש בן רבי, שאינו אלא יעבץ בן רבי. דמותו של יעבץ זה מעוררת בעיה. היות ובשלושה מקורות שונים נזכר יעבץ בייחוס אחר. פעם הוא יעבץ בן רבי, ואין רבי אלא רבי יהודה הנשיא, פעם הוא יעבץ בן בנו של רבי. כלומר נכדו של רבי יהודה הנשיא. ופעם הוא נזכר כיעבץ בלבד. כלומר לא ברור מי מהיעבצים הללו נכנס לגן עדן בעודו בחיים. המידע על יעבץ נכדו של רבי יהודה הנשיא ועל יעבץ בנו של רבי – דל למדי. ואין דבר יוצא דופן בחייהם, שיזכה אותם בכרטיס כניסה לגן עדן. בתחקיר לבירור סוגיה זו, התברר שלא רק אני מבולבל, אלא גם בחור אלמוני, שהפנה שאלה לרב בן ציון מוצאפי באתר של הרב (ציטוט): לכבוד הרב שלום, האם יעבץ שנכנס חי לגן עדן הוא בנו של רבי יהודה הנשיא או בן בנו? הידוע היכן קברו ומתי נפטר? לא מצאנו בספר 'שפתי צדיקים'. תודה (סוף ציטוט).
לא אלאה אתכם בתשובה המרתקת של הרב (בדף הפרק ובפייסבוק צרפתי את הקישור לשאלה ולתשובה. אבל השורה התחתונה היא שלא בנו ולא נכדו של רבי יהודה הנשיא הם היעבץ שנכנס לגן עדן, אלא דווקא זה המקראי.
בספר דברי הימים, ברשימת היחס של יהודה מופיע הקטע הבא, קטע מוזר מעט ולא ממש ברור, הסוטה מהדגם המוכר של רשימות היחס במקרא (ציטוט): וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו וְאִמּוֹ קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר כִּי יָלַדְתִּי בְּעֹצֶב. (שימו לב, יש פה מדרש שם ליעבץ) י וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם-בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת-גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר-שָׁאָל (סוף ציטוט דה"א ד' 9 - 10).
יעבץ נולד בעצב, ולא ברור בדיוק למה הכוונה בדיוק? אמו ילדה אותו בכאב ועצב? הוא פיצוי לאח קודם שנפטר? קרה אסון לאב? יעבץ גדל, עמד על דעתו פנה לאל בבקשה לברכה והגדלת הגבול. האל נענה ליעבץ, ויעבץ הפך לנכבד מאחיו. רמז למעמדו ההתחלתי הזוטר, ששופר בעזרת האל.
ראוי לציין כי השם יעבץ נזכר במקרא גם כשם ישוב (ציטוט): מִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו (יֹשְׁבֵי) יַעְבֵּץ, תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים; הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים, מֵחַמַּת אֲבִי בֵית-רֵכָב (סוף ציטוט. מדברי הימים א, ב' 55). בפסוק מרתק זה נזכרו כמה שמות ישוב, ולא ברור הקשר בין יעבץ האיש ליעבץ המקום. אלא אם נניח שהוא האב המייסד של הישוב או משהו מעין זה. בפירוש המיוחס לרש"י של דברי הימים (מיוחס כי כפי הנראה לא רש"י כתב אותו, אלא אחד מתלמידיו, כי הוא מת קודם לכתיבתו) נכתב (ציטוט): סיעת יעבץ שהיה מושל עליהם כדכתיב למטה ויהי יעבץ נכבד מאחיו (סוף ציטוט).
שמע או שמעה ושכה הם מקומות מוכרים לנו. הפסוק כורך בין סופרים לבין יושבי יעבץ. ומפה הפליגו הפרשנים על כנפי הדמיון והיו שקבעו שמדובר במשפחת סופרים, שהייתה חלק מהמנהל המלכותי של דוד ושלמה, ושהתיישבותם ביעבץ קדמה לכיבוש ירושלים על ידי דוד. ככה זה. על מה שיודעים – ניתן לכתוב הרבה. על מה שלא יודעים ניתן לכתוב הרבה מאוד. אם פעם תהיתם על מה מבוססת האקדמיה.
