פרק 114 – דברי הימים: נמוך קומה מלא עורמה – על תקופת אל עמארנה חלק ד'

הפרק הרביעי והאחרון בסדרה על אל עאמרנה. בפרק זה נתמקד בדרום כנען: בדגש על ירושלים ושכם.
האזנה נעימה.

ניתן לקנות לי כוס קפה דיגיטלית, שכל הכנסותיה הן קודש להסכת, או לתמוך באופן קבוע באמצעות אתר פטראון. שם יש 4 מדרגות תמיכה אפשריות. ותבוא עליכם הברכה.

 


powered by podcast garden

 

הורדה 

קריאת הפרק:

הודעה משמחת: פרק זה הוא בחסות ד"ר ירון הראל, התומך הראשון במדרגה השניה בפטראון. תמיכה המזכה אותו בקבלת הפרקים לפני כולם (כמו שלושת תומכי המדרגה הראשונה, שביקשו להשאר באלמוניותם), ובנוסף אזכור שמו כנותן חסות לפרק. כל פרק מעתה ואילך. הן דברי הימים והן דבר היום. אז תודה רבה לד"ר ירון הראל נותן החסות הרשמי לפרק.

אם אתם רוצים וקבל את הפרקים לפני כולם, ששמכם יוזכר כנותני חסות, להצטרף לקבוצת הווטסאפ הסגורה והשווה של דברי הימים, או להשתתף אחת לתקופה קצובה בפרקים של דברי הימים – אתם מוזמנים להצטרף לפטראון. בדף הפרק שמתי קישור בולט. תודה.

בַּפֶּרֶק שעבר דנו ברבהד מגבל האומלל. שליט גבל שהזהיר חזור והזהר מפני עבדאשרת ובניו, ושאיש במצרים לא שעה לאזהרותיו. ובסופו של דבר עזר בן עבדאשרת אכן עבר אל החיתים. בְפֶרֶק זה נתמקד בחלקה הדרומי של נציבות כנען המצרית. אחד מגיבורי הפרק הוא עַבְּדִחֶבַּ מלך ירושלים. שם המלך הוא מעניין. קריאת השם אינה נהירה לחלוטין. בשם יש שני רכיבים. הסימן הראשון הוא מה שמכונה 'שומרוגרמה'. כלומר סימן הכתוב בשומרית אך מבוטא באכדית באופן אחר. למשל בימנו ניתן לקרוא בעיתון כי המניה עלתה בחמישה עשר אחוזים. למרות שלא כתוב אחוזים אלא יש ציור של קו אלכסוני ושני עיגולים קטנים. אחד מעל לקו ואחד מתחתיו. או כרטיס טיסה העולה 300 וS עם קו חוצה. דולר, כן. זה הרעיון של שומרוגרמה. הסימן השומרי IR שמשמעו 'עבד', מבוטא באכדית כ – warad, והשם חֶבַּ, שהיא אשתו של תֶּשֻבּ אל הסער החורי. איננו יודעים כיצד בטאו את המילה 'עבד' בחורית, כך ששמו נקרא כ-עַבְּדִחֶבַּ. רכיב שמי ורכיב חורי. הרכיב החורי חֶבַּ יכול לרמוז לנו על מקורם האפשרי של תושבי (או שליטי) ירושלים בעת ההיא, (וּכְמוֹ שכמה מאזינים כבר הספיקו להרהר, זה קשור קשר הדוק לשאלת היבוסים במקרא).

מכתבי עַבְּדִחֶבַּ הם יוצאי דופן בכך שחלקם כתובים אכדית בניב הבבלי וחלקם בניב האשורי (בניגוד לרוב המכתבים מכנען הכתובים בניב הבבלי). בהקבלה להיום, נניח שהדיפלומטים הערבים מדברים אנגלית אמריקנית, ורק הדיפלומטים שלנו מדברים אנגלית אמריקנית וגם אנגלית בריטית. כבר אז הדיפלומטים בירושלים הצטיינו בידיעת שפות.

כמו שהזכרנו בפרק הקודם, השלטון המצרי בִּנְצִיבוּת כנען התאפיין בהפרד ומשול. מדובר בשטח שהוא להלכה נשלט בידי המצרים, אבל בפועל מדובר ברשת סבוכה של ערי מדינה שנאבקו זו בזו, כרתו בריתות, הפרו אותן, וכרתו שוב. וחוזר חלילה.

עַבְּדִחֶבַּ חש תחושת מחנק בשל פעילות שכניו ממערב. שֻוַרְדַתַ, כפי הנראה מלך גת (מזוהה בתל צפית ליד כפר מנחם) ומִלכִּאִלֻ מגזר.

המכתב הראשון אותו נקרא הוא מאת שֻוַרְדַתַ אל מלך מצרים: למלך אדוני, שמשי, אלוהי, אמור, כה (אמר) שֻוַרְדַתַ עבדך, עבד המלך ועפר שתי רגליו, והקרקע אשר אתה דורך עליה. אדוני השמש מן השמיים. שבע פעמים ושבע פעמים השתחוויתי על הבטן ועל הגב. מה שנקרא בטן – גב בסגנון הקדום.

