בתחתית הדף צורפו התמונות עליהן שוחחתי בפרק
בפרק שעבר ראינו איך בפינה אחת של הזירה, במכנסיים האדומים, עומדת מצרים, ואילו בפינה השניה של הזירה, במכנסיים הכחולים, עומדת חתי. ההתנגשות, כזכור, הייתה רק שאלה של זמן. ולא כל כך הרבה. העימות נסב סביב העיר קדש, שישבה במיקום מרכזי, בעל משמעות אסטרטגית. ראוי לציין, כי מהלכי הקרב ידועים בעיקר מהמקורות המצריים, שאינם חשודים ביושרה רבה מידי... בינהם תיאור בשיר דווקא של האירוע, וכמה תבליטים של רעמסס השני, מלוקסור, מאבו סימבל, ומקבר רעמסס השני המכונה רעמסאום. אל המערכה הוטלו שני הצבאות הגדולים והטובים ביותר בעולם דאז. בדף הפרק העליתי כמה תמונות של תיאור הקרב, כפי שהתגלו במצרים. מומלץ לעיין לפני / תוך כדי או אחרי ההאזנה. תמונות מרשימות לכל הדעות. בקטעים הרלוונטים בפרק אפנה אתכם לתמונות.
הצבא המצרי שנטל חלק בקרב (מובן שחלק מהצבא נשאר במולדת) כלל ארבע חטיבות שכונו על שם אלי מצרים: חטיבת אָמוּן (Amun אל השמש. הוא האליל המצרי היחיד המוזכר במקרא, למרבה ההפתעה, בירמיהו מ"ו), חטיבת רָע (Ra. אל שמש נוסף, וקדום יותר מאמון. בשלב מסוים הם התאחדו, והאל המשותף כונה אמון – רע), חטיבת סֶת (Set, אל שידע כמה גלגולים ותחומי אחריות. בינהם: המדבר, סופות החול, הרשע, הברדק והזרים. בחור רציני ללא ספק) וחטיבת פְּתַח (Ptah. אל הבריאה).
כל חטיבה הורכבה מ-5000 חיילים. 4000 לוחמי חי"ר ו-1000 רכבים ב-500 מרכבות, כנשק מסייע. עיקר מנינו ובנינו של צבא מצרים היו חיילי החי"ר. החי"ר המצרי הורכב בעיקר מחיילים מקצועיים, שירשו את המקצוע מאביהם. כפי הנראה, התקיים נוהג לפיו חייל משוחר קבל חלקת קרקע, בתנאי שבנו יתגייס בבוא היום לצבא. כך נוצרה שושלת חיילים ששירתו דור אחרי דור בצבא. המשמעות היא, שחיילי החי"ר המצרים היו מיומנים, מקצועיים ובלשון ימנו 'מורעלים'. חיילי החי"ר התפלגו לחי"ר קל לצורך התקפה, הסתערות ומרדף, וחי"ר כבד לצורך בלימה והגנה. ממש כמו בפוטבול אמריקני. קבוצת פוטבול מורכבת למעשה משתי תתי קבוצות. קבוצת התקפה של שחקנים זריזים וקלי רגליים שמטרתם היא לרוץ כמה שיותר יארדים לעבר הטאצ'דאון הנכסף, וקבוצת הגנה, המורכבת מהכלאה של ג'מוסים ומקררים, שמטרתה למנוע את אותה ריצה משחקני היריב.
המרכבות המצריות היו קלות יחסית, ולא נועדו להסתער על האויב, אלא, כמו המתאגרף הידוע מוחמד עלי המרחף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה, להקיפו ולהטרידו בחיצים וחניתות. כלומר עיקר כוחן של המרכבות המצריות היה בהפעלה של אש מנגד. שורת חיילי חי"ר נחושים – היו עוצרים הסתערות מרכבות מצריות בקלות יחסית. צוות מרכבה מצרית מנה שני אנשי צוות. נהג ולוחם. לאנשים חשובים היה במרכבה גם עוזר. האדם השלישי כונה (כמה מפתיע) שליש. כמו בתיאור מרכבות פרעה בשירת הים. בפרק הקודם הצלחתי לא לצטט מהתנ"ך. הפעם נשברתי J (ציטוט): מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם; וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף (סוף ציטוט. שמות ט"ו 4). לא ברור כיצד שליש הפך מעוזר צבאי (כמו 'שלישו הצבאי של ראש הממשלה'), לקצין כח אדם בצה"ל של ימנו.
