סיפור המלכת שאול הוא מרתק, הוא נגע בו. רק אזכיר שהמשיחה נעשתה בסתר מאימת הפלשתים. שאול הפך למלך, והחל לפרוע את השטרות.
בֶּן-שָׁנָה, שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ; וּשְׁתֵּי שָׁנִים, מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל. (פסוק משובש בעליל. חסרים נתונים) ב וַיִּבְחַר-לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, מִיִּשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עִם-שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית-אֵל, וְאֶלֶף הָיוּ עִם-יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין; וְיֶתֶר הָעָם, שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו (שמ"א י"ג 1 – 2).
הנה, צבא ישראל נוסד בפעם הראשונה. שימו לב, שיש לו גרעין של אנשי קבע, אך עיקר הצבא הוא צבא המילואים. כמו היום. יש דברים שלא משתנים. וכשיש צבא – אין יתור תירוצים: וַיַּךְ יוֹנָתָן, אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע, וַיִּשְׁמְעוּ, פְּלִשְׁתִּים; וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל-הָאָרֶץ לֵאמֹר, יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים. ד וְכָל-יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר, הִכָּה שָׁאוּל אֶת-נְצִיב פְּלִשְׁתִּים, וְגַם-נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל, בַּפְּלִשְׁתִּים; וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל, הַגִּלְגָּל (שמ"א י"ג 4 – 5).
המרד פרץ. אבל הפלשתים לא ישבו בחיבוק ידיים: וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים, וְעָם, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב; וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ, קִדְמַת בֵּית אָוֶן. (שמ"א י"ג 5).
המספרים מופרזים בעליל, אבל הם משקפים את החשש הגדול מפני הפלשתים. ועתה ברור מדוע צריך צבא קבוע: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר-לוֹ, כִּי נִגַּשׂ הָעָם; וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם, בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים, וּבַצְּרִחִים, וּבַבֹּרוֹת. ז וְעִבְרִים, עָבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ גָּד, וְגִלְעָד; וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל, וְכָל-הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו (שמ"א י"ג 6 - 7).
הזמן קצר, אך המלחמה הוכרעה בנצחון ישראלי מובהק. כלומר שאול הצליח לגרש את הפלשתים מלב הארץ. המלחמה הבאה תתרחש כבר בגבול שבין יהודה לפלשת. בעמק האלה. מלחמה זו עטופה בשכבת אגדה ופולקלור. רק אציין כי, רבו הסתירות, החיכוכים ואי ההתאמות בטקסט. ואזכיר את העובדה, שהריגת גליית יוחסה במקום אחר לאלחנן בן יערי. וכמות ההתפלפלויות שנועדה להסביר שאלחנן == דוד גדולה רבה ועצומה, ולא נדון בכך. מלחמה זו התפרסמה בגלל דוד וגליית.
וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-מַחֲנֵיהֶם, לַמִּלְחָמָה, וַיֵּאָסְפוּ, שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּחֲנוּ בֵּין-שׂוֹכֹה וּבֵין-עֲזֵקָה, בְּאֶפֶס דַּמִּים. ב וְשָׁאוּל וְאִישׁ-יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ, וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה; וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה, לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. ג וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל-הָהָר, מִזֶּה, וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל-הָהָר, מִזֶּה; וְהַגַּיְא, בֵּינֵיהֶם. (שמ"א י"ז 1 - 3).
הסוף מוכר וידוע, וגם מתחת לאגדה ולפולקלור, סביר שהיה עימות ושהישראלים ניצחו במערכה.
ספר שמואל העוסק בתיאור עליית דוד לשלטון, מקדיש חלק נכבד ליחסי שאול ודוד. בשלב מסוים דוד הבין שאין לו ברירה, והוא עבר אל הפלשתים. למעשה ערק. אין מילה אחרת. סיפור העריקה מופיע בשתי גרסאות (ענין המסורות הכופלות בספר שמואל הוא מעניין, אבל לא זה המקום להזכיר זאת. רק אציין את בריחתו פעמיים למדבר, שתי הזדמנויות להכות את שאול, שלושה נסיונות הסגרה, שני נסיונות הכאה ביד שאול, שלושה סיפורי המלכה לשאול ועוד).
וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּבְרַח בַּיּוֹם-הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל; וַיָּבֹא, אֶל-אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. יב וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ, אֵלָיו, הֲלוֹא-זֶה דָוִד, מֶלֶךְ הָאָרֶץ; הֲלוֹא לָזֶה, יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר, הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו. יג וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בִּלְבָבוֹ; וַיִּרָא מְאֹד, מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ-גַּת. יד וַיְשַׁנּוֹ אֶת-טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם; וַיְתָו עַל-דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל-זְקָנוֹ. טו וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-עֲבָדָיו: הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. טז חֲסַר מְשֻׁגָּעִים, אָנִי, כִּי-הֲבֵאתֶם אֶת-זֶה, לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי; הֲזֶה, יָבוֹא אֶל-בֵּיתִי (שמ"א כ"א 11 – 16).
והגרסה השניה מופיעה בשמ"א כ"ז 1 – 4:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-לִבּוֹ, עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם-אֶחָד בְּיַד-שָׁאוּל; אֵין-לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְנִמְלַטְתִּי, מִיָּדוֹ. ב וַיָּקָם דָּוִד—וַיַּעֲבֹר הוּא, וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ: אֶל-אָכִישׁ בֶּן-מָעוֹךְ, מֶלֶךְ גַּת. ג וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם-אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו, אִישׁ וּבֵיתוֹ: דָּוִד, וּשְׁתֵּי נָשָׁיו, אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת, וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת-נָבָל הַכַּרְמְלִית. ד וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל, כִּי-בָרַח דָּוִד גַּת; וְלֹא-יוסף (יָסַף) עוֹד, לְבַקְשׁוֹ (שמ"א כ"ז 1 – 4).
הדבר המעניין הוא מה קרה לדוד אצל אכיש. דוד הפך לוסל / שכיר חרב בשירות הפלשתים: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אָכִישׁ, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ יִתְּנוּ-לִי מָקוֹם בְּאַחַת עָרֵי הַשָּׂדֶה--וְאֵשְׁבָה שָּׁם; וְלָמָּה יֵשֵׁב עַבְדְּךָ בְּעִיר הַמַּמְלָכָה, עִמָּךְ. ו וַיִּתֶּן-לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-צִקְלָג; לָכֵן הָיְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.... דלגתי ל12 יב וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ, בְּדָוִד לֵאמֹר: הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל, וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עוֹלָם (שמ"א כ"ז 5 – 11).
מבחינת הפלשתים יש פה מצב של הפרד ומשול.
יחסי האמון בין דוד לאכיש היו כאלה טובים עד ש: וַיְהִי, בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא, לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-דָּוִד, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה, אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ. ב וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-אָכִישׁ, לָכֵן אַתָּה תֵדַע, אֵת אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ; וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-דָּוִד, לָכֵן שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ, כָּל-הַיָּמִים (שמ"א כ"ח 1 – 2).
דוד ואנשיו, היו שומרי הראש של מלך האויב! זו אגב תופעה ידועה ששליטים במהלך ההיסטוריה העדיפו שומרי ראש זרים, שלא קשורים לתככי החצר. דוד עצמו נשמר על ידי הכרתי והפלתי, ונדבר עליהם. אסרחדון מלך אשור נשמר על ידי המדים. אלכסנדר ינאי נשמר על ידי תראקים. אפילו האפיפיור עד היום, נשמר על ידי שוויצרים.
הקטע האחרון הוא מבוא למלחמה האחרונה של שאול, בגלבוע. הסיפור מוכר וידוע. צבא ישראל הובס ושאול ושלושת בניו נהרגו (גם פה יש שתי מסורות, אגב).
סיפור משני הוא גירוש דוד מהצבא הפלשתי הנלחם: וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים עֹבְרִים, לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים; וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו, עֹבְרִים בָּאַחֲרֹנָה--עִם-אָכִישׁ. ג וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה? וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל-שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, הֲלוֹא-זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ-זֶה שָׁנִים, וְלֹא-מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה, מִיּוֹם נָפְלוֹ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. ד וַיִּקְצְפוּ עָלָיו שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הָשֵׁב אֶת-הָאִישׁ וְיָשֹׁב אֶל-מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם, וְלֹא-יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא-יִהְיֶה-לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה; וּבַמֶּה, יִתְרַצֶּה זֶה אֶל-אֲדֹנָיו? הֲלוֹא, בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם... דלגתי ל-11 יא וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו, לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר, לָשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים; וּפְלִשְׁתִּים, עָלוּ יִזְרְעֶאל (שמ"א כ"ט 2 – 11).
