Skip to content

447 – קריאה

האזנה

סיפור ירושת הכסא הוא השם שנתנו החוקרים לחטיבת הפרקים בספר שמואל ותחילת ספר מלכים המתארים את הדרך בה שלמה המלך עלה לכס.

ברוב המקרים הבן הבכור אמור לרשת את אביו. לא תמיד, אבל זו ברירת המחדל. עיון ברשימת בני דוד מגלה לנו כי שלמה לא היה הבכור. רחוק מכך. הוא היה הרחק בתחתית הרשימה. אבל בכל זאת הוא הצליח איכשהו, לרשת את אביו, למרות מיקומו הנמוך ברשימה.

לפי ספר שמואל, לאחר ששאול נהרג בגלבוע התפצלה ממלכתו. החלק הצפוני נשלט על ידי אישבשת בן שאול, שבירתו הייתה במחניים אשר בעבר הירדן. ואילו על החלק הדרומי מלך דוד שבירתו הייתה בחברון. לאחר רצח אישבשת על ידי רכב ובענה – התאחדו הממלכות תחת כתר אחד. חשוב לזכור – אין מדובר בממלכה מאוחדת, אלא בשתי יחידות פוליטיות נפרדות תחת כתר אחד. כמו פרנץ יוזף מלך אוסטריה, מלך הונגריה וקיסר אוסטרו  הונגריה.

ספר שמואל ציין את בני דוד שנולדו בעודו בחברון. (ציטוט): וילדו (וַיִּוָּלְדוּ) לְדָוִד בָּנִים, בְּחֶבְרוֹן; וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת.  ג וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב, לאביגל (לַאֲבִיגַיִל) אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי; וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן-מַעֲכָה, בַּת-תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר.  ד וְהָרְבִיעִי, אֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית; וְהַחֲמִישִׁי, שְׁפַטְיָה בֶן-אֲבִיטָלה וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם, לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד; אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד, בְּחֶבְרוֹן (סו"צ שמ"ב ג' 2 - 5). אין צורך בשמיעה מוזיקלית על מנת לגלות ששלמה אינו נזכר כאן. הסיבה ברורה. שלמה נולד בירושלים, שכרגע היא עדיין יבוס. בספר דברי הימים יש רשימה מעודכנת. חלקה הראשון דומה למה שקראנו זה עתה (למעט החלפת השם 'כלאב' בשם 'דניאל'). נקרא את פירוט הבנים שנולדו בירושלים (ציטוט): וְאֵלֶּה נוּלְּדוּ-לוֹ, בִּירוּשָׁלָיִם: שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה, אַרְבָּעָה, לְבַת-שׁוּעַ, בַּת-עַמִּיאֵלו וְיִבְחָר וֶאֱלִישָׁמָע, וֶאֱלִיפָלֶט.  ז וְנֹגַהּ וְנֶפֶג, וְיָפִיעַ.  ח וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפֶלֶט, תִּשְׁעָה.  ט כֹּל, בְּנֵי דָוִיד--מִלְּבַד בְּנֵי-פִילַגְשִׁים, וְתָמָר אֲחוֹתָם (סו"צ. דה"א ג' 5 - 9). חדי האוזן שמו לב ששלמה נולד רביעי בירושלים. כלומר ששה בחברון ועוד שלושה בירושלים נולדו לפני שלמה. שלמה הוא העשירי בסדר ילדי דוד. אז איך הוא התקדם תשעה מקומות בדירוג והפך למלך? על השאלה הזו בדיוק עונה סיפור ירושת הכסא. כיצד הבן העשירי הפך ליורש המלך. גבולות סיפור ירושת הכסא שנויים במחלוקת. כלומר היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. אין חולק שהוא מסתיים בסוף פרק ב' של ספר מלכים א'. השאלה היא היכן הוא מתחיל? האם במרד אבשלום? האם באונס תמר? האם בפרשת בת שבע? האם בכיבוש ירושלים? אני נמנה עם האסכולה המתחילה את הסיפור בפרשת בת שבע. הנימוק לכך הוא שהסיפור תיאר את תחילת היחסים בין המלך לאם שלמה, ובסוף הסיפור הוא נולד.