ידע נא אדוני המלך שהרגתי את (איש) העפירו אשר התקומם נגד הארצות שנתן האל של המלך אדוני בידי, והרגתיו. ואמנם ידע נא המלך אדוני, שהם עזבוני, כל אֶחַי, ואנכי ועַבְּדִחֶבַּ לוחמים בעפירו. וסֻרַתַ איש עכו, ואִנְתַרֻתַ איש אכשף (מזוהה עם תל כיסון, מעט דרומית מזרחית מעכו), שניהם מיהרו לעזור לי בחמישים מרכבות – ועתה הם עוינים אותי. יישר נא בעיני אדוני, וישלח את יַנחַמֻ ולו נִלָחם, וכך תשיב את ארצות המלך אדוני עד קצה גבולן (א"ע 366).

מלך גת נלחם בעפירו (כנופיות פורעי חוק בהקשר זה). בשלב הזה הוא ועַבְּדִחֶבַּ עדיין חברים, ונלחמים כתף אל כתף מול העפירו. העפירו של אל עמארנה הם דעא"ש של ימנו. הרוע בהתגלמותו. על כן ברור מדוע כולם נלחמים בעפירו, שאינם נכחדים…. אתם לא חייבים באמת להלחם בעפירו. אתם רק צריכים להצהיר שאתם נלחמים בהם, ושההוא, כלב בן כלב בוגד שפל וערמומי, עוזר להם. בהקבלה לימנו, גם בסוריה, אף אחד לא באמת חייב להלחם בדעא"ש. אלא רק להצהיר זאת. אפשר לירות לכיוון כללי של דעא"ש ביום, ולקנות מהם נפט בלילה. מה שבשאר אסד עשה לא מעט.

אבל המזרח התיכון לא באמת השתנה בכמה אלפי השנים האחרונות כידוע, והאויב של היום הוא בעל הברית של מחר, ולהיפך. במכתב מאת עַבְּדִחֶבַּ מלך ירושלים אל אחנתון,  מצטיירת תמונה שונה מעט…: [למל]ך [אדוני, אמור: כה] (אמר) עַבְּדִחֶ[בַּ עבדך. ל]רגלי אדוני [המלך אדוני] שבע פעמי ושבע פ[עמים] נפלתי. ראה, אנוכי אינני [מושל עיר]; (כלומר הוא עבדו הנאמן של פרעה. המושל האמיתי. לכאורה) חייל אנוכי ל[מלך אדוני], מדוע המ[לך אדוני] אינו שולח את שליחי? [ל]כן [יַנחַמֻ]ֻ  שלח כ[ח צבאי, אך הוא לא י]צא; אני עצמי שילחתי אותו. [לכ]ן, [ישמע] נא המלך אדוני לעַבְּד]ִחֶבַּ עבדו. [אם] אין צבא סדיר, [ישל]ח נא המלך אדוני [נצי]ב אשר יביא את [מושלי] הערים עמו. […] המלך [… המל]ך […] וחיל המצב השייך [לאַדַיַ], שליח המ[לך] לקח רכוש של ביתם. ידאג נא ל[הם] המ[לך] וישלח נא את ש[ליחי במ]הרה כאמר […] הכוח […]. (א"ע 285).

עַבְּדִחֶבַּ התלונן ששליחו, מצוי במצרים, ולא שב לירושלים. השליח הוא עצור / בן ערובה למעשה. בהכירנו את החיבה המצרית להכנסת אורחים מתמשכת, ואת נטייתם להחזיק אצלם שליחים לימים רבים, אין לנו להתפלא על הענין. עַבְּדִחֶבַּ הצהיר על נאמנותו המוחלטת לפרעה, ובקש שישחרר את השליח (וּבְמַמְלָכָה קטנה כמו ירושלים מדובר כנראה בִּקְרוֹב משפחה). ואם אפשר באותה הזדמנות לשלוח צבא סדיר שיעשה קצת סדר, אז זה מאוד יעזור.

שֻוַרְדַתַ שליט גת, התלונן על אנשי קעילה (חורבת קילא ליד הכפר בית אולא מערבית לחברון). במכתב אחר הוא כינה אותם 'בוגדים'. ממכתב זה ברור למה הכוונה: למלך אדוני אלו[ה]י, שמשי אמו[ר]: כ[ה] (אמר) שֻוַרְדַתַ עבדך, עפר רגליך. ל[רגל]י המלך אדוני, אלי, שבע [פע]מים ושבע פעמים נפלתי. המלך אדוני, שלחני להילחם בקעילה. נלחמתי עליה ועתה שלום לי. עירי הושבה אלי. מדוע כתב עַבְּדִחֶ[בַּ] לאנשי קעילה: "[ק]חו כסף ולכו אחרי"? וידע נא המלך אדוני, כי לקח עַבְּדִחֶבַּ את עירי ממני. ועוד: ישאל נא המלך אדוני, אם לקחתי מידו, איש או שור או חמור? או אז הוא צודק. ועוד: לַבַּאיַ מת, זה אשר נהג לכבוש את ערינו, אבל עתה עַבְּדִחֶבַּ הנו לַבַּאיַ [א]חר, והוא כובש את ערינו. [ו]יתן דעתו על עבד[ו] בענין זה. אבל לא אעשה דבר עד אשר ישיב המלך דבר לעבדו (סוף ציטוט א"ע 280)