בנוסף לארבע חטיבות אלו, השתתף גם כח, שגודלו, מהותו והרכבו לא ידועים, בשם 'נערין'. הדמיון לשם העצם הכנעני 'נער' מזדקר מיד לעין, והסברה המקובלת היא כי מדובר בכח כנעני כלשהו, שנטל חלק בלחימה, מתוקף היות ערי כנען כפופות למצרים. זו תופעה ידועה, בה אימפריה היוצאת למלחמה, מגייסת גם יחידות צבאיות מהמדינות הוסליות שלה. כך למשל, בעת מסע אשורבניפל מלך אשור למצרים, היו יחידות מארץ יהודה, שלחמו לצד הצבא האשורי.
בנוסף לארבע החטיבות ולנערין, השתתפו בקרב גם כמה יחידות של שכירי חרב מקרב שבטי השרדנו, שהיו חיילים מבוקשים אצל המצרים..
גם הצבא החיתי עמד על שתי רגליים: רגל החי"ר ורגל המרכבות, אבל היחס בין הרגליים היה הפוך לעומת צבא מצרים.
עיקר האיכות הושקעה בחיל המרכבות. המרכבות החיתיות היו כבדות ואיטיות יחסית לעומת אלו המצריות. דבר זה נבע מתפקידן השונה בקרב. המרכבה החיתית כללה שלושה אנשי צוות: לוחם, נהג, ואדם שהגן על שניהם, באמצעות מגן גדול. בתמונה מספר 1 מוקפים בעיגולים מספר 1 ניתן לראות את הצוות המשולש של המרכבות החיתיות. תפקיד המרכבות היה להסתער על האויב, ולשבור את מערך ההגנה שלו (כמו שרואים בסרטים – שורה צפופה של חיילי חי"ר עם חניתות מופנות קדימה), על מנת שחיילי החי"ר ינצלו את הפירצה, ויכריעו את המערכה. כנגזר מתפקידן העיקרי של המרכבות, הנשק העיקרי של המרכבות היו חניתות ארוכות, שנועדו לפגוע בלוחמי חי"ר שעמדו במסלול המרכבה. חניתות ארוכות מאוד, וכבדות מאוד. ארוכות מאורכו של סוס. אחרת מה הטעם? חניתות שיכולות בכח תנופת המרכבה להעיף כל לוחם חי"ר שהיה אמיץ דיו לעמוד מולן. המשמעויות הן, שיכולת התמרון של מרכבות החיתים הייתה מעטה לעומת אלו המצריות. וכן, שטווח הפגיעה היעיל של המרכבות היה כטווח החנית (3 – 4 מטרים). עובדה שתשפיע מאוד על התפתחות מהלך הקרב.
אגב, בניגוד למה שרואים בסרטים, הרי בזמן ההסתערות לא ניתן לירות מהמרכבה. כשהסוסים דוהרים קדימה, כל מי שעל סיפון המרכבה, אוחז היטב היטב בדופן המרכבה, ומקוה לא לעוף ממנה החוצה.
חיילי החי"ר החיתיים הורכבו מחי"ר קל וחי"ר בינוני, אך בניגוד למצרים, השירות בחי"ר לא נחשב כיוקרתי. למעשה רוב חיילי החי"ר החיתיים היו איכרים שגוייסו לצורך מערכה מוגבלת, ובסופה שבו לבתיהם ולאדמתם. בתמונה מספר 1 חיילי החי"ר החיתיים מוקפים בעיגול מספר 2. הם לא היו חיילים מקצועיים. אמנם גם לחיתים היו שכירי חרב משלהם, אבל באחד על אחד – החי"ר המצרי היה עדיף בכל היבט שהוא. בנוסף, יחידות של ממלכות כפופות, כדוגמת כרכמיש היו חלק בלתי נפרד מהצבא החיתי.
רעמסס השני החליט, בשנה החמישית למלכותו, שיש צורך לשים קץ לחוצפה החיתית, ויצא למסע מלחמה, שתכליתו היא השבת ממלכת קדש לבית המצרי.