          אז בואו נתחיל מסיפור בת שבע. כזכור לכל נחש מלך בני עמון הלך לעולמו. דוד שלח משלחת מטעמו על מנת לנחם את חנון בן נחש. עבדי חנון חשדו במשלחת הניחומים הזו. לשיטתם הם ניצלו את ניחום האבלים על מנת לרגל ולבחון את המצב בארץ בני עמון. הייתה להם סיבה טובה לחשוד בדוד. רבת עמון יושבת על 'דרך המלך'. דרך בין לאומית שהוליכה מערב לאנטוליה. בדרך עברו סחורות יקרות ושוות במיוחד כבשמים ותבלינים. שליטה בדרך משמעה מסי מעבר שמנמנים. עבדי חנון חשדו שהביקור הוא הכנה לכיבוש ישראלי של ארץ בני עמון לצורך השתלטות על נתח מהדרך. האירועים בהמשך תומכים בחשדם של העמונים. כך או אחרת חנון החליט ללמד את השליחים לקח. הוא גלח חצי מזקנם וחתך את בגדיהם עד שתותיהם. עד השת שלהם. כלומר עד הישבן שנותר מאוורר יותר מהמקובל, אפילו במונחי שרברבים. זהו עלבון דיפלומטי כבד אומנם, אבל כזה שניתן לפיוס באמצעות פיצוי כספי נדיב. דוד לא רצה פיצוי. עבורו זה היה casus belli – דהיינו עילה למלחמה. העמונים הבינו שהם נסחפו מעט יתר על המידה ושכרו את הארמים לעזרה. לארמים היה אינטרס ברור לעזור לעמונים. גם הם לא רצו את דוד על דרך המלך. יותר שותפים – משמע שפרוסת העוגה קטנה יותר. בסדרת קרבות הכניע דוד את הארמים, והותיר את העמונים לבדם. צבא דוד הטיל מצור על רבת עמון (ציטוט): וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים, וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיָּצֻרוּ, עַל-רַבָּה; וְדָוִד, יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם (סו"צ שמ"ב י"א 1). הצבא במערכה אבל המלך לא. יש פה בקורת סמויה על דוד. בקורת שתתעצם... (ציטוט):  וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד.  ג וַיִּשְׁלַח דָּוִד, וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם--אֵשֶׁת, אוּרִיָּה הַחִתִּי.  ד וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, מִטֻּמְאָתָהּ; וַתָּשָׁב, אֶל-בֵּיתָהּ (סו"צ. שמ"ב י"א 2 – 4). בעוד הצבא צר על רבת עמון דוד התעורר משנת צהריים מפנקת. דוד טייל על הגג ולפתע ראה אשה מתרחצת. חשוב להדגיש דבר אחד – בת שבע לא התרחצה על הגג. היא התרחצה בביתה פנימה. מי שהיה על הגג והציץ הוא דוד. אולי היא לא הסיטה את הוילון, או עמדה בזוית שדוד יכול היה לראות אותה, אבל היא לא התרחצה על הגג. מי שטוען שהיא התרחצה על הגג זה שקול לטענה, שנשים ערביות בחברון או שכם מתרחצות על הגג. בת שבע היא יפהפיה. וכמו שאנחנו יודעים, כשמציינים יופי נשי – העניינים מסתבכים. דוד הלהוט ברר בנימוס מי זו. השליח המופתע ענה: הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם--אֵשֶׁת, אוּרִיָּה הַחִתִּי. 'מה, אתה לא יודע מי זו? זו אשת אוריה'. בשלב הזה דוד היה אמור לסגת אחורה. אשת איש היא טאבו! לא לשוא החוק המקראי גוזר מות על ניאוף. נכון, שמסמכים משפטיים מהמזרח הקדום מלמדים שעל ניאוף נענשו בגירושים ובקנסות כספיים, וכי הוצאה להורג בשל ניאוף הייתה מעשה נדיר, אבל המעשה נתפס כחמור מאוד. טאבו כאמור. דוד התעלם מזוטות כגון היותה אשת איש והזמין אותה אליו. כצפוי הם קיימו יחסי מין. המספר המקראי טרח לציין וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, מִטֻּמְאָתָהּ. לומר היא אחרי המחזור החודשי. לעובדה זו יש שתי משמעויות. הראשונה היא בקורת על דוד שמקפיד על טהרת המשפחה, אבל לא שלו... ודבר שני וחשוב לא פחות הוא, שהתינוק שנוצר ברחם בת שבע הוא של דוד... כלומר לא ניתן 'להפיל' במרכאות את ההריון על אוריה בעלה. ההמשך ידוע. בת שבע הרתה ודוד המבועת קרא לאוריה כדי שישכב עם בת שבע, ויקיים את הכלל ההלכתי 'רוב בעילות אחר הבעל'. התרגיל לא עבד. אוריה סרב בכל תוקף אפילו לראות את אשתו. הוא כנראה הבין מה קרה שם... דוד שלח מכתב ליואב בן צרויה שר הצבא, ובו פקודה לדאוג שאוריה ימות. מה שאכן קרה. זכרו את המכתב הזה, אנחנו עוד נחזור אליו. אוריה אכן נהרג במלחמה. ובת שבע, לאחר ימי האבל, כשבטנה כבר מבצבצת, עברה לארמון והתחתנה עם דוד. וכמו שקורה אחרי תשעה ירחי לידה – נולד תינוק. אלהים לא אהב מה שהוא ראה. נתן הנביא נשלח עם משל כבשת הרש המפורסם. וכדי שלא יהיה ספק שכל העסק ממש לא מצא חן בעיני אלהים – התינוק, שנוצר בחטא, חלה ומת זמן קצר לאחר לידתו. דוד התאבל רבות על ילדו, ולאחר מכן בת שבע שוב נכנסה להריון. הפעם היא כבר אשת דוד (ציטוט): וַתֵּלֶד בֵּן, ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, וַיהוָה, אֲהֵבוֹכה וַיִּשְׁלַח, בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יְדִידְיָה- (סו"צ. שמ"ב י"ב 24- 25). פה שלמה עלה על הבמה. שימו לב כי ה' אהבו, והעניק לו את השם (באמצעות נתן הנביא) ידידיה. כלומר ידידו, חברו של יה, ה'. זהו רמז ראשון בסיפור ירושת הכסא שזה הקטן – גדול יהיה.