ורבו הויכוחים בין הפרשנים האם זהו קטע מקורי, או קטע שנועד לנקות את דוד מאשמת תמיכה באויב בעת מלחמה.
מות שאול פילג למעשה את ממלכתו לשניים. על ישראל מלך בנו אישבשת, ובירתו מחניים שבעבר הירדן. על יהודה מלך דוד, ובירתו חברון. סביר שדוד נהנה מתמיכת הפלשתים, ושוב 'הפרד ומשול'. בין הממלכות התחוללו סכסוכי גבול, ואחד מהם מתואר בשמ"ב ב', עם עשהאל ואבנר.
לאחר רצח אישבשת, המלוכה התאחדה תחת כתר דוד. מעשהוה ראשון (המדווח) הוא קביעת בירה חדשה בשטח בין שתי הממלכות. ירושלים. לפתע הפלשתים הבינו שהגולם קם על יוצרו. תחת שתי ממלכות מפולגות ומסוכסכות יש ממלכה אחת ולה פיקוד אחד, ובעלת נשק ברזל. וברגע שהישראלים והפלשתים היו שווים בשני אלה – המספרים דברו. וכאתה אתה הרוב, ולאויב אין עליך שום יתרון – אתה תנצח. בסדרת קרבות המדווחת במקרא דוד הכה את הפלשתים, ולמעשה סילק אותם משטחי ההר
וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי-מָשְׁחוּ אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כָל-פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת-דָּוִד וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל-הַמְּצוּדָה. יח וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים... כ וַיָּבֹא דָוִד בְּבַעַל-פְּרָצִים וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד וַיֹּאמֶר פָּרַץ יְהוָה אֶת-אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים. כא וַיַּעַזְבוּ-שָׁם אֶת-עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו (שמ"ב ה' 17 – 21).
. וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לַעֲלוֹת וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים... וַיַּךְ (דוד) אֶת-פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד-בֹּאֲךָ גָזֶר (שמ"ב ה' 22 - 25).
וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת-פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת-מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים (שמ"ב ח' 1).
'מתג האמה' הוא ביטוי קשה. בדברי הימים נכתב: גת ובנותיה. אולי?
יש לציין כי דוד, לא כבש את ערי הפלשתים. אפשר כי הם היו חזקים מידי. כלומר לגרש אותם מהבית זה דבר אחד. לכבוש את הבית שלהם – זה משהו אחר לחלוטין. אולי הוא הגיע להסכמות כלשהן. מי יודע?
בנספח לספר שמואל מתוארים כמה עימותים עם ילידי הרפה (החבר'ה בעלי 6 האצבעות), וגם ברשימת גיבורי דוד נזכרים כמה מאבקים, והמפורסם ביותר הוא הבאת מים לדוד המלך מבור בית לחם. אבל התמונה היא די ברורה. הישראלים פה. הפלשתים שם. בספר שמואל מסופר כי, דוד מיקד את עיקר תשומת לבו מזרחה (אדום, מואב ועמון) וצפונה (ארמים).
אגב צפונה, מסופר על תועי מלך חמת ש: וַיִּשְׁמַע תֹּעִי מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִד אֵת כָּל-חֵיל הֲדַדְעָזֶר. י וַיִּשְׁלַח תֹּעִי אֶת-יוֹרָם-בְּנוֹ אֶל-הַמֶּלֶךְ-דָּוִד לִשְׁאָל-לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ כִּי-אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעִי הָיָה הֲדַדְעָזֶר וּבְיָדוֹ הָיוּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי-זָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת. (שמ"ב ח' 9 – 10).