אנשי קעילה שעברו לצדו של מלך ירושלים הם הבוגדים בפרעה! שֻוַרְדַתַ שב והצהיר על נאמנותו, לעומת בגידת עַבְּדִחֶבַּ, ששכר את אנשי קעילה נגד מלך גת, ובמשתמע גם נגד פרעה. הוא הזכיר את לַבַּאיַ מלך שכם, נוכל רב מעללים בזכות עצמו. עליו נדון בהמשך.

אם נזכור שאנשי קעילה היו מוכנים להסגיר את דוד לשאול, נבין שנאמנות היא לא הצד החזק שלהם: וַיֹּאמֶר דָּוִד–הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת-אֲנָשַׁי, בְּיַד-שָׁאוּל? וַיֹּאמֶר יְהוָה, יַסְגִּירוּ ( שמ"א כ"ג 12).

חבר מועצת החכמים חיים ארמון, הזכיר לי שהביטוי היפה במכתב: אם לקחתי מידו, איש או שור או חמור? מזכיר את דברי שמואל לעם: אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי? ( שמ"א י"ב 3). אי לקיחת בהמה של אדם אחר היא סמל לנקיון כפיים. ועתה ניתן להבין מדוע נתן סיפר לדוד דווקא משל על כבשה, כחוסר נקיון כפיים.

כמו שניתן לנחש, לא איש כעַבְּדִחֶבַּ ישתוק להשמצות קשות כאלה: למלך אדוני אמור: כה (אמר) עַבְּדִחֶבַּ עבדך. לרגלי אדוני המלך שבע פעמים ושבע פעמים נפלתי. מה עשיתי לאדוני המלך? הם משמיצים אותי לפני המלך אדוני: "עַבְּדִחֶבַּ מרד במלך אדונו". ראה, באשר לי, לא אבי ולא אמי הושיבוני במקום הזה (אלא) זרוע המלך החזקה הכניסה אותי לבית אבי. מדוע דווקא אני אפשע במלך אדוני? כל עוד אדוני המלך חי, אומר אני אל נציב המלך אדונ[י]: 'מדוע אוהב אתה את העפירו? אך את מושלי הערים אתה שונא?" (הנה, נמצא האשם נציב המלך, שאינו מבחין בין ימינו לשמאלו) לכן אני מושמץ בפני המלך אדוני. הואיל ואני אומר: "אבודות ארצות המלך אדוני", לכן אני מושמץ לפני המלך אדוני. ידע נא המלך אדוני, כי המלך אדוני הציב (כאן) חיל מצב אך את כולם שבה יַנחַמֻ. [ואת החיילים החזיר לארץ מצרים…].  [ועתה] המלך אדוני [אין] (כאן) חיל מצב, על כן [ידאג נא] המלך לארצו . כל ארצות המלך אדוני ערקו. אִלִמִלְכִּ (שליט גזר. נזכר בד"כ כמָלכִּאִלֻ. לא ברור היפוך הרכיבים בשם) הרס את כל ארצות המלך, ולכן ידאג נא המלך אדוני לארצו. ואנוכי אומר: "הייתי בא אל המלך אדוני, לראות את עיני המלך אדוני", אך עזים מעשי האיבה נגדי, ולכן אינני יכול להיכנס אל המלך אדוני. יישר נא בעיני המלך לשלוח חיל מצב  וכך אוכל לבוא ולראות את עיני המלך אדוני. (ברור, הוא משתוקק לבוא, אבל הכלב אכל את המחברת, ויש ערפל בקיטבג, לכן הוא אינו יכול לבוא מצרימה. בידיעה, שאולי הוא לא יחזור משם)

כל עוד המלך אדוני חי; תמיד כאשר יצאו הנציבים, הייתי אומר (להם): "אבודות ארצות המלך". אבל הם לא הקשיבו לי. אבודים כל מושלי הערים ; לא נותר עוד מושל עיר (נאמן) למלך אדוני. ייתן נא המלך דעתו לצבא הסדיר, ושיצא הצבא הסדיר של המלך אדוני. אין עוד ארצות למלך. העפירו שדדו את כל ארצות המלך. אם יהיה (כאן) צבא סדיר (עוד) בשנה הזאת, תישארנה ארצות המלך אדוני; אך אם לא יבוא צבא סדיר , תאבדנה ארצות המלך אדוני. והנה פניה אישית, שמעולם לא הזיקה: לסופר המלך אדוני, כה (אמר) עַבְּדִחֶבַּ עבדך: הבא נא (את דבריי)  במילים יפות אל המלך אדוני". אבודות כל ארצות המלך אדוני! (א"ע 286).