          שלמה נולד בשעה טובה ומוצלחת אבל עדיין יש תשעה לפניו בתור. אז אחד אחד היו נעלמים. הבן הבכור ויורש העצר המיועד היה אמנון. אמנון אנס את תמר אחות אבשלום. דוד לא נקף אצבע למען בתו. אבל יש מי שדאג לטפל בענין (ציטוט): וְלֹא-דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם-אַמְנוֹן, לְמֵרָע וְעַד-טוֹב:  כִּי-שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם, אֶת-אַמְנוֹן, עַל-דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. (סו"צ. שמ"א י"ג 22). נקמה היא מאכל שאוכלים אותו קר כידוע. והנקמה באה. אבשלום רצה לחגוג את הגז. הוא הזמין את דוד. מסיבה לא ברורה דוד סירב. אולי הוא חש משהו. אבשלום הפציר שלפחות אחיו אמנון יכבד את האירוע בנוכחותו. דוד תהה ככתב: לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ? אבל אבשלום הפציר ודוד שלח את אמנון עם שאר בני המלך. פעם שניה שבן דוד ביקש מדוד צאצא אחר, דוד נעתר, והצאצא האחר נשלח אל המלכודת. (ציטוט): וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב-אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת-אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ--אַל-תִּירָאוּ:  הֲלוֹא, כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם--חִזְקוּ, וִהְיוּ לִבְנֵי-חָיִל.  כט וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם, לְאַמְנוֹן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה, אַבְשָׁלוֹם; וַיָּקֻמוּ כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל-פִּרְדּוֹ--וַיָּנֻסוּ.  ל וַיְהִי, הֵמָּה בַדֶּרֶךְ, וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה, אֶל-דָּוִד לֵאמֹר:  הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת-כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד. לא וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה; וְכָל-עֲבָדָיו נִצָּבִים, קְרֻעֵי בְגָדִים. לב וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן-שִׁמְעָה אֲחִי-דָוִד וַיֹּאמֶר, אַל-יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל-הַנְּעָרִים בְּנֵי-הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ--כִּי-אַמְנוֹן לְבַדּוֹ, מֵת: כִּי-עַל-פִּי אַבְשָׁלוֹם, הָיְתָה שׂוּמָה, מִיּוֹם עַנֹּתוֹ, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.  לג וְעַתָּה אַל-יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל-לִבּוֹ, דָּבָר לֵאמֹר, כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, מֵתוּ:  כִּי-אם ( ) אַמְנוֹן לְבַדּוֹ, מֵת (סו"צ. שמ"ב י"ג 28 – 33).

אבשלום נקם, ועוד איך נקם. האנס הוצא להורג. מה שדוד היה צריך לעשות – נעשה על ידי אבשלום. יש פה רמז מטרים ברור מאוד לגבי מי ראוי להנהיג את העם ולהיות המלך הבא.  מלבד הוצאת האנס להורג, אבשלום טיפס מקום אחד בסדר היורשים. גם שלמה התקדם במעלה הסולם.

בנו השני של דוד הוא כלאב בן אביגיל אשת נבל הכרמלי. הזכרנו שבדברי הימים הוא נקרא דניאל. זה מה שיודעים עליו. הוא נעלם מהכתובים. לא ברור מדוע. האם מת צעיר? האם שמו רומז על מוצאו הלא ברור. יש שגזרו את השם כלאב  כקיצור של 'כלאיים – אב'. העובדה שהוא בנה שלא אביגיל אשת נבל, רומזת, לדעת אותם גוזרים, שלא ברור מי היה אביו. נבל או דוד. לפי השערה זו הוא נולד אחרי תשעה חודשים אבל מהצד הלא נכון שלהם. כלומר אפשר שמוצאו הלא ברור הפך אותו ללא רלוונטי בתחרות. ואולי הוא מת צעיר. בכל אופן אבשלום עתה הוא במקום הראשון. שלמה עלה למקום השמיני.