תועי זה הוא כנראה תאיתה הראשון. ובכתובת שנמצאו הוא נזכר כמלך 'פלשתינה'. כלומר הפלשתים לא רק שכנו בדרום ארץ ישראל, אלא גם בצפון סוריה. גם הפסוק המוקשה מתיאור ימי שלמה מתבאר היטב: וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל-הַמַּמְלָכוֹת מִן-הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם (מל"א ה' 1). הנהר הוא נהר פרת. ולא ברור מדוע מזכירים את ארץ פלשתים ואת גבול מצרים שנמצאים זה ליד זה. אבל אם נבין את ארץ פלשתים כממלכת פלשתינה הצפונית – יש הגיון בכתוב (אם כי, ספק אם אכן שלמה שלט בכל השטח העצום הזה. אבל זה דיון אחר).
הזכרתי מקודם, כשמו שדוד שמר על הפלשתים, הפלשתים שמרו עליו. יחידת הכרתי והפלתי ידועה, ואינה אלא הכרתי (שבאו מכרתים) והפל(ש)תי. השי"ן נשמטה. אולי בכוונת מכוון, שהרי לא נעים שפלשתים שמרו על נעים זמירות ישראל. זאת ועוד, בעת מרד אבשלום נלוו לדוד לא רק הכרתי ופלתי. וכך נכתב: וְכָל-עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל-יָדוֹ וְכָל-הַכְּרֵתִי וְכָל-הַפְּלֵתִי וְכָל-הַגִּתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר-בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל-פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. (שמ"ב ט"ו 18).
כלומר לא רק שומרי ראשו היו פלשתיים, אלא גדוד שלם של שכירי חרב מגת. אותו גדוד מיומן, שהרים תרומה מכרעת לדיכוי מרד אבשלום. ושוב אתנצל על קוצר הזמן, ולא נכנס לסוגיית הכרתי והפלתי. רק אזכיר שהם גם אבטחו את המלכת שלמה, ויש הרואי ב'כרי' הנזכרים בעת המלכת יואשף והקשר נגד עתליה שיבוש של 'כרתי', נפילת הת"ו.
סביר אם כן, כי ברוב ימי דוד יחסים בין ישראל לפלשת היו יחסי שלום. כל אחד בתחומו. בסיפור על בריחת עבדי שמעי בן גרא, וספר שהם ברחו לגת, ואילו הוא לקח חמור, והלך להביא אותם, כדבר מובן מאליו. אילו היה מדובר באוייבים – זה לא היה קורה.
בימי שלמה אין מידע ממשי על הפלשתים. לאחר פילוג המלוכה, וסכסוכי הגבול בין יהודה לישראל יש ידיעה על סכסוך גבול כלשהו בין ממלכת ישראל לבין אחת מערי הפלשתים. המידע נמסר אגב אורחא, סיפור רצח נדב בן ירבעם מלך ישראל: וְנָדָב בֶּן-יָרָבְעָם מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם. כו וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל. כז וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה לְבֵית יִשָּׂשכָר וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים וְנָדָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל צָרִים עַל-גִּבְּתוֹן (מל"א ט"ו 25 - 27).
גבתון מזוהה עם תל מלאת ליד רחובות. מהות הסכסוך לא ברורה. גבתון נזכרת במקרא כעיר בשטח דן, או כעיר לויים בנחלת דן (לפני נדידתם צפונה).
בית בעשא עלה בעת מצור גבתון, וגם ירד בעת מצור על גבתון: בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ אֵלָה בֶן-בַּעְשָׁא עַל-יִשְׂרָאֵל בְּתִרְצָה שְׁנָתָיִם. ט וַיִּקְשֹׁר עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב וְהוּא בְתִרְצָה שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בֵּית אַרְצָא אֲשֶׁר עַל-הַבַּיִת בְּתִרְצָה. י וַיָּבֹא זִמְרִי וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו (מל"א ט"ז 8 - 10).
לא ברורה חשיבותה האסטרטגית של עיר שדה שולית למדי. אפשר שמדובר בשכפול ספרותי, וכי בפעול נסיבות הרצח היו אחרות.
ידיעה מעניינת על הפלשתים, ממנה נלמדים דווקא יחסי השלום בין ישראל לפלשת יש בסיפור על מחלת אחזיה מלך ישראל: וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּחַל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם-אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה (מל"ב א' 2). המשך הסיפור מוכר, כשאליהו שרף 100 חיילים, ונבא לאחזיה את מותו.