צבא מצרים יצא לדרכו בסוף אפריל או תחילת מאי. מלחמות בימי קדם התחילו באביב כזכור. מזג האויר משתפר, כבר לא צריך לצעוד בבוץ, ובעיקר היבולים מבשילים, וכך הצבא המתקדם ניזון מטוב הארץ. מה שנקרא במקרא 'תשובת השנה'. כלומר המלכים ששבים למסע המלחמה שלהם.
המצרים יצאו ממצרים, חצו את סיני, פסעו בדרך הים המפורסמת, העוברת באפק שליד ראש העין, חצו את עמק יזרעאל, ומשם עלו לגולן, דמשק ומשם לקדש, או לחילופין מהכנרת, המשיכו צפונה על בסיס השבר הסורי אפריקני – לקדש.
ביום התשיעי לחודש השלישי בשנה המצרית, חנה חיל החלוץ המצרי, הכולל את חטיבת אמון, ואת רעמסס השני בכבודו ובעצמו (כולל שומרי ראשו) באזור העיר קדש.
תיאור המחנה המצרי מופיע בתבליטים שנזכרו לעיל.
בתמונה מספר 2 ניתן לראות את המחנה כפי שנחקק ברעמסאום. שימו לב לשורת המגינים, המקיפים את המחנה, המסומנים באליפסה מספר 1. וכן את שער המחנה המוקף בעיגול מספר 2.
בתמונה מספר 3 ניתן לראות את תיאור המחנה מהתבליט בלוקסור. גם במקרה זה הקפתי את שורת המגינים באליפסה מספר 1.
תמונה מספר 4 היא תיאור המחנה ברעמסאום. שם הקפתי בעיגול מספר 1 את המקדש שהיה באמצע המחנה. תמונה מספר 5 היא שחזור צבעוני של המחנה מתמונה 4.
העיר קדש שוכנת על הגדה המערבית של נהר האורונטס (השם הלטיני), או אוֹרְנָת (השם העברי), או העאסי (השם הערבי. המשמעות היא 'מורד). נהר האוֹרְנָת יוצא מבקעת הלבנון, חוצה את סוריה מדרום לצפון, ונשפך לים בחבל הטאי, בתחומי תורכיה של ימנו. בשנו השישים של המאה העשרים, הסורים ניסו לעשות שרירי מול תורכיה, במסגרת המאבק על חבל הטאי. חבל ששתי המדינות טוענות לבעלות עליו. עשיית השרירים התבטאה בהקמת סכרים (אל ראסתם ומוּחָרְדָח) על נהר העאסי, והזרמת מעט שבמעט מים מזוהמים לתחומי תורכיה. התורכים זעמו, והנקמה לא איחרה לבוא. סכר אתאטורק, שהקמתו החלה ב-1983, על הפרת (הנובע בתורכיה כזכור) הפך את נהר הפרת האדיר לנחל דליל וזעום בתחומי סוריה. זאת לאחר שסוריה בנתה ב-1973 את סכר טאבקה במורד הנהר. בדרך אמנם נדפקים גם העירקים, אבל זה ממש לא מזיז לתורכים ולסורים. אולי להיפך. טענת הסורים כי זה לא הוגן, נענתה בציטוט התקדים הסורי בנהר העאסי. ונחזור לקרב.
שאר הכוחות המצריים היו במרחק חצי יום עד יום צעידה מרעמסס. עובדה רבת משמעות, שתתברר למחרת היום.
בבוקרו של העשרה בחודש השלישי, חצו יחידות החלוץ של חטיבת אמון את האוֹרְנָת . לאחר צליחת הנהר, נתפסו שני רועי צאן מקומיים, שסיפרו שהצבא החיתי נבהל מעוצמת המצרים ונסוג לחלב. 200 ק"מ צפונה משם.
וכך נכתב (ציטוט):
והנה בהתקדם הוד מלכותו (הוא רעמסס השני) צפונה, ובהגיעו לדרום העיר שבתונא, באו שני שוסים (כלומר נוודים) ויגידו להוד מלכותו לאמר: כה ציוונו אחינו מגדולי השבטים אשר את האויב החיתי השפל, לומר להוד מלכותו: ' עז רתוננו להימנות על נתיני פרעה... ונברח מהאויב החיי השפל החונה בארץ חלב מצפון לתוניפ, והחרד לבל יתקדם פרעה צפנונה' (עד כאן דברי השוסים). אולם בזדון אמור שני השוסים את אשר אמרו להוד מלכותו, דברי שקר, כדבר האויב החיתי השפל, אשר שלחם לרגל את הוד מלכותו ולהרגיו. למען לא יערוך את צבאו לקרב נגד אותו אויב חיתי שפל (סוף ציטוט).