          אבשלום שניצב עתה בראש הרשימה הוא המועמד לרשת את דוד. אבל יש בעיה. לאחר רצח אמנון אבשלום ברח אל סבו, אבי אמו. תלמי מלך גשור. גשור היא ממלכה ארמית קטנה ששכנה מזרחית לכנרת. בירת הממלכה היא בית ציידא, שתתפרסם כמקום מוצאם של שלושה שליחים של ישו. רבע מהכח. לאחר תמרונים שונים מצד יואב – חזר אבשלום לירושלים. הוא חזר חדור רוח נקמה באביו שלא עשה דבר למען אחותו שנאנסה. מרד אבשלום היה ענין של זמן. ואכן המרד פרץ. אך כפסע היה בין דוד לבין המות. רק בריחה מהירה מירושלים מחד גיסא, וסיכול עצת אחיתופל הטובה מאידך גיסא – הותירו את דוד בחיים. לא ברור מה קרה עם שלמה בעת מרד אבשלום. האם שלמה ובת שבע ברחו יחד עם דוד? או שמא נשארו בירושלים. בתיאור ברית דוד נכתב:  וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל-הָעָם. אז ניתן שלער ש'כל העם' כלל את שלמה. סופו של מרד אבשלום ידוע (ציטוט): וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ, וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם--עוֹדֶנּוּ חַי, בְּלֵב הָאֵלָה.  טו וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים, נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב; וַיַּכּוּ אֶת-אַבְשָׁלוֹם, וַיְמִתֻהוּ.  טז וַיִּתְקַע יוֹאָב, בַּשֹּׁפָר, וַיָּשָׁב הָעָם, מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל (שמ"א י"ח 14 – 16). אבשלום נהרג, המרד דוכא, ודוד שב למלוך על יהודה וישראל. בפרק עתידי בהסכת החדש בהחלט אקדיש פרק או שניים לסיפור המרתק הזה של מרד אבשלום. מבחינת שלמה הוא טיפס ועלה עוד שלב בסולם. הוא השביעי. אדוניה בן חגית הגיע למקום הראשון.

          מאז לידת שלמה ועד ראשית ספר מלכים שלמה לא נזכר בכלל. בתחילת ספר מלכים סופר על מצבו של דוד (ציטוט): וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיְכַסֻּהוּ, בַּבְּגָדִים, וְלֹא יִחַם, לוֹ.  ב וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת; וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ, וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ.  ג וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְצְאוּ, אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ, לַמֶּלֶךְ.  ד וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ (סו"צ. מל"א 1 – 4). דוד סבל מצינה ששום שמיכה לא יכלה להפיג. אז אבישג השונמית הובאה בתור התשובה המקראית לסדין החימום המודרני. שימו לב שאבישג תוארה כיפה עד מאוד. בהכירנו את המקרא, הרי כשמישהי תוארה כיפה – גבר יאבד את ראשו. לפעמים מילולית. פרט מידע חשוב הוא שהמלך לא ידעה. כלומר הם לא קיימו יחסי מין. אות ועדות למצבו הירוד של דוד בערוב ימיו. אדוניה בן חגית הריח את חולשת המלך והבין שהגיע זמנו למלוך. הוא הפגין יוזמה והתקפות ולחץ קדימה. ככתוב: וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר, אֲנִי אֶמְלֹךְ (מל"א א' 5). באופן מוזר מי שהתחרה עמו על הכס היה שלמה. לא ברור מה קרה לשפטיה, יתרעם. שמעא, שובב ונתן. חמשת המועמדים לפני שלמה נעלמו כלא היו. אפשר שחלקם מת במהלך השנים, או שמסיבה לא ברורה לא נחשבו כמועמדים ראויים לכס. לא באמת ברור מה קרה. חשוב גם לזכור, שמי שכתב את הסיפור הוא אחד מאוהדי שלמה. אין לו ענין באלה שלא רלוונטים. אז ההתמקדות היא בשני המתמודדים שהגיעו לקו הגמר. כך או אחרת בפינה הימנית במכנסיים כחולים עמד אדוניה ובפינה השמאלית במכנסיים אדומים עמד שלמה.