עַבְּדִחֶבַּ הבין שהטענות נגדו מצאו אוזן קשבת אצל פרעה. הוא טען, שהכל הם השמצות ולכלוכים. הוא היה רוצה לבוא, אבל הוא עסוק מדי… הוא הפציר במלך לשלוח צבא סדיר (בִּידִיעָה שהמלך לא יעשה זאת). המושלים האחרים משתפים פעולה עם העפירו. אבל הוא לא! הסיום הוא פניה אישית לסופר, שמקריא (ומתרגם) את המכתב באוזני המלך, שיזרוק מילה טובה. במכתב נוסף, שלא קראנו, חזר עַבְּדִחֶבַּ על טענות אלו ביתר שאת. באותו מכתב הוא התלונן שהכושים ניסו לרצוח אותו, את עַבְּדִחֶבַּ השליט הנאמן לפרעה. אותו!  לא ברור מהיכן הגיעו כושים אלה (תושבי ארץ כוש). חיילים מצרים? שכירי חרב? נציגי המלך?

עַבְּדִחֶבַּ מזכיר קצת את רבהד בתלונותיו האינסופיות. במכתב נוסף, שלא נקרא הוא שוב הטיח האשמות במִלכִּאִלֻ  שליט גזר הנוכל, רמאי ושקרן. במכתב אחר הוא מזכיר את ההתנגדות של כו-לם, מלבדו כמובן, לפרעה: למלך אדוני אמור: כה (אמר)  עבדך: לרגלי [המלך] אדוני שבע פעמים ושבע פעמים נפלתי. ראה את המעשה, אשר עשו מִלכִּאִלֻ ושֻוַרְדַתַ לארץ המלך אדוני: הם ערכו את צבאות גזר, גת וקעילה; (ו)לכדו את העיר רֻבֻּתֶ. ערקה ארץ המלך לעפירו. ועתה, יתר על כן, העיר של ארץ ירושלים (אשר) שמה בית חורון (?) ערקה בעקבות אנשי קעילה. ישמע נא המלך לעַבְּדִחֶבַּ עבדך וישלח נא צבא סדיר, כדי שישיבו למלך את ארץ המלך. אולם אם לא יהיה צבא סדיר, תערוק ארץ המלך לעפירו. המעשה נגד הארץ היה בפקודת מִלכִּאִ[לֻ] ובפקודת [שֻוַרְדַ]תַ, [יחד ע]ם ג[ת]. וידאג המלך לארצ[ו]. (א"ע 290).

המצב קשה, כולם הם אויבי המלך, ורק הוא עַבְּדִחֶבַּ נאמן לפרעה. אבל לכל מטבע שני צדדים. למִלכִּאִלֻ שליט גזר יש גם אמירה בענין: למלך אדוני, אלוהי, שמשי, אמור: כה (אמר) מִלכִּאִלֻ עבדך, עפר רגליך. לרגלי המלך אדוני, אלי שמשי, שבע פעמים ושבע פעמים נפלתי. ידע נא המלך אדוני, כי עזה העוינות נגדי ונגד שֻוַרְדַתַ. לפיכך יציל נא המלך אדוני את ארצו מיד העפירו. וָ[ל]א, ישלח נא המלך אדוני מרכבות להביאנו לבל יהרגונו עבדינו. יתר על כן, יחקור נא המלך אדוני את יַנחַמֻ עבדו על אשר נעשה ב[א]רצו (א"ע 271).

ממש רשומון. מִלכִּאִלֻ הוא הנאמן לפרעה, ואויבי מִלכִּאִלֻ (עַבְּדִחֶבַּ) המשתפים פעולה עם העפירו…

במכתב נוסף מעַבְּדִחֶבַּ תואר המצב בִּצְבָעִים קודרים. נקרא חלק מהמכתב (ציטוט)… . איבה נגדי מארצות שעיר (היא ארץ אדום) ועד גת כרמל. שלום לכל מושלי הערים; ואילו נגדי מלחמה! נעשיתי כעפירו, ואיני רואה את שתי עיני המלך אדוני, כי איבה נגדי, אני יושב כספינה בלב ים (כלומר שלטונו מתנדנד). הזרוע החזקה של המלך מחזיקה בארץ נהריים ובארץ כוש, אך עתה העפירו לוקחים את ערי המלך. אף לא מושל עיר אחד נותר (נאמן) למלך אדוני; כולן אבדו! ראה תֻּרבַּצֻ נהרג בשער סִלֶ (וזה חמור במיוחד, כי העיר נמצאת במזרח מצרים. כלומר במצרים גופא, לא באיזו עיר נידחת בִּכְנַעַן). והמלך שתק. ראה זִמרֶדַ מלכיש הכוהו העבדים (אשר) הצטרפו לעפירו. יַפּתִחהַדַ נרצח [ב]שער סִלֶ. (והמלך) שתק. [מדוע] המלך לא חקר אות[ם?] (=את הרוצחים)… (א"ע 288).

איננו יודעים כיצד הסתיים הסכסוך בין עַבְּדִחֶבַּ ואויביו. אבל כמו שאמר מאמן הכדורגל האגדי דוד שוויצר ז"ל: 'כולם עובדים על כולם'.