רעמסס הבין כי, אין כל סכנה קרובה מהחיתים, והקים את מחנהו, סמוך לעיר קדש, על מנת לחכות ששאר הכח יחבור אליו. האמון במידע היה כה רב, עד שהמצרים לא טרחו להוציא סיורי מודיעין לסביבה הקרובה, ולא הציבו תצפיות מתריעות.
שני "רועי הצאן" (במרכאות) היו למעשה שליחים של מוותלי המלך החיתי, וכי בפועל הצבא החיתי, על כל כוחו ועצם ידו, נמצא קילומטרים ספורים בלבד מכח החלוץ המצרי. למחרת בבוקר, נתפסו, בדרך מקרה, שני סיירים חיתיים. לאחר תשאול קצר (מה שמכונה 'לחץ פיזי לא כל כך מתון') גילו השבויים את האמת על מקומו ובעיקר עוצמתו של הצבא החיתי. וכך נכתב (ציטוט):
ובשבת הוד מלכותו על כסא הזהב, הופיע סייר משירות הוד מלכותו, ויבא שניים מסייר האויב החיתי השפל. ויובאו שני הסיירים לפני הוד מלכותו ויאמר אליהם: מי אתם? ואימרו: 'האויב החיתי השפל שלח אותנו לרגל את מקום חניית הוד מלכותו'. ויאמר הוד מלכותו אליהם: 'אויב זה, היכן נמצא האויב החיתי השפל? הוגד לי כי הוא בארץ חלב'. ואימרו: 'ראה, חונה האויב החיתי השפל ועמו כל בעלי בריתו... ועם חיל רגלים וחיל רכב וכלי נשקם רבים, והם רבים מחול הים. ראה, חונים הם, ערוכים לקרב מאחורי קדש הכוזבת (סוף ציטוט).
בטקסט זה אמנם אין זכר ללחץ הפיזי שהופעל על הסיירים החיתיים, אבל בתבליט נכתב מתחת לתמונה (ציטוט): הופעת סייר המלך... כשהוא מביא את שני סיירי האויב החיתי השפל. מכים הם אותם, כדי שיאמרו היכן חונה האויב החיתי השפל (סוף ציטוט). בתמונה 5 מוקפים בעיגולים מספר 1 ו2 נראים השבויים החיתיים סופגים מכות מיד המצרים.
לרעמסס ההמום נודע כי הצבא החיתי, הדרוך, החמוש ועם הסכין בין השיניים שוכן כמה קילומטרים בודדים מזרחה לו, ולא 200 ק"מ צפונה לו, וכי כל תנועות הצבא המצרי גלויות וידועות למוותלי המלך החיתי.
רעמסס נזף בקציניו הבכירים על המחדל המודיעיני (הנה כי כן, פעם גם למצרים הייתה 'קונספציה'), ושיגר שליחים בהולים לשאר החטיבות, שיואילו ויזיזו את עצמן במהירות האפשרית, אחרת לא יהיה עבור מי להילחם.
במקורות המצריים מתארים כי, למרות הסכנה, רעמסס לא נסוג, ולא חצה את האוֹרְנָת בחזרה. מותר לשער כי, אומץ הלב שהפגין רעמסס (בלי ציניות), למעשה נכפה עליו, בשל ההתקפה החיתית שנחתה עליו במלוא עוצמתה. הוא פשוט לא הספיק לסגת...
