פרק 109 – דברי הימים: ואל תעמוד על הפרק – על ספר עובדיה

ספר עובדיה הוא הקצר בספרי המקרא. פרק אחד הכולל 21 פסוקים.

למרות קוטנו הספר הוא מעניין מאין כמותו. הן בשל הנסיבות ההיסטורית בהן הוא נכתב, והן בשל תוכנו השירי היפיפה.

בהמשך הדף צרפתי שלושה מערכונים של היהודים באים, על עובדיה.

powered by podcast garden

הורדה.

מערכון ראשון:

מערכון שני:

מערכון שלישי:

קריאת הפרק:

ספר עובדיה הוא הספר הקצר ביותר בתנ"ך. עשרים ואחד פסוקים בסך הכל. ספר זה הוא ייחודי מבחינת אורכו, ומהווה עדות למאמץ של מסדרי המקרא ללקט כל יצירה התואמת את עולמם וערכיהם, ולהכניסה אל כתבי הקודש. הספר הוא נבואת תוכחה לאדומים, שעזרו לבבלים לכבוש את יהודה, ואף נהנו מפירות החורבן. לפני שנצלול אל הספר, נאזין לשלושה מערכונים קצרים על עובדיה, מהתכנית 'היהודים באים'.

בדף הפרק שמתי קישור ליוטיוב. אני ממליץ בחום לראות את המערכונים. הבעות הפנים של שבתאי המנסה לחשב כמה זה 10 כפול 18, או הצלצול של עובדיה לחבקוק – זה משהו שצריך לראות. שלושת המערכונים

תודה ל'היהודים באים'.

ספר עובדיה המונה עשרים ואחד פסוקים כאמור, מדגים יפה את חששם של מסדרי ועורכי המקרא מאובדן נבואות קטנות. מסדרים אלו איגדו את ילקוט הנבואות הקטנות לכל ספר אחד, המכונה תרי עשר. כלומר שנים עשר. בספר זה לוקטו נבואותיהם של אחד עשר נביאים ועוד סיפור על נביא, ספר יונה.

בתלמוד הסבירו יפה את הנימוק לכינוס הספרים הקטנים יחד (בתרגום לעברית): כיוון שקטן – יאבד (בבא בתרא יד ע"ב. איידי דזוטר – מירכס).

ספר עובדיה מופיע אחרי ספר עמוס וספר יואל, לפי עקרון הסידור האסוציאטיבי. כלומר הסמכת קטעים זה לזה בשל נושא משותף. הספר מכיל נבואה על אדום (ונרחיב על הענין להלן), וכך אף בספרי עמוס ויואל יש נבואות על אדום.

כך למשל בעמוס  המכיל שתי נבואות על אדום: כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ ובסוף הספר, בביטוי המזכיר את הנאמר בעובדיה לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם (עמוס א' 11 וכן ט' 12).

פירוש השם עובדיה הוא 'עובד ה' '. כלומר עבד ה'. מזכיר את השם עַבְדְּאֵל בספר ירמיה (ל"ו 26). בתרגום השבעים השם הוא Abdias. רמז אפשרי שהשם נהגה במקור כ-עַבְדִּיָה. כך או אחרת אין הבדל משמעות. בערבית תורגם השם ל'עבדאללה'. עבד אללה.

כותרת הספר כוללת שתי מילים: חֲזוֹן, עֹבַדְיָה. זהו. כותרת הספר עומדת בניגוד חריף לכותרות של ספרי נבואה אחרים. כך למשל מיכה: דְּבַר-יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה, אֶל-מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי, בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה, מַלְכֵי יְהוּדָה–אֲשֶׁר-חָזָה עַל-שֹׁמְרוֹן, וִירוּשָׁלִָם (מיכה א' 1). מי הנביא, היכן הוא גר, מתי הוא נבא, ועל מי הוא נבא.

או צפניה: דְּבַר-יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה, אֶל-צְפַנְיָה בֶּן-כּוּשִׁי בֶן-גְּדַלְיָה, בֶּן-אֲמַרְיָה, בֶּן-חִזְקִיָּה–בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן, מֶלֶךְ יְהוּדָה (צפניה א' 1). מי הנביא, מי אביו, מי סבו, מי סבא רבא שלו, מי אבי סבא רבא שלו, ומתי הוא נבא.