שם האל הוא בעל זבוב, שהוא שיבוש מכוון של בעל זבול. זבול = קודש. כמו בית זבול בניתי לך, או זבולון. וגם איזבל גזורה מאותו שורש. אגב, כשהצלבנים כבשו את הארץ, הם זיהו את ACRE (עכו) כעקרון. ולאי מול חופי עכו, עליו עמד ודאי מקדש קראו 'אי הזבובים'. למרות שאין שם יותר זבובים מכל מקום אחר בעכו. בעל זבוב הפך בנצרות לשטן, ומוכר הספר בעל זבוב. ושוב, גם בנושא זה לא נרחיב...
גם אלישע המליץ לאשה ללכת לגור 'באשר תגורי' והיא עברה לפלשת. סימן ברור ליחסים הטובים.
התפתחות חשובה ביחסי ישראלים – פלשתים יש דווקא בגלל חזאל מלך ארם: אָז יַעֲלֶה חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיִּלָּחֶם עַל-גַּת וַיִּלְכְּדָהּ וַיָּשֶׂם חֲזָאֵל פָּנָיו לַעֲלוֹת עַל-יְרוּשָׁלִָם. יט וַיִּקַּח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֵת כָּל-הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר-הִקְדִּישׁוּ יְהוֹשָׁפָט וִיהוֹרָם וַאֲחַזְיָהוּ אֲבֹתָיו מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת-קֳדָשָׁיו וְאֵת כָּל-הַזָּהָב הַנִּמְצָא בְּאֹצְרוֹת בֵּית-יְהוָה וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלִָם (מל"ב י"ב 18 – 19).
גת הייתה העיר הגדולה ביותר בארץ באותה עת. היא לא התאוששה מחורבנה זה. עמוס הנביא, כשנבא על הפלשתים 70 – 80 שנה אח"כ לא הזכיר אותה כלל.
חורבן גת אפשר לשכנתה מצפון עקרון לעלות ולשגשג. עקרון וגת שוכנות 10 ק"מ זו מזו, וזהו מרחק קטן מכדי לאפשר לשתיהן לשגשג. אז עליית אחת משמעה ירידת האחרת.
זהו המידע העיקרי על יחסי ישראל פלשת. אמנם, בספר דברי הימים יש מספר ידיעות על פשיטות פלשתים על ממלכת יהודה בימי יהורם בן יהושפט ואחז – אבל מדובר, ככל הנראה, בדגמים ספרותיים לפיהם מלך חוטא נענש מארבע רוחות שמיים, והפלשתים מייצגים את המערב. בכל מקרה – האמינות ההיסטורית של סיפורים אלא מפוקפקת. מאוד.
ואם הזכרנו את עמוס:
ו כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם. ז וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ. ח וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל-עֶקְרוֹן וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה. (עמוס א' 6 - 8).
מהות האירוע וזמנו לא ברורים. גם לא ברור שהאירוע כוון נגד עם ישראל בכלל.
אבל תגרות החתולים בין עמי האזור עמדו להגיע לקיצם. כח חדש מפחיד ומאיים התקרב לאזור. מדובר באשורים, שלאחר 2 – 3 דורות של בעיות מבית החלו שוב לשים פעמיהם מערבה. הראשון הוא אדד ניררי השלישי. באחת מכתובותיו נכתב: היכל אדד ניררי מלך גדול, מלך עז, מלך התבל, מלך אשור, מלך אשר (האל) אשור מלך האִגִגִ (מועצת האלים) בחר בו בצעירותו, העניק לו מלכות ללא מתחרה.... עד הים הגדול שבמזרח השמש (המפרץ הפרסי), ומן הפרת, ארץ חת, ארץ אמר, על כל סביבותיה, צור, צידון, ארץ (בית) עמרי (=ישראל), אדום, פלשת ועד הים הגדול שמערב השמש – הכנעתי לרגליי והטלתי עליהן מס ומנחה
לא ברור עד כמה זה נכון, ועד כמה זו התפארות. אבל האזכור הבא של פלשת אינו מוטל בפסק. תגלת פלאסר השלישי, מייסד האימפריה הנאו אשורית, ערך מסע ב-734 לפה"ס. בניגוד לקודמין שערכו מסעות שלל, הוא בא על מנת להשאר: מנחה] מאת... [מ]תנבעל מארוד, סַנִפֻּ מבית עמון, שַלַמַנֻ ממואב [...] [מִ]תִּנְתִּ מאשקלון, יהואחז מיהודה, קוסמלך מאדום, מֻצ[...] [ח]נון מעזה. זהב, כסף, בדיל, ברזל, עופרת, בגדי צבעונים, כותנות, בגדי ארגמן של ארצם, [כל דבר] יקר, תוצרת הים (וה)יבשה, יבול ארצם, אוצרות מלכות, סוסים, פרדים רתומים לע[ול... קבלתי] (כתובת מעלי המס מ734).