חטיבת רע הייתה הקרובה ביותר, 10 ק"מ מדרום למחנה רעמסס, ונחלצה לעזרת רעמסס השרוי בסכנה. החטיבה צלחה את נהר האוֹרְנָת , אבל הצליחה ארכה זמן רב, בשל רוחב הנהר במקום, ועוצמת הזרם. כשאני מדבר על צליחת הנהר, אין מדובר בדבר הדומה לצליחה המצרית ואחרי זה של צה"ל את תעלת סואץ: סירות סער ואחרי זה גשרים. מדובר בכניסת המרכבות לתוך המים בגדה אחת ויציאה מהגדה השניה. סוסים, אנשים וציוד – נרטבו. ולא מעט. החיתים שהביאו אפשרו זו בחשבון (שהרי תנועות המצרים היו גלויות וידועות להם) הציבו מבעוד יום כ-2500 מרכבות ממערב לנהר. ראוי לציין כי המספר 2500 מגיע ממקורות מצרים, שאולי רוצים להפריז בגודל הכח החיתי על מנת להמעיט מהתבוסה המצרית. בבחינת 'היו הם 2500 מרכבות!!! מה יכולנו לעשות?!?!?!'.
נוכל לשער בשלווה, כי מספר מרכבות החיתים היה נמוך בכמה עשרות אחוזים מהמספר הנקוב. כך או אחרת, החיתים הציבו מארב למצרים הצולחים, ובדיוק ברגע הקריטי בו רוב הכח המצרי חצה את הנהר, אך לא התארגן כראוי – הלמו החיתים במלוא הסער והסופה. המרכבות המצריות הקלות, לא הספיקו להתארגן בפריסה קרבית, וטבעו בנהר המרכבות החיתי, השוצף והקוצף. המבנה המצרי נשבר לחלוטין, וחיילי החי"ר המצרי נטבחו בהמוניהם. מי שלא נהרג – ברח.
וכך נכתב (ציטוט):
והנה היה כי האויב החיתי השפל חונה בקרב חיל רגליו, ולא יצא לקרב, כי ירא את הוד מלכותו, ויפקד על אנשי רכבו הרבים כחול אשר על שפת הים לתקוף. (דלגתי קצת) הציבום בהסתר ערוכים לקרב, מצפון מזרח לעיר קדש. ויגיחו מדרום לקדש, ויבקיעו דרך במרכז חטיבת רע, כשהיא תועדת ללא חשש, ואינה ערוכה לקרב. ויסוגו לפניהם חיל הרגלים וחיל הרכב שאשר להוד מלכותו. ויחן הוד מלכותו אותה שעה מצפון לעיר קדש על הגדה המערבית של האוֹרְנָת . ואיש בא לומר למלך (את אשר קרה) (סוף ציטוט).
חלק מהניצולים המצרים ברחו צפונה, לכיוון חטיבת אמון ורעמסס. החיתים, כמו שכתוב בספרים, ניהלו מרדף מבריק אחר המצרים הבורחים, תוך שהם מנצלים את הבוקה, מבוקה ומבולקה, שנזרעו במחנה המצרי על ידי אותם פליטי חרב מבוהלים ונואשים.
המרכבות החיתיות תקפו את המחנה המצרי ממערב, תוך שהם מכתרים אותו כליל. שורת הלוחמים אמיצי הנפש, שהעמידו המצרים, היו רק 'מכה קלה בכנף' עבור ההסתערות החיתית. מרכבות הקרב החיתיות עשו שמות במחנה המצרים וזרעו מות וחורבן בכל אשר פנו. למצרים לא היה זמן לרתום את הסוסים למרכבות אפילו. בתמונה 5 מוקפים באליפסה 3 נראות המרכבות החיתיות פורצות בסערה אל המחנה המצרי. שימו לב לבגדים החיתיים השונים מהבגדים של המצרים.
החיילים המצרים אחוזי הבהלה נסו לכל עבר. רעמסס ושומרי ראשו מצאו עצמם מוקפים על ידי מרכבות החיתים. אך כפסע היה בין רעמסס לבין פגישה עם אנוביס (שהוא אל המות, כידוע לכל). היות ומדובר בפרעה של יציאת מצרים ככל הנראה (ובפרק הבא נדון בענין) - הרי מי יודע איזה תפקיד היה יול ברינר משחק ב'עשרת הדברות' של ססיל דה מיל?