יש עוד דוגמאות, אבל הענין ברור. יש גם כותרות קצרות, אבל כזו קצרה – אין.

כאשר הכותרת כה קצרה, עז הפיתוי להשלים את המקום ובעיקר הזמן. במקרא נזכר עבדיהו אשר על הבית:  וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים, וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה (מלכים א' י"ח 4). בתלמוד היה מי שחיבר בין שניהם: אמר רבי יצחק: מפני זכה עבדיהו בנביאות? מפני שהחביא מאה נביאים במערה (סנהדרין לט ע"ב). כלומר לפי שיטה זו פעל עובדיה סביב שנת 850 לפני הספירה.

בסדר עולם רבא (חיבור חז"לי הדן בכרונולוגיה המקראית) התבססו על הפסוק הראשון: חֲזוֹן, עֹבַדְיָה. כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶאֱדוֹם, שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח–קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ, לַמִּלְחָמָה (עובדיה א' 1). אל הפסוק הזה הוסיפו ידיעה על העדר מלך באדום, וכן את הידיעה הבאה על אמציה מלך יהודה: הוּא (אמציה)-הִכָּה אֶת-אֱדוֹם בְּגֵי-המלח (מֶלַח), עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וְתָפַשׂ אֶת-הַסֶּלַע, בַּמִּלְחָמָה (מלכים ב' י"ד 7). בסדר עולם רבא נכתב: חֲזוֹן, עֹבַדְיָה (ציטוט מהמקרא) אימתי הייתה מלחמה זו? בימי אמציה. וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם (מלכים א' כ"ב 48). משנפלו אדומים בימי אמציה, לא העמידו מלך במקומן, ולא זקפו ראש  עד היום (סדר עולם רבא. כ' 11 – 12).

רב סעדיה גאון ניסה לקשור אל עובדיה את המלחמה של יהושפט מלך יהודה (סבא של סבא של אמציה) הנזכרת בספר דברי הימים. לשיטתו הביטוי מספר עובדיה: וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח מתייחס אל ְיַחֲזִיאֵל הנזכר בפרק בספר דברי הימים כמי ש: הָיְתָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה, בְּתוֹךְ הַקָּהָל.

נראה כי פרשן ימי הביניים המפורסם אברהם אבן עזרא הוא הקרוב ביותר לדעה המקובלת במחקר: לא ידענו דורו ולא נוכל לומר כי הוא הנזכר בספר מלכים בימי אחאבאלו הפסוקים יורו כי זאת הנבואה על אדום הוא אחר גלות ירושלים אל בבל (אבן עזרא לעובדיה).

מספר עובדיה עולה תיאור ברור של השתתפות האדומים בחורבן ירושלים. הקרבה בין תיאור זה לתיאורים אחרים במקרא (אותם נזכיר כשנדון בהם) מעידה כי ספר עובדיה נכתב לאחר חורבן בית ראשון על ידי הבבלים, וכתגובה להשתתפות האדומית הפעילה במעשי ההרס והחורבן. להבנת הרקע ההיסטורי של חורבן בית ראשון אני ממליץ להאזין לפרק הכפול 'שמו את ירושלים לעיים – על חורבן בית ראשון'. חלק א. חלק ב. בדף הפרק שמתי קישור.

נחזור בקצרה על האירועים: לאחר נפילת האימפריה האשורית, ששלטה במרחב מעל 100 שנה, התחולל מאבק בין המצרים לבבלים על ירושת האימפריה האשורית. המנצחת במאבק זה הייתה בבל. שליטי יהודה שהימרו על 'משענת הקנה הרצוץ' הידועה בשם מצרים מרדו בבבל. המרידה הראשונה היא של יהויקים מלך יהודה. במהלך המצור הבבלי על ירושלים. בתזמון נוח לכולם, מלבד לו עצמו, מת יהויקים. בנו ויורשו יהויכין נכנע לבבלים, ויצא לגלות עם חלק מאנשי יהודה. מה שמכונה גלות יהויכין. נבוכדנאצר מינה את מתניה, דודו של יהויכין למלך, ושינה את שמו לצדקיהו. צדקיהו מרד בבבל גם כן. מרד שהסתיים בחורבן בית ראשון, והגליית חלק מאנשי יהודה לבבל, מה שמכונה גלות בבל. גלות שתחוסל רק במבצע עזרא ונחמיה לאחר קום המדינה. נכובדנאצר לקח. האוירון החזיר.