כך או אחרת, מה שקרה בין יעבץ לאחיו, והעובדה שאלהים נעתר לבקשתו גרמו לחז"ל להאדיר את דמותו. בתלמוד זוהה יעבץ עם עתניאל בן קנז, השופט הראשון הנזכר בספר שופטים (ציטוט): עתניאל הוא יעבץ... דלגתי קצת שמו עתניאל שענאו אל (מתייחסים לאותיות ע'נ'י' בשם עתניאל) יעבץ שיעץ וריבץ (הרביץ הכוונה) תורה בישראל. ומנלן (מנין לנו הכוונה) שענאו אל דכתיב (הציטוט בדברי הימים) וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם-בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת-גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר-שָׁאָל (והנה מפרקים את הבקשה) אִם-בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי - בתורה. וְהִרְבִּיתָ אֶת-גְּבוּלִי - בתלמידים. וְהָיְתָה יָדְךָ עמדי (במקרא כתוב עמי. רמז לנוסח שונה ממנו צטט הדרשן. או שהוא צטט מהזכרון) שלא ישתכח תלמודי מלבי. ועשה מרעתי (ושוב במקרא כתוב: וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה ) - שיזדמנו לי רעים כמותי. לְבִלְתִּי עָצְבִּי שלא ישגבני (הכוונה יגבר) יצר הרע מלשנות (ופה הדרשן שם בפי יעבץ דרישה מהאל!) אם אתה עושה כן מוטב ואם לאו הריני הולך לנסיסי לשאול (בעצב לגיהנום, הכוונה). מיד: וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר-שָׁאָל (סוף ציטוט. תמורה טז ע"ר). מדרש זה מצייר את יעבץ כאדם שכל חייו הם קודש ללימוד תורה ועשיית מצוות. מקדמה נאה ביותר על חשבון הכרטיס לגן עדן.
הזיהוי בין עתניאל ויעבץ, אפשר לאמוראי התלמוד לקבוע (מבחינה כרונולוגית) כי, יעבץ תקן הלכות תורה (ציטוט): אמר רבי יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני... דלגתי קצת אחרים אומרים בית דינו של יעבץ תיקנום (סוף ציטוט. יומא פ ע"א).
במדרש תנחומא ממשיכים במגמת לימוד התורה של יעבץ (ציטוט): נאה הכבוד לחכמים היגעין בתורה. אמרה תורה, עֹשֶׁר-וְכָבוֹד אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה (מצטטים ממשלי ח' 18). אתה מוצא שלשים וששה דורות מאדם ועד יעבץ, ולא כתיב באחד מהן כבוד, אלא ביעבץ, שנאמר, וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו. ולמה כתיב בו כבוד? שהיה תלמיד חכם מקהיל קהילות ודורש טעמי תורה ברבים, שנאמר, מִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו (יֹשְׁבֵי) יַעְבֵּץ (סוף ציטוט. תנחומא תצוה ט').
ראינו אם כן, כי יעבץ, שהיה נכבד מאחיו (כלומר עשה משהו נכון, וזכה לגמול ראוי), שנולד בעצב, בקש בקשה מהאל ונענה, זוהה עם עתניאל בן קנז, ויוחסו לו לימוד תורה והאדרתה בקרב עם ישראל – זכה להכנס לגן עדן עוד בחייו.