הזכרנו גם את לַבַּאיַ מלך שכם. שמו נגזר משם החיה 'לביא' ככל הנראה. לַבַּאיַ הוא הגרסה הדרומית של עבדיאשירתה מאמורו. איש רב מעללים, שהציק ללא הרף לשכניו. הדבר המעניין בקשר ללַבַּאיַ הוא שהוא בכלל לא יליד שכם.

בשנה ה-32 או ה-34 לאמנחותפ השלישי הוחזר גדוד חיל מצב מצרי ממגידו למצרים, בשל נסיבות לא ידועות לאשורן. את הֶחָלָל שנוצר עם עזיבת הגדוד המצרי ניצל לַבַּאיַ על מנת להתפשט על חשבון שכניו.

במכתב הראשון שנקרא, התלונן לַבַּאיַ כי עיר הולדתו (ששמה לא נמסר) נכבשה: למלך אדוני, אמור: כה (אמר) לַבַּאיַ עבדך. לרגלי אדוני נפלתי. הואיל וכתבת לי (והנה ציטט מדברי אמנחותפ הג'): "פקח עין על האנשים אשר כבשו את העיר" (עד כאן דברי פרעה) כיצד אשמור את האנשים? ב(מעשי) איבה נכבשה העיר.

אף שנשבעתי שבועת שלום, ואף שכאשר נשבעתי, נשבע עמי שר (מצרי הכוונה) נכבשה העיר יחד עם אֵלִי. הושמצתי לפני אדוני. ועוד. (ושימו לב לדימוי הנחמד) "כאשר נמלים נמחצות, הן אינן מצונפות, אלא נושכות את יד האיש אשר מחצן" (זה המשל. ועתה הנמשל) היאך אנוכי נמחץ בימים אלו כששתי ערַי נכבשו... (א"ע 252).

במכתב נוסף, הודה לַבַּאיַ, שהוא נכנס לגזר. נדמה שמדובר בנסיון כיבוש, אבל ממכתב של עבדחב (שאת חלקו נקרא בהמשך), עולה כי לבאי ומלכאל מגזר דווקא היו שותפים. אם כי לא מן הנמנע שעבדחב פשוט לכלך עליהם. נדלג על הפתיחה ונגיע לעיקר: שמעתי  (כלומר צייתתי) לדברים אשר כתב אלי המלך אדוני. מי אנוכי, שהמלך יאבד את ארצו בגללי? ראה, אנוכי עבד נאמן של המלך! לא פשעתי ולא חטאתי. לא סירבתי לשלם את מסַי, וגם לא סירבתי לדרישות נציבי. עתה משמיצים אותי קשות. אולם המלך אדוני אינו בודק את פשעַי. ועוד פשעי הינו, שכאשר נכנסתי לתוך גזר (כיבוש? שותפות? תלוי את מי שואלים…) המשכתי לומר (והנה ציטוט עצמי של דבריו): "המלך לוקח כליל את כל רכושי. אולם איה רכוש מִלכִּאִלֻ?" (עד כאן הציטוט העצמי). אני יודע את מעשה מִלכִּאִלֻ נגדי. ועוד. המלך כתב על בני; לא ידעתי כי בני מתהלך עם העפירו! אך ראה. נתתיו לידי אַדַּיַ. ועוד. אם למען אשתי כתב המלך, כיצד אני יכול להחזיק בה? משום שלוּ כתב המלך אלי: "תקע פגיון ארד בלבך ומות!" וכי לא הייתי שומע (מציית הכוונה) לפקודת המלך? (א"ע 254).

לַבַּאיַ הוא הנאמן לפרעה. הוא הסגיר את בנו לידי הנציב, הוא מוכן לותר על אשתו למען פרעה, והוא מוכן להתאבד, אילו פרעה אך יבקש ממנו. אהה, והפלישה לגזר? נו באמת! ואיפה הרכוש של מלכאל?

מלך מצרים הבין שבגזר קורה משהו, ושלח מכתב למלכאל מושל גזר, בדרישה ל: כסף, זהב, אבנים יקרות ועוד, וכן 'מוזגות' יפות. לא ברור מה הכוונה ב'מוזגות'. אבל שימו לב לדרישה המפורשת: ושלח 'מוזגות' יפות מאוד! אשר אין כיעור ביניהן. האם מדובר בנשים להרמון של פרעה? לפילגשים לשרי מצרים? למוזגות בירה או יין ממש? או שאולי הן מוכרות מזון בסגנון רחב מיריחו? מי יודע? נראה שיופין הוא העיקר, ולא כישורי המזיגה שלהן.

בכמה מכתבים כתב מלכאל מושל גזר, כי הוא שלח לפרעה את מה שהתבקש. כך או אחרת, לא נותר אלא לשער מהו תפקיד המוזגות היפות.

לחגיגה הצטרף בַּעלֻמֶהֶר מגת פדלה (הכפר ג'ת שבמשולש). נדלג על הברכות וניגש לעיקר: יֵדע נא אדוני כי אנשַי משרתים את מלכאל, מה עשיתי למלכאל, שהוא מאלץ את אנשַי להיות עבדיו? לתַגֻ (כנראה מושל גת כרמל. לא ודאי) חותנו הוא נתן את עבדיו! (א"ע 249).