ספר עובדיה הוא שירה מרובת חזרות, למעט שני הפסוקים הלפני האחרונים שהם סיפורת, וחשודים כמוספים. והפסוק האחרון שהוא נספח לנספח. האמצעי האומנותי הבולט בספר היא החזרה על מילים וביטויים כגון: בַּגּוֹיִם, אֵיךְ, תְּבוּנָה, השרש כר"ת, מֵהַר עֵשָׂו ועוד…

בפסקה המרכזית (פסוקים 10 – 14), שהיא כתב אישום חריף נגד אדום ישנן שתי תיבות החוזרות שוב ושוב: וְאַל – שמונה פעמים. בְּיוֹם – תשע פעמים. וכן שבעה או שמונה ביטויים נרדפים ליום החורבן. ונזכיר אותם באתרם, כלומר כשנדון בהם. החזרות המרובות הן כמו פטיש בראש המדגיש את בגידת האדומים, ואת אכזבת אנשי יהודה מהבגידה האדומית. יש לזכור, שבמקרא האדומים מתייחסים אל עשו אחי יעקב. האדומים נחשבים כאח לישראל (כשם שעשו הוא אח ליעקב). דווקא בשל הקרבה בין העמים האחים (שהיו לא פעם יריבים, כן?) נתפסו מעשי האדומים כבגידה חמורה במיוחד. סכין חלוד בגב וסיבובו היטב היטב. על אדום כסמל הרשע נדון בהמשך.

לשון הספר היא העברית המקראית המאוחרת, ויש בו השפעה ארמית מסוימת. כלומר לאחר שהארמית הפכה לשפה הבינלאומית באימפריה האשורית ואילך. למשל המילה מִקָּטֶל, שהיא השרש הארמי קט"ל, במשמעות של הר"ג.

בשל אורכו הקצר, הספר משמש ברוב קהילות ישראל כהפטרה לפרשת 'וישלח' (בראשית ל"ב 4 – ל"ה 29), בה מסופר על פגישתם המחודשת של יעקב ועשו. הפטרה היא קריאת קטע מספרי נביאים הקשור כך או אחרת לפרשת השבוע בד"כ, אם ישנן מעט הפטרות הקשורות לתאריך מסוים.

מעניין לציין כי, המגילה הגדולה יחסית של תרי עשר שהתגלה במערה 4 בקומרן (המערה בה"א הידיעה, בה התגלו עיקר המגילות) אינה כוללת את עובדיה. אל נכון מפאת קוטנו הוא לא נשמר. חלקים קצרים מהספר (כאילו שיש אפשרות אחרת) התגלו בקטעים אחרים בקומרן. בואדי מורבעת (שהתפרסם בשל מכתבי בר כוכבא), התגלה נוסח שלם של הספר, נוסח הזהה לנוסח המסורה של ימנו. גם תרגום השבעים זהה בעיקרו  לנוסח המסורה (למעט שתי סטיות קטנות הנובעות מקריאה שונה של העיצורים). (אני מזכיר את הפרק על תרגום השבעים, שהוא תרגום המקרא ליונית. זאבי ערב – על תרגום השבעים. בדף הפרק שמתי קישור).

בנבואה זו מגלה עובדיה קירבה רבה מאוד לנבואה של ירמיהו בפרק מ"ט. על הדמיון נעמוד בחלקו השני של הפרק. דמיון זה חשוב, כי הנוסחים הדומים מפרשים אהדדי.

ועתה נקרא את הספר קטעים קטעים ונדון בכל קטע: חֲזוֹן, עֹבַדְיָה. כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶאֱדוֹם (עובדיה 1 א).

זו כותרת הספר. המונח 'חזון' הגזור משרש חז"ה, מקביל לשרש רא"ה, הוא מונח המתאר את דבר ה' אל הנביא. רוב התיאורים המקראיים מתארים התגלות נבואית בִּשְמִיעָה, ורק מיעוטם מזכירים מראות כלשהם. אך המונח 'חוזה' (ומקבילו 'רואה'), מעידים שהתגלות בִּרְאִיָּה הייתה נפוצה דיה על מנת ש'חוזה' יהיה מונח נרדף ל'נביא'.