כיבוש עזה נזכר בעוד כמה כתובות – אות וסימן לחשיבות עזה בעיניו. עזה היא השער למצרים, וכן עיר מסחר חשובה. מי ששולט בעזה מרוויח ממסי מעבר וסחורות הון עתק.
גם סרגון השני תאר בכתוביו את הכנעת עזה המורדת. סימן שהיא הייתה חשובה מאוד לאשורים: חנון מלך עזה עם רֵעֵ התרתן של מצרים יצאו נגדי לערוך קרב ומלחמה ברפיח. הנחלתי להם מפלה. רֵעֵ פחד מקול כלי נשקי ונמלט, ומקומו לא נראה. את חנון מלך עזה לכדתי במו ידי. (כתובת הסיכום מחורסבאד)
סרגון אף תיאר את הכנעת אשדוד:
עזור מלך אשדוד זמם בלבו לא לשאת מס, ואל המלכים סביבותיו שלח דברי סרה נגד ארץ אשור. בגלל מעשי הפשע נגד אנשי [אר]צו בטלתי את מלכותו. המלכתי עליהם את אַחִמִתִּ אחיו האהוב. אבל אנשי ארץ חת, דוברי כזב, שנאו את מלכותו, והעלו עליהם (כמלך) את יַמַנִ שלא היה זכאי לכס (המלוכה) וכמותם לא ידע מורא אדנותי. בזעם לבי לא כנסתי את מלוא צבאותיי ולא גייסתי את חיילי. עם גיבוריי, שאפילו באזור ידידותי אינם סרים מצדי (שומרי ראשו) אל אשדוד הלכתי. והוא, יַמַנִ, שמע מרחוק על התקדמות מסעי וברח אל גבול מצרים אשר באשור כוש, ומקומו לא נראה עוד. על אשדוד, גת, ואשדוד ים צרתי ולכדתי (אותן). את אלהיו, נשיו, בניו ובנותיו, חפצים (ו)רכוש, אוצרות ארמונו, יחד עם אנשי ארצו מניתי כשלל. ארג[נתי] מחדש את הערים האלה. אנשים מן הארצות שכבשתי במו ידי, אשר מתוך [XX] המזרח, בתוכם הו[שבתי ואת סריסי כפ]חה עלי[הם הפקדתי ע]ם אנשי אשור מניתי אותם והם נושאים את עולי... הוא (מלך כוש) נתן אותו (את יַמַנִ) באזיקים ובכבלי ברזל, והובילו לפני אל ארץ אשור (לאחר) דרך אר[וכה] (כתובת הסיכום מחורסבאד)
המסע לאשדוד נזכר גם במקרא: בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ (ישע כ' 1). נבואה זו נאמרה ב-712 לפה"ס.
ב705 לפה"ס נפל דבר האימפריה האשורית. סרגון מלך אשור, נציג האל אשור עלי אדמות, נפל בקרב וגופתו נחטפה, ולא הובאה לקבר אשור.
בכל רחבי האימפריה פרצו מרידות. השתיים הבולטות הן בבבל במזרח ובארץ ישראל במערב. האשורים טיפלו קודם כל בבבל (החצר האחורית), ורק אז התפנו לטפל במרד במערב. חזקיהו מלך יהודה היה מראשי הקנוניה. וכך סופר במקרא לפני המרד: הוּא- (חזקיהו) הִכָּה אֶת-פְּלִשְׁתִּים עַד-עַזָּה וְאֶת-גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד-עִיר מִבְצָר. (מל"ב י"ח 8).