אדניה התנשא למלוך. והנה הפירוט מה הוא עשה על מנת לממש את רצונו זה (ציטוט): וַיַּעַשׂ לוֹ, רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, רָצִים לְפָנָיו. (סו"צ. מל"א א' 5). רכב, פרשים וחמישים איש רצים לפניו – אלו הם סממני מלכות ברורים. אדוניה פנה אל דעת הקהל ואמר 'שימו לב – אני המלך הבא'.  התנהגות דומה נזכרה אצל אבשלום הטוען הקודם לכתב (ציטוט): וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם, מֶרְכָּבָה וְסֻסִים; וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, רָצִים לְפָנָיו (סו"צ שמ"ב ט"ו 1). מי שאוזנו כרויה למספר המקראי יודע ששימוש בביטויים דומים רומז לגורל דומה. המספר המקראי כבר טמן פה רמז לגבי סוף האירוע... דוד שלא עשה דבר לאמנון לאחר רצח תמר, ושלא עשה דבר לאבשלום לאחר רצח אמנון לא הגיב גם כאן. והנה הערה המשווה במפורש בין אדוניה לאבשלום (ציטוט): וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד, וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם (סו"צ מל"א א' 6). כאבשלום יפה התואר כן אדוניה יפה התואר. יש פה ציון מפורש שאדוניה צעיר מאבשלום. ואותו ילדה(אמו הכוונה) אחרי אבשלום. אין הכוונה ששניהם מאותה אם. קוי הדמיון בין אדוניה לאבשלום מתרבים. עוד רמז שגורלם יהיה דומה. אדוניה הבין שיש לו מתחרה לכס. אז הוא ארגן את תומכיו. כל הגוורדיה הותיקה שנאמנה ליורש העצר המיועד. מולם התייצבו המתחרה ותומכיו מהגוורדיה הצעירה (ציטוט): וַיִּהְיוּ דְבָרָיו--עִם יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן; וַיַּעְזְרוּ, אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה.  ח וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא, וְשִׁמְעִי וְרֵעִי, וְהַגִּבּוֹרִים, אֲשֶׁר לְדָוִד--לֹא הָיוּ, עִם-אֲדֹנִיָּהוּ (סו"צ מל"א א' 7 – 8). יואב שר הצבא הותיק והמסור ואביתר הכהן שאכל עם דוד מאותו מסטינג תמכו באדוניה יורש העצר המיועד. תומכי שלמה היו כל אלה שיכלו רק להרוויח מעליית שלמה. צדוק שיכול להיות הכהן הראשי. בניהו שיכול להחליף את יואב, נתן שהוא סתגלן (אפורטוניסט בלעז). הלוא הוא עצמו יצא בשצף קצף נגד הורי שלמה, ועכשיו הוא קפץ על העגלה שלו. שמעי ורעי שלא ברור מי הם, אך גם יכלו להתקדם אם יואב יסולק. וכן יחידת שכירי החרב, שמהמקרא עולה כי בניהו היה מפקדם. התמיכה הכי חשובה היא של בניהו, שהביא עמו את הכידונים הנדרשים להתמודדות עם כידוני יואב, אם יהיו.