הנבואה מיועדת לֶאֱדוֹם. כלומר לָאֶדוֹמִים. עם שישב בעבר הירדן המזרחי, מים המלח ועד מפרץ אילת. כל  מי שנוסע לאילת או ממנה בִּכְביש הערבה ומביט מזרחה (ימינה לנוסעים מאילת, שמאלה לנוסעים אל אילת. מלבד הנהג שמביט רק על הכביש והתנועה בו, כן?) – רואה את ארץ אדום.

דעה נפוצה היא כי הנבואה במקרא מיועדת לעם ישראל. לא תופתעו לדעת, כי הנבואה היא תופעה נפוצה במזרח הקדום ומחוצה לו (בקרוב יהיה פרק על הנושא. הפרק כבר כתוב). זאת ועוד, נביאי ישראל ניבאו גם אל העמים השכנים. מה שמכונה במחקר 'הנבואות אל הגויים'. כך למשל, שבע הנבואות הראשונות של ספר עמוס הן נבואות אל הגויים (ובפרק העתידי נרחיב בנושא).

והנה תיאור השפלת אדום:

שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהוָה         וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ, לַמִּלְחָמָה

ב הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ, בַּגּוֹיִם:         בָּזוּי אַתָּה, מְאֹד

ג זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ,        שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי-סֶלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ;   אֹמֵר בְּלִבּוֹ, מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ

ד אִם-תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר,      וְאִם-בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ           מִשָּׁם אוֹרִידְךָ, נְאֻם-יְהוָה (עובדיה 1ב– 4).

פתיחת הקטע היא בלשון רבים, אך בתרגום השבעים וירמיה הפתיחה היא בלשון יחיד, דבר המתאים להקשר. הנביא שמע שמועה. ומהי השמועה? שציר (במובן שליח. לא רוטב או ציר לדלת) נשלח אל העמים השונים, אל הגויים. יש הדגיש כי המילה 'גוי' במקרא היא תמיד במשמעות של 'עם'. עם ישראל עצמו נקרא 'גוי קדוש'. רק יותר מאוחר המילה 'גוי' תתאר כל מי שאינו בן ברית, כלומר לא יהודי, ותיטען במשמעות השלילית של 'גויים'.

הציר נשלח במטרה אחת: קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ, לַמִּלְחָמָה. לארגן מלחמה אזורית נגד אדום. רק פה אדום היא בלשון נקבה. בכל שאר הספר בלשון זכר או לשון רבים. סיבת הדבר אינה ידועה. אולי הכוונה לארץ אדום, וארץ היא בנקבה.

ה' ישפיל את אדום ויעשה אותם קטנים. בין בכח, בין במספר, בין בחשיבות ובין אם כל התשובות נכונות. ההשפלה תעשה את אדום בזוי מאוד. לא נעים.

וכאן בא תיאור יפה של זדון לבבו וגבהות לבו של אדום. אדום סבור שבשל משכנו הגבוה בחגוי סלע, איש לא ינצחו. אפשר שהביטוי חַגְוֵי-סֶלַע מכוון לעיר ידועה באדום הקרויה סלע: הוּא (אמציה מלך יהודה) הִכָּה אֶת-אֱדוֹם בְּגֵי-המלח (מֶלַח), עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וְתָפַשׂ אֶת-הַסֶּלַע, בַּמִּלְחָמָה; וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ יָקְתְאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה (מלכים ב' י"ד 7). העיר שוכנת 45 ק"מ בקירוב מדרום לים המלח. אבל הנה ההפתעה הניגודים. גם אם אדום יגביה כנשר, וגם אם הוא יערוך מסע בין כוכבים, אלהים יגיע אליו ויורידו ארצה. המסר הוא ברור: אין להימלט מהאל. נמשיך עם העונש לאדום:

אִם-גַּנָּבִים בָּאוּ-לְךָ,        אִם-שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה? (במובן של 'איך נכרתת) הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם;

אִם-בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ,        הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת

ו אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו,          נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו

ז עַד-הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ,     כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ,           אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ; לַחְמְךָ, יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה, בּוֹ

ח הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא,      נְאֻם-יְהוָה,         וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם,          וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו

ט וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ, תֵּימָן,    לְמַעַן יִכָּרֶת-אִישׁ        מֵהַר עֵשָׂו, מִקָּטֶל (עובדיה 5 – 9).