עד לגילוי כתובות סנחריב, לא היה ברור מדוע חזקיהו הכה את הפלשתים יש מאין. אזכיר רק במסגרת ההכנות למרד נחצבה נקבת השילוח, בוצרו ערים ונאגר מזון רב.
במקרא נכתב בקצרה: וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם. יד וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֶל-מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר-תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל-חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר-כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב. טו וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית-יְהוָה וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ. טז בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת-דַּלְתוֹת הֵיכַל יְהוָה וְאֶת-הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר (מל"ב י"ח 13 – 16).
חזקיהו מרד, נכנע, שלם ובזה תם המרד.
מסיבה לא ברורה חאחר תיאור זה ישנו תיאור המצור האשורי על ירושלים ונאום רבשקה. לא ברור מדוע רבשקה עלה על ירושלים אם פסוק קודם לכן חזקהיו נכנע? ההסבר המקובל הוא שמדובר בשילוב קטעים ממקורות שונים. כרוניקת המקדש שתיארה את כמויות בכסף, וסיפור נבואי שמספר על הצלתה הפלאית של ירושלים. היו שראו בכפל המסורות סימן למסע אשורי שני. קשה לקבל את דעתם.
לשמחתנו, תיאור המסע נמצא גם אצל סנחריב:
... אולם צדקא מלך אשקלון, אשר לא נכנע לעולי, הגליתי את אלהי בית אביו, אותו עצמו, את אשתו, את בניו ואת בנותיו, את אחיו זרע בית אביו (כלומר את כל משפחת המלוכה הנוכחית) והבאתיו לאשור. הפקדתי על אשקלון את שַרֻּלֻדַרִי ('הלוואי שהמלך יחיה') בן רֻכִּבְּתִ מלכם הקודם, והטלתי עליהו תשלום מס ומתנות אדנותי, והוא נושא את עולי. בהמשך מסעי צרתי על בית דגון, יפו, בני ברק, אזור ערי צדקא שלא מיהרו לכרוע לרגלי, כבשתי (אותן) ונשאתי את שללן (מנסרת ראסם 39 – 40).
אנשי אשקלון הדיחו את רוכיבתי, שהתנגד למרד, וסנחריב השיב את בנו לכס. בהמשך הוא צר על ערי אשקלון האחרות. סביר, אגב, שקודם הוא צר על ערי אשקלון הצפוניות, ואז כבש את העיר עצמה.
ובהמשך יש את המקרה המעניין של עקרון: פקידיה, שריה, ואנשיה של עקרון, שנתנו כבלי ברזל על פדי מלכם, בעל ברית נאמן לאשור ומסרוהו באיבה לחזקיהו היהודי, נבהלו ממעשה הבגידה הנפשע שעשו. הם הזעיקו לעזרה את מלכי מצרים ואת קשתי מלך כוש. מרכבותיו וסוסיו, חיל לא ימנה (מרוב) ואלה באו לעזרתם (מנסרת ראסם 42 – 43).
גם בעקרון היה ויכוח האם למרוד או לא. פדי מלך עקרון שהתנגד למרד הוסגר לידי חזקיהו מלך יהודה! כלומר רואים פה שיתוףפעולה צבאי בין הישראלים לבין חלק מהפלשתים.
אבל מורדי עקרון חיו על זמן שאול: אל עקרון קרבתי והרגתי את הפקידים ואת השרים שמרדו, ומסביב לעיר על מגדלי שמירה תליתי את פגריהם. את בני העיר שפשעו והקלו (באשור) נתתי לבז. שאריתם שלא מרדו ושלא נמצא בהם חטא פקדתי לשחררם. את פדי מלכם הוצאתי מתוך ירושלים והושבתי אותו על כיסא מלכות עליהם. מנחת אדנותי הטלתי עליו (מנסרת ראסם 47 – 48).
המורדים נענשו והכל בא על מקומו בשלום.
היות והכתיבה אצל האשורים היא נושאית ולא כרונולוגית, הרי ברור שפדי הוחזר לכסאו רק אחרי כניעת חזקיהו, המתוארת בהמשך.