אבל הצלחת החיתים הייתה גם סיבת כשלונם. המחנה המצרי על אוהליו ומטענו האט או עצר את המרכבות החיתיות הכבדות, שהתקשו לתמרן בשטח הצר. לא זאת אף זאת. חלק מצוותי המרכבות, הפגינו חוסר משמעת, הפרו את הכלל הראשון במעלה בלחימה ('זה לא נגמר עד שזה לא נגמר'), חשבו שהקרב כבר הוכרע לטובתם, ירדו מהמרכבות, והחלו לבזוז את המחנה המצרי, בדגש על המטען (השווה יש להודות) של רעמסס השני. זאת במקום להמשיך בהתקפה עד מות רעמסס, וחיסול הכח המצרי.
באירוניה, שרק ההיסטוריה יכולה לספק, הרי כמה דורות קודם כלן, היו אלה חיילי מצרים בקרב מגידו, שהפסיקו את הקרב באמצע, על מנת לבזוז את הכנענים, וכתוצאה מכך, נאלץ תחותמיס השלישי מלך מצרים לצור עוד שבעה חודשים על מגידו. איך שגלגל מתהפך לו.
הביזה נתנה למצרים את ההפוגה שהם נזקקו לה כאויר לנשימה. שרידי הכח התארגנו מחוץ למחנה. כך התהפכו היוצרות, והמצרים תקפו את המחנה שהיה שלהם עד לפני רגעים ספורים.
החיילים המצרים החלו לירות חיצים על החיתים המופתעים (הו, האירוניה). בשל הצפיפות הרבה של המרכבות, הרי אבידות החיתים הלכו וגדלו בטור חשבוני. חיילי החי"ר המצרי המשיכו לעקוץ את הכח החיתי, ואילו רעמסס ארגן את שרידי המרכבות של חטיבות אמון ורע, להתקפת נגד מהירה על המרכבות החיתיות. וכך נכתב (ציטוט):
וילבש הוד מלכותו את שריון קשקשיו. ויבלום הוד מלכותו את הנסיגה, ויסתער לעבר האויב החיתי השפל, כשהוא יחיד ואין עוזר לו. ובעוד מסתער ויבט אחורה וירא כי הוקף על ידי אלפיים וחמש מאות מרכבות, כל רכבו של האויב החיתי השפל, ועמו כל עוזריו ממדינות בעלי בריתו (סוף ציטוט).
בצפיפות שנוצרה בתוך המחנה המצרי – היתרון היה של המרכבות הקלות דווקא. רעמסס בעצמו הוביל את התקפת הנגד המצרית על המרכבות החיתיות, שלא יכלו לעשות הרבה כנגד המרכבות המצריות שסבבו אותן ממרחק בטוח והמטירו חיצים לרוב. בתמונה 1 מוקף בעיגול מספר 3 נראה פרעה משיב מלחמה שערה. כמקובל באומנות המצרית פרעה מצויר ללא קנה מידה. תמונה 6 היא שחזור צבעוני של פרעה מתמונה 1. בתמונה 6 ניתן להבחין היטב, בלוחמים החיתיים מוטלים ללא רוח חיים למרגלות פרעה הגדול, הגיבור והנורא. אלא מה?
בשלב מכריע זה של הקרב, הופיע כח 'נערין' שנע באופן עצמאי ממערב לכח המצרי, ולא מדרום לו, כמו שאר החטיבות. הופעת כח 'נערין' מוטטה את המערך החיתי, והם נסוגו נסיגה מבוהלת מהמחנה המצרי לכיוון נהר האוֹרְנָת .
המלך החיתי מוותלי שצפה בקרב, הטיל את עתודת המרכבות שלו לקרב, על מנת לסייע לכוחותיו הלחוצים. כח המרכבות צלח את הנהר, ותקף את המצרים. אולם המצרים מעודדים מהתפנית הפתאומית, ושנעזרו באלה משרידי חטיבת רע, שנמלטו דרומה (ולא צפונה כמו הקבוצה שחוללה את המהומה מלכתחילה), וכן בחטיבת פתח שהגיעה לשדה המערכה – הדפו את החיתים תוך גרימת אבידות קשות.
החיתים נסוגו אל הנהר, כשחלק מהמרכבות ננטשות מאחור, וצוותיהן חוצים את הנהר בשחיה. בתמונה 1 מוקפים בעיגול מספר 4, ניתן לראות את הרכבים החיתיים חוצים את הנהר בשחיה. מווותלי הבין, כי אין טעם להטיל למערכה את עתודות החי"ר שלו. ובכך הסתיים קרב קדש.