מתברר שמלכאל אינו טלית שכולה תכלת. גם הוא שולח את זרועותיו הארוכות אל שכניו. גם תַגֻ שלח ידו בעט הסופרים, ואף הוא הצהיר על נאמנותו הרבה, הגדולה והעצומה לפרעה. נקרא מכתב אחד חנפני במיוחד. נדלג על הברכות: הבטתי הנה והנה, ואין אור. הבטתי [לעבר] המלך ]אדוני] והנה אור! ועתה נכון אני לשרת את המלך אדוני. שימו לב לדימוי הֶחָבִיב לבנה תמוש מתחת חברתה. אולם אנוכי לא אמוש מתחת רגלי המלך אדוני (א"ע 266).

כשכולם מצהירים על נאמנותם הרבה לפרעה, ונשבעים בנקיטת חפץ שההוא עוין לפרעה, אין מנוס מלקרוא מכתבים מעוד שליט נאמן לפרעה עד כלות. מדובר בבִּרדַיַ מושל מגידו. כרגיל, נדלג על הברכות: ידע נא המלך אדוני, כי מאז כניסת (כלומר שיבת) הצבא הסדיר (למצרים הכוונה) עשה לַבַּאיַ מעשי) איבה נגדי, ואיננו יכולים לגזוז (את הצמר), ואיננו יכולים לצאת את שער (העיר) מפני לַבַּאיַ. מאז נודע לו שחיילי הצבא הסדיר אינם ניתנים, ועתה הפנה פניו לקחת את מגידו. לו יציל המלך את עירו לבל יתפוס אותה לַבַּאיַ, מפני שהעיר מושמדת במגפה ובדבר. ויתן נא לי המלך מאה אנשי חיל מצב לשמירת עירו, לבל יתפוס אותה לַבַּאיַ, מפני שאין כוונה אחרת ללַבַּאיַ. את תפיסת מגידו הוא מבקש (א"ע 244).

בִּרדַיַ הזהיר את פרעה מפני כוונות הזדון של לַבַּאיַ. כפי הנראה, לא לשוא… המצב במגידו קשה, ונקרא חלק ממכתב נוסף: ועתה אני שומר יומם ולילה את מגידו, עיר המלך אדוני. ביום אני שומר מהשדות במרכבות (כלומר סיורים רכובים) ובלילה אני שומר את חומות העיר. של המלך אדוני. עתה, עזה איבת העפירו בארץ, ויתן נא המלך אדוני דעתו על ארצו (א"ע 243).

אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה. גם עבדחב שליט ירושלים סבל מנחת זרועו של לַבַּאיַ (ציטוט. חלקי): ראה, מלכאל אינו מתרחק מבני לַבַּאיַ ומבני אַרזַוַיַ. ורצונם להשיג את ארץ המלך לעצמם… דלגתי קצת ועתה, באשר לירושלים, אם ארץ זו שייכת למלך, מדוע <אין> הוא דואג לה?… עוד דילוג האם ננהג כמו לַבַּאיַ? הם נתנו את ארץ שכם לעפירו!  (א"ע 289). בהמשך התלונן עבדחב על כך שהנציב המצרי לקח את חיל המצב שנועד לעזור לו לעבדחב, ושם אותו בעזה.

מעניין לציין בהקשר זה, שמדובר בסכסוך רב שנים. התקופות משתנות, השמות משתנים, אבל הסכסוך הוא אותו סכסוך. בתקופת הברונזה המאוחרת קוראים להם לַבַּאיַ משכם ועבדחב מירושלים. בתקופת הברזל קוראים להם ישראל ויהודה. בימי בית שני קוראים להם שומרונים ויהודים. והיום קוראים להם נבלוסים וחלילים.

עוד זה מדבר וזה בא. גם יַשדַתַ (מושל, שעירו לא ידועה. אבל באזור) כתב. נקרא את העיקר: יֵדע נא המלך אדוני, כי אנשי תענך שדדו את כל אשר נתן המלך אדוני לעבדו (כלומר לו עצמו) הם טבחו את שווריי וגירשוני. ועל כן אני נמצא עם ברדי (הוא בגלות כפויה במגידו). יתן נא המלך את דעתו על עבדו (סוף ציטוט א"ע 248).

כפי הנראה לבאי הגדיש את הסאה, והוזמן לבירור אצל פרעה. אבל לא איש כלבאי יתייצב מרצונו סתם כך. מבין השיטין אנו מבינים שאחנתון (הוא אמנחותפ הרביעי) ביקש משליט עכו סֻרַתַ, שיואיל בטובו להעבירו למצרים. סֻרַתַ כתב: מי הוא האיש אשר המלך יכתוב אליו, והוא לא יציית? כל אשר יוצא מפי השמש מהשמיים כה יֵעשה (א"ע 232).