אשר לחזקיהו היהודי, על 46 עריו הבצורות ערי חומה, ועל הערים הקטנות לאין מספר שסביבותן, שמתי מצור ולכדתי (אותן) בסוללות כבושות, בכרים מוגשים (לחומה) בהסתערות חיל רגלים, במנהרות, בפרצים (בחומות) 200150 נפש קטן וגדול, איש ואשה, סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, בקר וצאן עד אין מספר הוצאתי לי מתוכן ומניתי כשלל. (מנסרת ראסם 49 - 52).
לאחר הכניעה: את עריו אשר בזזתי קרעתי מארצו ונתתי למִתִּנְתִּ מלך אשדוד, לפַּדִי מלך עקרון ולצֵלְבָּעַל מלך עזה (וכך) הקטנתי את ארצו. ועל המס הקודם המשתלם על ידם מידי שנה בשנה הוספתי מנחה ומתנות אדנותי והטלתי (אותן) עליהם. (מנסרת ראסם 53 - 54).
סנחריב קרע שטחים מיהודה ומסר אותם לשליטי פלשת הנאמנים לו: אשדוד, עקרון ועזה. מדובר בשפלת יהודה הפוריה והעשירה -> מכה כלכלית ליהודה. בהמשך תואר בפירוט המס הרב שהעלה חזקיהו. תיאור המס המפורט הוא למעשה חריגה מנוסחאות הכתיבה האשורית. לפי הנוסחהף מלך האויב נלכד או בורח, ארצו נכבשת, מלך אשור ממנה מלך חדש. והנה חזקיהו לא ברח או נלכד, עירו לא נכבשה, ואין מלך אחר.
כלומר תיאור הפיצויים והמס הוא פיצוי ספרותי על הכשלון הצבאי. חשוב לציין! אילו סנחריב היה רוצה לכבוש את ירושלים הוא היה כובש אותה. הוא העדיף משיקוליו שלו, לסגור עסקה עם חזקיהו ולחזור הביתה. סנחריב העביר את הבירה מדור שרוכין לנינוה, והחל לבנות ולפאר אותה. כולל אמת מים שהובילה מים מנהר הגומל לנינוה. כולל קשתות ומנהרות. מפעל הנדסי מורכב הרבה לפני הרומאים.
בימי אסרחדון נכבשה מצרים על ידי האשורים. גם מנשה מלך יהודה וגם ערי פלשת שלחו כוחות לעזרת האשורים: במהלך מסעי, 22 מלכי חוף הים (האיים אשר) בתוך הים, והיבשה בעל מלך צור, מנשה מלך יהודה, קוסגבר מלך אדום, מֻצֻרִ מלך מואב, צַלבעל מלך עזה, מִתִּנְתִּ מלך אשקלון, אִכַּאֻשֻ מלך עקרון... את המלכים האלה יחד עם כוחותיהם, בספינותיהם בים וביבשה, עם צבאותיי הוצאתים לדרך... (מהדורה C של האנאלים של אשורבניפל).
בתקופה הבבלית אין כמעט ידיעות על יחסי ישראל – פלשת. רק ידוע לנו שבבבל ישבו גולים מפלשת בסמוך לגולי יהודה.
בכמה תעודות נזכרים בסמוך ל'עיר יהודה' (אל יהודו) גם 'צור', 'עזה' ו'אשקלון'. כלומר גולים פלשתיים בבבל, ליד גולי יהודה.
בתקופה הפרסית הפלשתים ירדו מעל במת ההיסטוריה. החוף הארץ ישראלי נמסר לערי פניקיה, שסייעו לפרסים במלחמותיהם, והפלשתים נטמעו בפיניקים, ואח"כ לאחר הכיבוש ההלניסטי – התייונו לחלוטין. סגירת מעגל. כי מיון אתה ואל יון תשוב.
אבל יש עוד ידיעה אחת מעניינת על היחסים בימי עזרא ונחמיה, כחלק מהמאבק בנישואי התערובת: גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּוֹת) עמוניות (עַמֳּנִיּוֹת) מוֹאֲבִיּוֹת. כד וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם (נחמיה י"ג 23 - 24).
כלומר, יושבי הארץ לא ראו כל בעיה להתחתן לא רק עם השומרונים הישראלים במוצאם, אלא גם עם הפלשתים. כנהוג מימים ימימה בימי בית ראשון.