אדוניה זבח בעין רוגל, וקרא לכל אחיו לחגוג עמו. לכולם מלבד שלמה, בניהו , הגיבורים וצדוק. הקו המפריד בין המחנות התבהר עד תום. ופה התרקמו תככים מהסוג הגבוה ביותר (ציטוט): וַיֹּאמֶר נָתָן, אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר, הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ, כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית; וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד, לֹא יָדָע.  יב וְעַתָּה, לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה:  וּמַלְּטִי, אֶת-נַפְשֵׁךְ, וְאֶת-נֶפֶשׁ בְּנֵךְ, שְׁלֹמֹה  (נתן הצביע על הסכנה ויש לו פתרון. ונמשיך) יג לְכִי וּבֹאִי אֶל-הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא-אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר, כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי, וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי; וּמַדּוּעַ, מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ. ? יד הִנֵּה, עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם--עִם-הַמֶּלֶךְ; וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ, וּמִלֵּאתִי אֶת-דְּבָרָיִךְ(סו"צ מל"א א' 11 – 14). טוב זה מרתק. נתן שלח את בת שבע לשאול את דוד 'איך זה שאדוניה מלך בעוד הוא, דוד, הבטיח ששלמה יהיה מלך. בעודה תגיד כזאת וכזאת יבוא נתן ויאשר את דבריה של בת שבע. למותר לציין שאין שום רמז בספר שמואל או בכלל שהייתה הבטחה כזו. היו שהציעו, ואני איתם, שנתן הנכלולי ניצל את מצבו ההכרני (קוגניטיבי בלעז) של דוד, ושתל אצלו זכרון שלא היה ולא נברא. בת שבע תחדיר את הרעיון לראש דוד, ואילו הוא נתן, נביא מכובד לכל הדעות – יאשר את דבריה. גם אם לדוד לא היה מושג מה בת שבע רוצה ממנו, הרי נתן אמור לשכנע אותו שכך הם פני הדברים. (ציטוט): וַתָּבֹא בַת-שֶׁבַע אֶל-הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה, וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד; וַאֲבִישַׁג, הַשּׁוּנַמִּית, מְשָׁרַת, אֶת-הַמֶּלֶךְ.  טז וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע, וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ.  יז וַתֹּאמֶר לוֹ, אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּיהוָה אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ, כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ, יִמְלֹךְ אַחֲרָי; וְהוּא, יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי..דלגתי על תיאור מעשי אדוניה כ וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ: לְהַגִּיד לָהֶם--מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ, אַחֲרָיוכא וְהָיָה, כִּשְׁכַב אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ עִם-אֲבֹתָיו; וְהָיִיתִי, אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה—חַטָּאִים (סו"צ 15 – 21). בת שבע הגיעה אל דוד. הוא תואר כזקן מאוד אני רוצה להזכיר ש'זקן' במקרא אינו רק גיל כרונולוגי, אלא גם תיאור לאדם לא חכם במיוחד. ודוד זקן מאוד. כלומר מצבו ההכרני לא משהו בלשון המעטה. בת שבע "הזכירה" במרכאות את הבטחת דוד, תיארה את חוצפת אדוניה כי רבה, ובקשה מדוד שיכריז מי היורש שלו. בבחינת 'אם אדוניה – זה בסדר. אבל אנא הגד לעם'. כך היא יצרה אצל דוד דיסוננס קוגניטיבי. הלוא דוד מתחיל לחשוב שמא הוא הבטיח לשלמה, והנה אדוניה מחליט במקומו. ברור שדוד יעשה שריר. וכדי לודא שהמסר נקלט היא ציינה שהיא ושלמה בנה יהיו חטאים. כלומר יוצאו להורג. דוד כבר רוכך כראוי. והנה ההמשך (ציטוט): וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת, עִם-הַמֶּלֶךְ; וְנָתָן הַנָּבִיא, בָּאכג וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא; וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל-אַפָּיו אָרְצָהכד וַיֹּאמֶר, נָתָן, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי; וְהוּא, יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי  כה כִּי יָרַד הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב, וַיִּקְרָא לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּכו וְלִי אֲנִי-עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ--לֹא קָרָאכז אִם, מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, נִהְיָה, הַדָּבָר הַזֶּה; וְלֹא הוֹדַעְתָּ, אֶת-עבדיך (עַבְדְּךָ), מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ, אַחֲרָיו (סו"צ. מל"א א' 12 – 27). נתן הוא מתוחכם. קודם כל התזמון המושלם מיד עם תום דברי בת שבע. אות ועדות שהוא היה ממש קרוב. סביר שאפילו שמע את הנאמר בחדר. הוא לא אמר 'כן היא צודקת'. הוא בא בפני שה ואמר כבדרך אגב: 'אתה אמרת שאדוניה יהיה המלך. הוא עשה כך וכך. הוא קרא לזה וזה, אבל לי, לצדוק ולבניהו הוא לא קרא. מה, יכול להיות שאתה המלכת אותו ולא אמרת לי?'. הטפלול (מניפולציה בלעז) של נתן הוא איכותי.  לדוד 'אתה המלכת את אדוניה. בסדר. אבל אדוניה לא הזמין אותי'. הוא שיחק אותה נעלב. בת שבע ונתן הציגו את דוד כחדל אישים, כאחד שלא יודע מה קורה מתחת לאפו. בשלב הזה דוד מרוגז על אדוניה, שגרם לו להראות חדל אישים. ואת הרוגז הזה על אדוניה בת שבע ונתן ינצלו עד תום. (ציטוט): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד, קִרְאוּ-לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא, וְלִבְנָיָהוּ, בֶּן-יְהוֹיָדָע; וַיָּבֹאוּ, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.  לג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם, קְחוּ עִמָּכֶם אֶת-עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם, וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת-שְׁלֹמֹה בְנִי, עַל-הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר-לִי; וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ, אֶל-גִּחוֹן.  לד וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא, לְמֶלֶךְ--עַל-יִשְׂרָאֵל; וּתְקַעְתֶּם, בַּשּׁוֹפָר, וַאֲמַרְתֶּם, יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.  לה וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו, וּבָא וְיָשַׁב עַל-כִּסְאִי, וְהוּא יִמְלֹךְ, תַּחְתָּי; וְאֹתוֹ צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד, עַל-יִשְׂרָאֵל וְעַל-יְהוּדָה (סו"צ 32 – 35). ההוראות ברורות. לקחת את שלמה להרכיב אותו על הפרדה המלכותית, למשוח אותו כמלך, לתקוע בשופר ולהודיע קבל עם ועדה ששלמה הוא המלך הבא. התרגיל של נתן ובת שבע הצליח במלואו. וכך היה. שלמה הורד אל הגיחון ונמשח כמלך. קול השופר וצהלות העם נשמעו למרחקים. בינתיים, כמו ביקום מקביל' אדניה חוגג בשמחה (ציטוט): וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ, וְכָל-הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וְהֵם, כִּלּוּ לֶאֱכֹל; וַיִּשְׁמַע יוֹאָב, אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ קוֹל-הַקִּרְיָה הוֹמָה? מב עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר, וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן-אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בָּא; וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ בֹּא, כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה וְטוֹב תְּבַשֵּׂר מג וַיַּעַן, יוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר, לַאֲדֹנִיָּהוּ: אֲבָל, אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ-דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת-שְׁלֹמֹה... דלגתי על הפרטים הטכניים, וַתֵּהֹם, הַקִּרְיָה; הוּא הַקּוֹל, אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם.  מו וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה, עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה.  מז וְגַם-בָּאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, לְבָרֵךְ אֶת-אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד ... עוד דילוג מט וַיֶּחֶרְדוּ, וַיָּקֻמוּ, כָּל-הַקְּרֻאִים, אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ; וַיֵּלְכוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ (סו"צ 41 – 49). העכברים נטשו את האניה הטובעת. בדידות אדוניה היא אחד הרגעים הכי עצובים בתנ"ך. אדוניה הבין שהמצב השתנה. הוא הבין שהוא המפסיד. וכידוע המפסיד משלם בראשו. אז הוא עשה את הצעד המתבקש (ציטוט): וַאֲדֹנִיָּהוּ, יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה; וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.  נא וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה, לֵאמֹר, הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ, יָרֵא אֶת-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, לֵאמֹר, יִשָּׁבַע-לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אִם-יָמִית אֶת-עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב.  נב וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה--אִם יִהְיֶה לְבֶן-חַיִל, לֹא-יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה; וְאִם-רָעָה תִמָּצֵא-בוֹ, וָמֵת.  נג וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיּוֹרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וַיָּבֹא, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה; וַיֹּאמֶר-לוֹ שְׁלֹמֹה, לֵךְ לְבֵיתֶךָ (סו"צ 50 – 53). אדניה רץ ואחז בקרנות המזבח. האחיזה בקרנות המזבח נועדה להקפאת המצב, ופתיחת משא ומתן. עצם האחיזה אינה מבטיחה חסינות. כמו שנראה בהמשך. מה עוד, שאדם האוחז בקרנות המזבח יכול לאחוז בהן פרק זמן נתון. הלוא בסוף הגוף ידרוש את שלו. אז האוחז במזבח מנסה לנהל משא ומתן. הלוא מי שבחוץ יכול לחכות בסבלנות עד שהרעב או הלחץ בבטן יעשה את שלו – והאוחז לא יאחז יותר. זה מה שקרה פה בדיוק. אדוניה ושלמה ניהלו משא ומתן. אדוניה הבטיח להיות נאמן לשלמה, ושלמה הבטיח לא להרוג אותו. בינתיים. נצחון שלמה היה שלם. או שעוד לא... בתחילת פרק ב' מופיעה צוואת דוד השכיב מרע. צוואה שבאופן מדהים נתפרה בדיוק לפי צרכי שלמה. שני הסעיפים המרכזיים בצוואה הם חיסול יואב, שהרג את אבנר בן נר ועמשא בן יתר. החיסולים הללו שירתו את דוד היטב. עתה הוא 'נזכר' במרכאות שזה לא בסדר. וכן חיסול שמעי בן גרא שפגע בדוד בעת בריחתו מפני אבשלום. דוד סמך על שלמה שימצא דרך אלגנטית להיפטר מהם. אבל לפניהם היה עוד מישהו שצריך לחסל. הכל התחיל בסיפור אהבה תמים לכאורה (ציטוט): וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית, אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה, וַתֹּאמֶר, הֲשָׁלוֹם בֹּאֶךָ; וַיֹּאמֶר, שָׁלוֹם.  יד וַיֹּאמֶר, דָּבָר לִי אֵלָיִךְ; וַתֹּאמֶר, דַּבֵּר.  טו וַיֹּאמֶר, אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי-לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה, וְעָלַי שָׂמוּ כָל-יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם, לִמְלֹךְ; וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי, כִּי מֵיְהוָה הָיְתָה לּוֹ.  טז וְעַתָּה, שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ--אַל-תָּשִׁבִי, אֶת-פָּנָי; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, דַּבֵּריז וַיֹּאמֶר, אִמְרִי-נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא-יָשִׁיב, אֶת-פָּנָיִךְ; וְיִתֶּן-לִי אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, לְאִשָּׁה.  יח וַתֹּאמֶר בַּת-שֶׁבַע, טוֹב; אָנֹכִי, אֲדַבֵּר עָלֶיךָ אֶל-הַמֶּלֶךְ (מל"א ב' 13 – 18). לאדניה הייתה בקשה אחת קטנה. הוא ציין שהמלוכה הייתה שלו, ושהוא הפסיד אותה לשלמה. זה בסדר. הוא השלים עם ההפסד. אבל אם אפשר, רק אם זה לא קשה מידי, לקבל את אבישג השונמית. בכל זאת יפהפיה מהממת וזה. אדניה פנה אל בת שבע מתוך הבנה, ששלמה לא יסרב לאמא. בת שבע נענתה בשמחה. סביר שהיא הבינה כיצד יגיב שלמה ושמחה לעזור לאדוניה לקבור את עצמו. ציינתי שזה סיפור אהבה תמים. בפועל זו קריאת תיגר על שלמה המלך. פילגשי המלך הקודם עוברות למלך החדש. בקשת הפילגש היא איתות ברור על רצון למלוך. כשדוד ברח מירושלים הוא השאיר עשר פילגשים לשמור על הארמון. הצעד הראשון של אבשלום בבואו ירושלימה היה לשכב עם הפילגשים הללו, בבחינת 'אני המלך החדש'. בת שבע ניגשה לשלמה (ציטוט): וַתֹּאמֶר, שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ--אַל-תָּשֶׁב, אֶת-פָּנָי; וַיֹּאמֶר-לָהּ הַמֶּלֶךְ שַׁאֲלִי אִמִּי, כִּי לֹא-אָשִׁיב אֶת-פָּנָיִךְכא וַתֹּאמֶר, יֻתַּן אֶת-אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית, לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ, לְאִשָּׁה.  כב וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ, וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת-אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ, וְשַׁאֲלִי-לוֹ אֶת-הַמְּלוּכָה, כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי; וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, וּלְיוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה (סו"צ. ב' 20 – 22). בת שבע ביקשה משהו 'קטן'. שלמה הגיב בחימה ושאל בלעג: מדוע רק את אבישג? אולי את הכס עצמו? גורלו של אדניה נחרץ (ציטוט): וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בַּיהוָה לֵאמֹר... דלגתי קצת כִּי הַיּוֹם, יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ.  כה וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע; וַיִּפְגַּע-בּוֹ, וַיָּמֹת (סו"צ ב' 23 – 25). אדניה סולק. באותה הזדמנות נפטר שלמה מעוד אחד מתומכי אדניה (ציטוט): וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ, עֲנָתֹת לֵךְ עַל-שָׂדֶיךָ--כִּי אִישׁ מָוֶת, אָתָּה; וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ, כִּי-נָשָׂאתָ אֶת-אֲרוֹן אֲדֹנָי יְהוִה לִפְנֵי דָּוִד אָבִי, וְכִי הִתְעַנִּיתָ, בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְעַנָּה אָבִי.  כז וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת-אֶבְיָתָר, מִהְיוֹת כֹּהֵן לַיהוָה, לְמַלֵּא אֶת-דְּבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל-בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה (סו"צ. ב' 26 - 27).