אבל ממכתב של ברדי ממגידו עולה תמונה אחרת. במכתב דרמטי הוא תיאר את השתלשלות האירועים במהלך הנסיון ללכוד את לבאי: ועוד אמרתי לאֶחַי: (והנה הציטוט של ברדי) "אם יפעלו אֵלי המלך אדונינו, כך שנתפוס את לבאי, רק חי אנחנו חייבים להביאו למלך אדוננו". (עד כאן דברי ברדי המצטט את עצמו) וסוסתי נורתה, אך אחר כך קמתי ורכבתי עם יַשדַתַ. ו(אולם) עד שהגעתי הרגוהו (לכאורה מדובר בישדת. אבל מהמשך המכתב עולה כי הוא חי. ממכתב אחר אותו נקרא מיד, עולה כי היה זה לבאי שנהרג, הגם שזה לא עולה ממכתב זה. ודלגתי על הקטע בו ישדת בחיים)… אבל סֻרַתַ לקח את לבאי ממגידו (כלומר לבאי נלכד והובא למגידו) ואמר לי (ציטוט מדברי סרת מעכו) 'באוניה אשלח אותו למלך". ואכן, סֻרַתַ לקח אותו, ושחרר אותו מחנתון לביתו! (תל חנתון נמצא ליד קיבוץ חנתון, סמוך לצומת המוביל). וסֻרַתַ לקח את כסף פדיונו מידו! ועוד. מה עשיתי מלך אדוני כי יקילני (כלומר יקל בכבודי) אך הוא מכבד את אֶחַי הצעירים? (כלומר החשובים פחות) וכך שחרר סֻרַתַ את לבאי ואת בַּעלֻמֶהֶר (ללכת) לביתם. ויֵדע נא המלך אדוני (א"ע 245).

אז מלך מצרים רצה את לבאי. אז הוא רצה. ברגע האמת, לבאי קנה את דרכו אל החופש בעזרת שוחד שמן לסֻרַתַ, שהיה אמור לקבלו מלוכדיו, ולהביאו חי למצרים. מה שלבאי שכח, אחנתון עוד לא למד. מהמכתב עולה, שגם בַּעלֻמֶהֶר שליט גת פדלה, היה אמור להגיע למצרים יחד עם לבאי. 'לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו'.

אבל ימי החופש של לבאי לא האריכו ימים. ברדי אולי רצה להביא אותו חי, אבל יש כאלה שלא ממש. כך כתב בַּעלֻמֶהֶר לאחנתון לאחר שלבאי חמק מהרשת המצרית. יחד איתו, כן? נקרא את העיקר כמובן: יֵדע נא המלך אדוני, כי שני בני הבוגד במלך אדוני, שני בני לבאי שמו פניהם להרוס את ארץ המלך אדוני, מעל מה שהרס אביהם ומעבר לכך (או שמדובר בנוכל מארץ הנוכלים, או שהשותפות בין לבאי לבין בַּעלֻמֶהֶר הייתה קצרה מהצפוי. ונמשיך) יֵדע נא המלך, זה ימים רבים שני בני לבאי מאיצים בי (לאמור) (והנה הציטוט מפי בני לבאי): מדוע נתת את גת פדלה ביד המלך אדונך? העיר אשר לקח לבאי אבינו?" (עד כאן הציטוט מדברי הבנים. בַּעלֻמֶהֶר התנער מכל קשר עם לבאי. מיד נבין מדוע) ושני בני לבאי כה (מוסיפים) לומר לי (ציטוט המשך): "הִלחם באנשי גִנַ (הזיהוי המקובל הוא עם ג'נין של ימנו. ויש הקושרים את תבני בן גינת הנזכר בספר מלכים עם עיר זו. ונמשיך) משום שהרגו את אבינו! (א"ע 250).

בהמשך המכתב האיצו בני לבאי בבַּעלֻמֶהֶר, לחבור אליהם ולמרוד בפרעה. לא לעולם חוסן. היו בכנען מספיק אנשים שרצו להעביר את לבאי את נהר הקיום מִגְַּדַת החיים אל גְּדַת המתים.

לא לעולם חוסן. לבאי נרצח באזור גִנַ, כנראה בדרכו אל שכם. מי יודע, אולי לאחר ששוחרר בחנתון, המתינו לו רוצחיו. לא מן הנמנע, שמה שנראה כמו שח של לבאי היה למעשה מט של מתנגדיו. ואולי רוצחיו של לבאי חששו, שמא לבאי יפתח את פיו או ישנה את עורו. מי יודע? מה שברור הוא, שבתחום הנוכלות והתככים יש לנו עוד הרבה מה ללמוד על מנת להגיע לקרסולי אנשי קדם.

בדומה לעבדאשרת, שמותו לא מנע מבניו להמשיך בדרכיו, כך מות לבאי לא ריפה את ידי בניו. אני מזכיר את המכתב של עבדחב. ככתוב (זה אותו מכתב בו נזכר מות לבאי): האם ננהג כמו לַבַּאיַ? הם (בני לבאי) נתנו את ארץ שכם לעפירו!. במכתב זה האיצו בניו להלחם בגינה כזכור, ובהמשך  נכתב: וכך שני בני לבאי מוסיפים לומר לי: הלחם במלך אדונך, כפי שעשה אבינו כשתקף את שונם… (א"ע 250).