העשירי הוא רבי יהושע בן לוי התנא הידוע. ובקיצור: ריב"ל. יהושע בן לוי הוא הצעיר שבחבורה וגם סוגר את הרשימה. הוא יוצא דופן, היות שהאחרים זכו להכנס לגן עדן על סמך מעשיהם, ודרשות חז"ל. על יהושע בן לוי נכתב במפורש בתלמוד כי, הוא נכנס לגן בעודו בחיים. מאמריו ומעשיו של יהושע בן לוי מפוזרים לאורך ולרוחב התלמוד, אבל אנו נתמקד בעיקר בסיפור כניסתו לגן עדן. הסיפור מופיע בתלמוד בארמית, ואני אצטט את התרגום העברי מ'ספר האגדה' של ביאליק ורבניצקי. לטעמי זהו הספר השני בחשיבותו בארון הספרים היהודי לאחר התנ"ך (ציטוט): רבי יהושע בן לוי דבק בבעלי ראתן (חולי צרעת הכוונה. ולהזכירכם, שצרעת היא מחלה מידבקת, והדבקות בה שקולה לגזר דין מות איטי ומייסר) ועסק בתורה. אמר (ריב"ל, ומצטט ממשלי ה' 19) - אם חן מעלה על לומדיה, לא תגן עליו? (כלומר עצם לימוד התורה, יגן על ריב"ל מפני הצרעת). כשהגיע שעת פטירתו אמרו לו למלאך המות: "לך ועשה לו רצונו". הלך ונראה לו. אמר לו (ריב"ל): "הראני מקומי (בגן עדן הכוונה) אמר לו (מלאך המות) לחי! אמר לו (ריב"ל): תן לי סכינך (כלומר הסכין בו מלאך המות משתמש לצורך עבודתו) שתא תבעתני בדרך. נתן לו. כשהגיע לשם הגביהו והראהו (מלאך המות עשה לריב"ל סולם גנבים כדי שריב"ל יציץ לגן עדן). קפץ (ריב"ל) ונפל לצד ההוא (הנה, נכנס עוד בחייו לגן עדן) תפסו (מלאך המות) בכנף בגדו. אמר לו (ריב"ל) "בשבועה שלא אצא". אמר הקדוש ברוך הוא: "אם נשאל על שבועתו (בחייו הכוונה) יחזור. ואם לא – לא יחזור (כלומר אלהים צידד בריב"ל). אמר לו (מלאך המות): "החזר לי סכיני". לא החזיר לו. יצאה בת קול ואמרה: תן לו, שהיא צריכה לבריות (כלומר אנשים צריכים למות, בסופו של דבר) (סוף ציטוט. בבלי כתובות עז ע"ב). האגדה התלמודית שמה את ריב"ל ישירות בגן עדן. ענין לימוד התורה עם בעלי ראתן (צרעת כאמור) נזכר בסיפור אחר, באותו דף בתלמוד, ונראה כי לימוד התורה עם המצורעים הוא הוא הסיבה לכניסת ריב"ל לגן עדן עוד בחייו. ונצטט שוב מהתלמוד, ושוב בתרגום של ביאליק ורבניצקי בספר האגדה. (ציטוט): רבי חנינא בר פפא שושבינו היה (וגם מיודד עם מלאך המות, אגב). כשהגיע שעת פטירתו, אמרו לו למלאך המות: "לך ועשה לו רצונו". הלך אצלו ונראה אצלו. אמר לו רבי חנינא: "הנח לי שלושים יום עד שאחזור על תלמודי, שאמרו: אשרי מי שבא לכן ותלמודו בידו". הניחו. לאחר שלושים יום הלך ונראה לו. אמר לו (חנינא) הראני מקומי. אמר לו: לחי! אמר לו (חנינא): תן לי סכינך, שמא תבעתני בדרך. אמר לו (מלאך המות): "כחברך אתה מבקש לעשות לי?" (מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין כידוע) אמר לו (חנינא): "הבא ספר תורה וראה, כלום יש דבר שכתוב בו ולא קיימתי?". אמר לו (מלאך המות, ופה הוא הכניס קטנה לחנינא): כלום דבקת בבעלי ראתן ועסקת בתורה? (סוף ציטוט. בבלי כתובות עז ע"ב).
עם כל הכבוד לחנינא בר פפא, ידיעתו בתורה וקיום המצוות כולן, הוא לא למד תורה עם מצורעים. רבי יהושע בן לוי – כן. ועל כך זכה רבי יהושע בן לוי בתהילת עולם בסרט חגיגה בסנוקר.