אביתר לא היה איום מספיק על מנת להמיתו. אז הוא גורש לענתות. פה זה מוצג כהתגשמות הנבואה בספר שמואל א' פרק ג'.  אחד מצאצאיו יהיה הנביא ירמיהו מן הכהנים אשר בענתות. והנה האיום הגדול ביותר על שלמה. יואב הבין שאם אדניה חוסל אז הוא הבא בתור (ציטוט): וְהַשְּׁמֻעָה, בָּאָה עַד-יוֹאָב, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה, וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם (טעות. שלמה) לֹא נָטָה; וַיָּנָס יוֹאָב אֶל-אֹהֶל יְהוָה, וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.  כט וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כִּי נָס יוֹאָב אֶל-אֹהֶל יְהוָה, וְהִנֵּה, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ; וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת-בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, לֵאמֹר--לֵךְ פְּגַע-בּוֹ(שימו לב. המזבח לא הגן על יואב. שלמה לא מוכן לכל משא ומתן שהוא)  ל וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל-אֹהֶל יְהוָה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא, וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי פֹה אָמוּת; וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר, כֹּה-דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי(בניהו בבעיה. הוא יודע שצריך להתנהל משא ומתן. יואב סירב לעזוב את המזבח ובניהו לא ידע מה לעשות אז הוא שאל את שלמה) לא וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, וּפְגַע-בּוֹ, וּקְבַרְתּוֹ; וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם, אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב, מֵעָלַי, וּמֵעַל בֵּית אָבִי (סו"צ 28 – 31). אם יואב ביקש, אז שלמה ישמח להענות לבקשתו. (ציטוט): וַיַּעַל, בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע, וַיִּפְגַּע-בּוֹ, וַיְמִתֵהוּ; וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ, בַּמִּדְבָּר. לה

וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת-בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, תַּחְתָּיו--עַל-הַצָּבָא; וְאֶת-צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ, תַּחַת אֶבְיָתָר (סו"צ ב' 33 – 34). יואב שר הצבא הנאמן של דוד, מת נרדף ועלוב, ונקבר בביתו במדבר. שימו לב שיואב לא גר בירושלים אלא במדבר. 'מדבר' בלשון המקרא הוא מקום הדברת, רעיית הצאן. מה שאנו מכנים 'ספר המדבר'. לא היו לו יד ורגל בפוליטיקה הירושלמית, וזה היה בעוכריו. בניהו התמנה תחת יואב, ואילו צדוק תחת אביתר. כך גמל שלמה לנאמניו במשרות נחשקות. מעבר לחיסול יואב, התומך הראשי של אדניה, נראה לי שיש עוד סיבה מדוע שלמה היה נחוש להמית את יואב ויהי מה. כזכור דוד שלח מכתב אל יואב, ובו פקודה להיפטר מבעלה הראשון של אם המלך הנואפת. עדות לאמון הרב שדוד רחש כלפי יואב. האפשרות שהמסמך המצייר את אם המלך בצבעים לא מחמיאים בלשון המעטה, הנמצא בידי יואב, היא כבר סיבה מצוינת על מנת להרוג אותו.

בהמשך הרג שלמה את שמעי בן גרא. זה שזרק אבנים על דוד בעת בריחת דוד מאבשלום.  כך התייצב כסא שלמה. או בניסוח המקראי: וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה, בְּיַד-שְׁלֹמֹה.

כך תם סיפור ירושת הכסא, וקיבלנו תשובה כיצד האח העשירי הפך לאחד מגדולי מלכי ישראל לפי המקרא.

נגישות
How can I help you?