כך או אחרת, לא ברור כיצד הסתיימה פרשת בני לבאי, למעט ניחוש מושכל, ששליטי ערי המדינה בכנען המשיכו לריב בינהם בתגרת חתולים אינסופית.

אבל כל זה ישתנה בְּמִפְנֶה התקופות. גורמים חדשים יופיעו בנציבות כנען המצרית, במעבר בין תקופת הברונזה לתקופת הברזל. עמים שיגיחו אי משם או אי מזה, וישפיעו על גורל הארץ עד ימנו. מי יותר ומי פחות. האדומים, המואבים והעמונים במזרח, הארמים בצפון, הפלשתים במערב. והישראלים, אבותינו הקדומים במרכז. בְּפֶרֶק עתידי על ההתנחלות הישראלית בכנען נרחיב ועוד איך.

והכנענים? גיבורי שני הפרקים האחרונים? הצפוניים שבהם הפכו לפניקים בחוף הלבנון, וסופם שנטמעו בתרבות ההלניסטית, ולאחר מכן התנצרו והתאסלמו. הדרומיים שבהם הפכו בתהליך ארוך וממושך לעם ישראל. חלקם הפכו לשומרונים. חלקם התייוונו, הפכו לנוצרים והתאסלמו. אבל חלקם נשארו עם ישראל. יש למה לחכות לפרקים עתידיים.

 

השיר של רועי:

 

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, עֵת חֶסֶר וְרָעָב,

וַיֵּלֶךְ אִישׁ אָז מִיִהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב,

הָאִישׁ שְׁמוֹ אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ שֶׁל עֲשִׂירוֹן עֶלְיוֹן,

אִשְׁתּוֹ שְׁמָהּ נָעֳמִי וּשְׁנֵי בָּנָיו מַחְלוֹן-כִּלְיוֹן,

 

וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ כִּי חָלָה בְּזִקְנָתוֹ,

וַיִוָּתְרוּ בָּנָיו וְנָעֳמִי אַלְמָנָתוֹ,

וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְפִרְקָם בָּנָיו, בְּגִיל בַּגְרוּת,

נָשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מוֹאָבִיוֹת – עָרְפָּה וְרוּת,

 

אַךְ בַּחֲלוֹף שָׁנִיִם הִנֵּה זֶה מֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם,

וַתִוָּתֵר אָז נָעֳמִי רַק עִם נְשׁוֹתֵיהֶם,

וְגַם שָׁמְעָה כִּי הִנֵּה תַּם בָּאָרֶץ הָרָעָב,

וַתָּקָם אָז לָשׁוּב לִיִהוּדָה מִשְׂדֵי מוֹאָב,

 

וַתֹּאמַר נָעֳמִי לְכַלּוֹתֶיהָ הַצְּעִירוֹת:

אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ תָּשׁוּב, בְּנוֹתַי הַיְּקָרוֹת,

הִגִּיעַ עֵת לִבְנוֹת שׁוּב מֵחָדָשׁ אֶת חַיֵּיכֶן,

וְאֵין בָּנִים עוֹד בְּמֵעַי לְהַשִּׂיאָם לָכֶן,

 

וּבְשָׁמְעָן אוֹתָהּ נָשְׂאוֹ קוֹלָן בִּבְכִי כּוֹאֵב,

וּבִדְמָעוֹת אָמְרוּ: אִתָּךְ נָשׁוּב בְּלֵב אוֹהֵב,

אַךְ נָעֳמִי הִפְצִירָה בְּרַכּוּת אָז בַּבָּנוֹת,

כִּי נִפְרָדוֹת הֵן כָּאן, לְבַל תִּהְיֶנָה עֲגוּנוֹת,

 

וַתַעֲמֹדְנָה הַשָּׁלֹושׁ בּוֹכוֹת וַעֲצוּבוֹת,

בְּרֶגַע פְּרֵידָתָן עוֹד יְדֵיהֶן מְשׁוּלָּבוֹת,

וְאָז נָשְׁקָה עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ טֶרֶם תֵּלֵךְ,

אַךְ רוּת דָּבְקָה בָּהּ וַתֹּאמַר לָהּ: אֵין בִּי לְעָזְבֵךְ,

 

כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וְרַק אִתָּךְ אָלִין,

עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ לִי לֶאֱלֹהִים,

וּבַמָּקוֹם בּוֹ תִּקָּבְרִי אֶכְרֶה גַּם קֶבֶר לִי,

כִּי רַק הַמָּוֶת יַפְרִידֵנוּ, זֶהוּ גּוֹרָלִי.

 

וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת אִתָּהּ מִשְּׂדֵי מוֹאָב,

בִּימֵי תְּחִילַּת קְצִיר שְׂעֹרִים, לֹא כַּלּוּ רַחֲמָיו,

רֵאשִׁית סִפּוּר הַמְּגִילָּה, סוֹפָהּ בִּיְשׁוּעוֹת,

אוֹתָהּ נִקְרָא בְּ-ו' סִיוָן, בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת.

 

(מגילת רות, פרק א')