יש פה כמה תמונות של אסון. התמונה הראשונה היא של גנבים ושודדים הלוקחים ככל יכולת נשיאתם, ומשאירים מעט רכוש. התמונה השניה היא בוצרים בכרם משאירים עוללות (ענבים שטרם הבשילו). המילה ּבֹּצְרִים היא משחק מילים על עיר מרכזית באדום הקרויה בָּצְרָה, הנזכרת במקרא. השם נשמר באתר הקרוי בֻּצֵירֶה, 40 ק"מ דרומית לים המלח. צפונה לסלע.

חוסר האונים של אדום מובלט בביטוי: אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו חיפשו באדום, וגילו את מטמוניו (מַצְפֻּנָיו).

זאת ועוד, בעלי הברית של אדום יפנו לו עורף ויבגדו בו. בדיוק כשם שבעלי הברית של יהודה בגדו בה ברגע האמת. אם כי זהות בעלי הברית הללו אינה ידועה.

יש הרואים בביטוי עַד-הַגְּבוּל רמז או משחק מילים על אחד מאויבי ישראל ששכן מדרום לים המלח, הנזכר במזמור תהילים, שנהוג לקראו בטקסי יום הזכרון לחללי צה"ל: אָהֳלֵי אֱדוֹם, וְיִשְׁמְעֵאלִים; מוֹאָב וְהַגְרִים (שבטים ערבים המתייחסים להגר). ח גְּבָל וְעַמּוֹן, וַעֲמָלֵק (תהילים פ"ג 8).

בעלי הברית ישיאו (בשי"ן ימנית), כלומר יפתו את אדום, יציגו עצמם כאנשי שלומם, אוכלי הלחם. כלומר אנשים הקשורים בברית. הם, דווקא הם ישימו מזור, כלומר מקלות (בהקשר זה) ברגלי אדום למען יפול ויכשל.

הסיבה בעטיה אדום יתנהג בצורה טיפשית היא שאלהים הרחיק את החוכמה מאדום.

גיבורי תימן יפחדו. תימן נזכרת במקרא כעיר או אזור באדום. העיר מזוהה עם חורבת טאווילן, לא רחוק מפטרה. העיר נזכרת במקרא כמובן: וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּתֵימָן; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת בָּצְרָה (עמוס א' 12). התגלויות האל במקרא נכרכו בתימן. בפרק על חורבת תימן הרחבנו בנושא. חלק א. חלק ב. בדף הפרק שמתי קישור.

פחד הגיבורים יובל להכרתת איש מהר עשו. התיבה: מִקָּטֶל מעוררת בעיה. הפירוש הוא 'כדי להרוג'. לא זו הבעיה. התיבה לא משתלבת במקצב השירי של פסוק 9. היו כאלה ש'הזיזו' אותה לפסוק 10. אבל גם שם היא לא משתלבת במקצב. וקשה הדבר.

עד כאן תאר עובדיה את החורבן לאדום. בקטע הבא מפורטים המעשים בעטיים יענש אדום בחומרה כה רבה (ציטוט): מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב,       תְּכַסְּךָ בוּשָׁה; וְנִכְרַתָּ, לְעוֹלָם (סוף ציטוט. עובדיה 10). זוהי האשמה כללית. אדום ייבוש וייכלם בשל החמס שנגרם ליעקב, הוא עם ישראל, אחיו. העונש הוא הכרתת אדום. ועתה מתחילה הפריטה לפרוטות. שימו לב לשימוש המרובה בתיבה 'אל' בקטע זה. 8 פעמים:

בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד,         בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ (רכושו);       וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו,     וְעַל-יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל     גַּם-אַתָּה, כְּאַחַד מֵהֶם