ניתוח מהלכי הקרב ונקודות החוזק והחולשה של הצבאות השונים מעלה את התמונה הבאה:
שירות המודיעין המצרי כשל. למצרים לא היה מודיעין איכותי, או בכלל על הצבא החיתי. הם נעו באורח מופקר מבחינה צבאית, בשאננות מוחלטת, בשדרת מסע מנהלתית, כאילו הם בתרגיל בצאלים, ולא בתנועה ללחימה. המצרים לא שלחו סיורי מודיעין, ולא הציבו אבטחה באגפים. חטיבת רע "הצטיינה" במרכאות במיוחד בתחום המודיעין הלקוי. החטיבה צלחה את הנהר "על עיוור". מה שיהיה יהיה. מתוך שאננות ובטחון מופרז. החיתים לעומתם השכילו להטעות את המצרים. שני "רועי הצאן" במרכאות, הפילו את המצרים בפח בצורה מושלמת. אילולי יד המקרה, ותפיסתם האקראית של שני סיירים החיתיים (עדות למאמץ המודיעיני הנכון והיעל של החיתים), הרי התבוסה המצרית הייתה שלמה. השאננות המצרית
חוסר במודיעין איכותי, ואי נסיון להשיג מודיעין שדה, היה בעוכרי המצרים. הם הופתעו לחלוטין, לאחר שחטיבת רע צלחה את הנהר, והופתעו יותר, כשהמרכבות החיתיות איגפו את המחנה הקדמי, פרצו לתוכו ועשו בו שמות.
מן העבר השני, המצרים בראשות רעמסס הפגינו אומץ רב. הם התאוששו מההלם הראשוני. הם ניצלו את טעויות החיתים. איכות החי"ר המצרי תרמה רבות לשינוי תמונת הקרב. והם גם נעזרו בקצת מזל, שהתבטא בהגעת יחידת 'נערין', חטיבת פתח, ושרידי חטיבת רע – לקרב ברגע הנכון והמכריע. המצרים הצליחו להפוך את הקערה על פיה. מתבוסה מוחצת לתיקו מכובד.
'בצד השני של הגבעה' - לחיתים היה מודיעין איכותי על תנועת הצבא המצרי ופריסת כוחותיו. הפער בין החטיבות השונות, היה הבסיס לתכנית הקרב החיתית. החיתים טמנו מארב מושלם לחטיבת רע, ותקפו ברגע בו החטיבה הייתה הכי פגיעה, הם ניצלו הצלחה, ותקפו בכח התנופה את המחנה של חטיבת אמון, עם רעמסס בתוכו. הם השכילו להשתמש במרכבות הסער שלהם בצורה מופתית, ולנפץ את המערך המצרי. אולם בד בבד, הם הפגינו משמעת ירודה, בכך שצוותי המרכבות החלו לבזוז אתה שלל בטרם הסתיים הקרב. בנוסף, שגה מוותלי שגיאה חמורה בכך, שכל המאמץ המלחמתי הוטל על כתפי המרכבות, ללא שימוש בחי"ר החיתי, שעלה בכמותו לאין שיעור על החי"ר המצרי. אמנם החי"ר המצרי היה איכותי יותר, אבל יש נקודה בה כמות הופכת לאיכות. הטלת יחידות החי"ר לקרב, הייתה בולמת את התנופה המצרית, ומעניקה למרכבות החיתיות את החיפוי שכה נדרש להן.
וכך, הלקח שצה"ל למד במלחמת יום כיפור, בנוגע להסתערות שריון ללא חיפוי של חי"ר, היה זמין 3259 שנים קודם לכך.
האבדות שספגו המרכבות החיתיות בשלב הראשון של הקרב, לא איפשרו להן לחדש את הלחימה, בשעה שהצבא המצרי הגיע לקצה גבול נשימתו. הסתערות המרכבות החיתיות על חטיבת רע יכלה להפיצו לכל רוח, אבל לא לחסלו. לשם כך צריך את לוחמי החי"ר, שיתקעו את הדגל החיתי באוזן של המפקד המצרי. לאחר שמתקפת המרכבות חלפה, החטיבה יכלה להתאסף מחדש ככוח לוחם, ולהשפיע על מהלכי הקרב.