יב וְאַל-תֵּרֶא בְיוֹם-אָחִיךָ,     בְּיוֹם נָכְרוֹ,    וְאַל-תִּשְׂמַח לִבְנֵי-יְהוּדָה,            בְּיוֹם אָבְדָם;                  וְאַל-תַּגְדֵּל פִּיךָ, בְּיוֹם צָרָה

יג אַל-תָּבוֹא בְשַׁעַר-עַמִּי      בְּיוֹם אֵידָם (יום צרתם),    אַל-תֵּרֶא גַם-אַתָּה בְּרָעָתוֹ   בְּיוֹם אֵידוֹ; וְאַל-תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ (רכושו),            בְּיוֹם אֵידוֹ

יד וְאַל-תַּעֲמֹד, עַל-הַפֶּרֶק,          לְהַכְרִית, אֶת-פְּלִיטָיו;     וְאַל-תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו, בְּיוֹם צָרָה (עובדיה 11 – 14).

אדום מואשם בעמידה מנגד ואי הגשת עזרה (בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד) דווקא בעת שאנשי ירושלים נלחמו על חייהם, כאשר האויב בזז את הרכוש, כשהנוכרים נכנסו בשער העיר (סמל לכיבושה), ויחלקו את השלל בהגרלה (יַדּוּ גוֹרָל). האדומים שותפים לחורבן: גַּם-אַתָּה, כְּאַחַד מֵהֶם. זאת ועוד, השמחה לאיד של האדומים מבוטאת באופן משולש: וְאַל-תֵּרֶאוְאַל-תִּשְׂמַחוְאַל-תַּגְדֵּל. גם ההשתתפות האדומית הפעילה בחורבן תוארה בביטוי משולש: אַל-תָּבוֹאאַל-תֵּרֶאוְאַל-תִּשְׁלַחְנָה. כל זה נעשה ביום אידו כלומר צרתו של ישראל. כמו שמחה לצרה, אין כמו שמחה לאיד. ולבסוף, לאחר החורבן המשיכו האדומים להתנכל לפליטי החרב. הפעם בביטוי כפול: וְאַל-תַּעֲמֹדוְאַל-תַּסְגֵּר

הביטוי 'לעמוד על הפרק' לקוח מכאן. היום הביטוי הוא במשמעות של נושא לדיון. כאן משמעותו: לא לעמוד בצומת. 'פרק' הוא צומת. היו שהתפלפלו שצומת הוא מקום בו הדרך מתפרקת לכמה חלקים. אבל אפשר פשוט להיזכר שבערבית צומת זה 'מָפְרַק'.

כלומר האדומים התנכלו לפליטים והסגירו אותם לבבלים וּלְסוֹחֲרֵי העבדים. זה מזכיר את נבואות עמוס: כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה, לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם… דלגתי קצת כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי-צֹר, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה, לֶאֱדוֹם (עמוס א' 6 – 9).

בניגוד לדברי עובדיה, הרי אצל ירמיהו נזכרו אנשי יהודה שמצאו מקלט דווקא שם. ככתוב: בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם (ירמיה מ' 11).

בגידת האדומים ביהודה נזכרת גם ביחזקאל, באיכה, וּבתהילים: זְכֹר יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם: הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ עַד, הַיְסוֹד בָּהּ (תהילים קל"ז 7).

בגידה זו תהפוך את אדום לסמל הרוע בעולם. אדום הפכה ברבות השנים לכינוי נרדף לאימפריה הרומית (זו שהחריבה את הבית השני, כן?), ולאחר מכן לכנסיה הקתולית. עוד גורם לא נחמד אל היהודים במהלך ההיסטוריה.

הקטע הבא עוסק ביום ה', ובנקמת ה' בגויים:

כִּי-קָרוֹב יוֹם-יְהוָה,   עַל-כָּל-הַגּוֹיִם:   כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ,    גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ

טז כִּי, כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל-הַר קָדְשִׁי,       יִשְׁתּוּ כָל-הַגּוֹיִם, תָּמִיד;  וְשָׁתוּ וְלָעוּ, (מילה יחידאית. מלשון לוע כנראה)   וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ.

יז וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה,        וְהָיָה קֹדֶשׁ;        וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב,    אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם

יח וְהָיָה בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ   וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה,         וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ,    וְדָלְקוּ בָהֶם, וַאֲכָלוּם; וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו,             כִּי יְהוָה דִּבֵּר (עובדיה 15 – 18).

פסוק הפתיחה, פסוק 15 הוא המעבר בין חטאי אדום לעונש לגויים בכלל ולאדום בפרט. ביטוי המפתח הוא יוֹם-יְהוָה – יום בו ה' ישפוט את אויביו וייפרע מהם. אויבי ה' הם אויבי ישראל, מיותר להזכיר. הביטוי מופיע לראשונה אצל עמוס, ונפוץ למדי בספרות הנבואה. הגויים יקבלו כגמולם הראוי. מה שהם עשו. למשל: שְׁתִיתֶם עַל-הַר קָדְשִׁי, כלומר חילול המקדש –  ייעשה להם. הם ישתו ויאבדו.

שרידי ישראל יהיו בהר ציון, והם יחזרו ויירשו את נחלתם שנשדדה על ידי האויבים.

הנקמה תבוצע על ידי שני חלקי העם: יהודה (המכונה: בֵּית-יַעֲקֹב), וישראל (המכונה: בֵּית יוֹסֵף. כמו הכשרות מבית הרב עובדיה יוסף). ישראל ויהודה יבערו כאש, ואדום יבערו כמו קש. עד שלא ייותר שריד. זהו דבר האל.

הקטע האחרון הוא נספח הכתוב כסיפורת, ולא כשירה כמו שאר הספר. בנספח זה מפורטת ירושת בני יעקב, ואינו חלק מהנבואה: וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת-הַר עֵשָׂו, וְהַשְּׁפֵלָה אֶת-פְּלִשְׁתִּים, וְיָרְשׁוּ אֶת-שְׂדֵה אֶפְרַיִם, וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן; וּבִנְיָמִן, אֶת-הַגִּלְעָד.  כ וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד–יִרְשׁוּ, אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב

 כא וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן, לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו; וְהָיְתָה לַיהוָה, הַמְּלוּכָה (עובדיה 19 – 21).

מהר יהודה יתפשטו אנשי יהודה לנגב, הרי אדום, ושפלת פלשת. אנשי ישראל יירשו את אפרים ושומרון, ובני בנימין ירשו את הגלעד. שימו לב, שרוב השטח אינו חורג מגבולות הארץ המובטחת, למעט הר עשו, הם הרי אדום, שלאחר השמדת אדום יתפנו לטובת ישראל.

אנו יודעים, שלקראת סוף ימי ממלכת יהודה, החלו האדומים, בלחץ שבטים ערבים, שלימים יכונו הנבטים, לנדוד מנחלתם המקורית מערבה וצפונה, לכיוון ארץ יהודה. בימי בית שני, האזור שמבית צור (בין בית לחם לחברון) ודרומה כונה 'אידומיאה'. כלומר דרום ממלכת יהודה (כולל חברון ומרשה ) הפך לשטח אדומי.

פסוק 20 הוא חידתי משהו, ומתאר את גבולות ההתפשטות הישראלית מנקודת מבט של גולי ישראל. ככתוב: וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד–יִרְשׁוּ, אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב.

כולנו מכירים את צרפת וספרד של ימנו. אך אין הכוונה אליהן. צרפת היא העיר סרפנד בדרום לבנון של ימנו, הנזכרת בסיפורי אליהו:  וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו לֵאמֹרט קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן (מלכים א' י"ז 8 – 9). העיר שייכת עקרונית לשבט אשר, ששכן בגליל המערבי, אך מעולם לא נכבשה על ידו. אז הגיע הזמן. בשלב מסוים נדד השם מדרום לבנון עד מערב אירופה. וכך כתב אבן עזרא בפירושו על אתר: שמענו מי גדולים כי ארץ אלמניי"ה (גרמניה הכוונה) הם הכנענים שברחו מפני בני ישראל בבואם אל הארץ, גם ככה (כלומר באופן זה) צרפת היא פרנסי"ה (אבן עזרא על עובדיה 20).