מבחינה צבאית – הקרב הסתיים בתיקו. המצרים לא הצליחו לכבוש את קדש, והחיתים לא הצליחו להדוף את המצרים דרומה. אבל מבחינה אסטרטגית הקרב היה תבוסה מוחצת למצרים. המטרה שלשמה הם יצא למלחמה (החזרת קדש לבית המצרי) – לא הושגה. זאת ועוד, החיתים ניצלו את תנופתם והגיעו זמנית עד אזור דמשק.
כמו כן, ממלכות וסליות בכנען (המקורות לא חד משמעיים בנדון) הבינו שהמצרים, למרות דימויים המפחיד וצבאם הגדול, הם 'נמר של נייר', ורעמסס נאלץ להשקיע מאמצים רבים בדיכוי מרידות שפרצו ברחבי האימפריה שלו. כך, חמש שנים לאחר הקרב, הוא ערך מסע לאזור נהר 'אל כלב' בצפון לבנון, והקים שם מצבה (שנמחקה בחלקה במהלך השנים) המתארת את נצחונותיו באזור.
בעקבות הקרב היו שתי האימפריות מותשות. כמו שני מתאגרפים המחבקים זה את זה על מנת לנוח.
אמנם רעמסס ניסה עוד פה ושם לנהל מלחמת התשה נגד החיתים (נאצר לא היה הראשון, מסתבר), אבל כל המאמצים היו לשוא.
גם החיתים לא נחו על זרי הדפנה. אדד ניררי הראשון מלך אשור, החל להתפשט לעבר ממלכת החיתים, והחל לסכן את האינטרסים שלהם באזור נהר הפרת.
מסיבות אלו ואחרות, 16 שנים לאחר הקרב, בשנת 1270 לפני הספירה, נתחם הסכם שלום בין מצרים לחתי, לאחר שלוש שנות משא ומתן בין הצדדים
מן הצד המצרי היה זה רעמסס שחתם על חוזה השלום. מהצד החיתי היה זה חתושילי ג', אחיו של מוותלי (בהערת אגב אציין כי את מוותלי ירש בנו מורשילי השלישי, שהודח על ידי דודו, ובסופו של דבר ברח למצרים דווקא). ההסכם המקורי נחתם על לוחיות כסף, ומכאן שמו 'הסכם הכסף'. זהו הסכם השלום הראשון, שהגיע לידנו.
לוחות הכסף נעלמו מזמן אמנם, אבל עותקי ההסכם התגלו הן במצרים והן בתורכיה. יש גרסה מצרית שנכתבה בכתב ההירוגליפים, ונמצאה במקדש אמון בכרנך. גרסה זו התגלתה בשנת 1828, ופוענחו על ידי ז'אן פרנסואה שמפוליון. זה שפענח בעצם את כתב החרטומים. הגרסה החיתית, נכתבה באכדית (השפה הבינלאומית של המזרח הקדום), והתגלתה בחתושה בירת החיתים ב-1906.
העתק של הסכם השלום מוצג בבנין האומות המאוחדות. לא שזה משנה משהו לארגון הרקוב הזה.
'שלום הכסף' כולל את התנאים הבאים: איסור התקפה הדדי, הסכם הגנה הדדי במקרה שמדינה שלישית תוקפת את אחת המדינות, ממלכות קדש ואמורו שייכות לתחום ההשפעה החיתי, אבל למצרים יש מעבר חופשי (כלומר ללא מיסים) לאוגרית, הסכם הסגרה הדדי, סיוע הדדי במקרה של מרידות מבית. ולבסוף בנופך אישי – חתושילי יהיה החותן של רעמסס. כלומר בתו של חתושילי תינשא לרעמסס השני. כלומר נישואים דיפלומטיים העניקו חותמת סופית להסכם השלום.
ענין הנישואים בין בת חתושילי לרעמסס נידון בהרחבה בתכתובת ענפה, שהתגלתה בחתושה בירת החיתים. בת המלך כונתה בכתובות 'אשת המלך הבכירה' ונראה שזכתה למעמד האשה הראשית (כלומר בנה הוא יורש העצר הראשון במעלה). לאחר זמן מה התחתן פרעה עם נסיכה חיתית נוספת. בין אם אשתו הראשונה מתה בדמי ימיה, או שהרעיון של אשה חיתית מצא חן בעיניו.