בניגוד לצרפת, הרי ספרד נזכרת רק פה. אין הכוונה למדינה שמלכיה האנטישמיים גרשו את יהודיה ב-1492, אלא זו הצורה הארמית של העיר סרדיס, המצויה במערב תורכיה של ימנו. לא רחוק מאיזמיר. הזיהוי בין סרדיס לספרד מופיע בכתובת קבר בסרדיס: ב-5 למרחשוון שנת 10 ארתחשסש מלכא בספרד בירתא (KAI 260B)

בתרגום יונתן ישנו הזיהוי הקדום ביותר בין ספרד לחצי האי האיברי: ספרד – אספמיא.

פסוק 21 הוא נספח לנספח, ונקשר לעסק בזכות אזכור הר ציון, הנזכר גם בפסוק 17. זוהי חתימה חגיגית לנבואה.

עד כאן הספר. אולם הדיון לא יהיה שלם אם לא נזכיר שני כתובים הקרובים מאוד אל ספר עובדיה מבחינה תכנית ורעיונית. הראשון הוא קטע מירמיהו. לא נביא את כל המקבילות אלא רק שתיים. בדף הפרק יש פירוט מלא:

עובדיה ירמיה מ"ט
שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח–קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ, לַמִּלְחָמָה (1) שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת יְהוָה, וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ; הִתְקַבְּצוּ וּבֹאוּ עָלֶיהָ, וְקוּמוּ לַמִּלְחָמָה (14)
הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ, בַּגּוֹיִם:  בָּזוּי אַתָּה, מְאֹד (2). כִּי-הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ, בַּגּוֹיִם–בָּזוּי, בָּאָדָם (15)
זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ, שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי-סֶלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ; אֹמֵר בְּלִבּוֹ, מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ (3).אִם-תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר, וְאִם-בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ–מִשָּׁם אוֹרִידְךָ, נְאֻם-יְהוָה (4). תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ, זְדוֹן לִבֶּךָ, שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה:  כִּי-תַגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ, מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם-יְהוָה (16).
אִם-גַּנָּבִים בָּאוּ-לְךָ, אִם-שׁוֹדְדֵי לַיְלָה–אֵיךְ נִדְמֵיתָה, הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם; אִם-בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ, הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת (5). אִם-בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ, לֹא יַשְׁאִרוּ עוֹלֵלוֹת; אִם-גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה, הִשְׁחִיתוּ דַיָּם (9)
אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו. (6). כִּי-אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת-עֵשָׂו, גִּלֵּיתִי אֶת-מִסְתָּרָיו (10).
הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם-יְהוָה, וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם, וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו(8). לֶאֱדוֹם, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הַאֵין עוֹד חָכְמָה, בְּתֵימָן; אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים, נִסְרְחָה חָכְמָתָם (7).

מאליה עולה השאלה: מי המקור ומי החיקוי? הפרשן הידוע אברבנל כתב: שעובדיה נבא על חורבן אדום, ובא אחר כך ירמיה וראה חורבנו גם כן, וכאשר סיפר אותו נשתמש בדבריו מדברי עובדיה, שראה שכבר ניבא עליו, אבל הוסיף ירמיהו ביאור ויעודיים בו (אברבנל על עובדיה). כלומר עובדיה הוא המקורי וירמיה הוא החיקוי. אולם קשה להכריע בענין. בכל נבואה יש קווי ייחוד אופיינים לה, ולא ניתן להכריע מי קדם למי. נראית לי דעתו של החוקר הדגול יחזקאל קויפמן: ירמיהו ועובדיה השתמשו בשיר קדום על אדום, שניהם לא הביאו את השיר בשלמותו וכמו שהוא (תולדות האמונה הישראלית ח' 363).

השני הוא יואל, שבספרו יש כמה ביטויים הדומים מאוד עד דומים לספר עובדיה. כל הביטויים קשורים ליום ה'. הבעיה עם יואל היא, שניטש ויכוח עז על זמנו, החל משלהי בית ראשון (ואז הוא לפני עובדיה), וכלה בתקופה הפרסית (ואז הוא מאוחר לעובדיה).

גם במקרה זה, נראה, כי שניהם ינקו ממקור משותף.

באופן מוזר משהו, האדומים גויירו בחלקם בימי יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי. הורדוס המלך היה בנו של אנטיפטרוס, אדומי שהתגייר. וקנאים ממוצא אדומי נזכרו כמי שנטלו חלק פעיל במרד הגדול.